בש"פ 4753/14 אלכסנדר גיטמן נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ורדה פלאוט ) בעמ"ת 9717-06-14, מיום 6.6.2014, אשר קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בראשל"צ (כב' השופט מנחם מזרחי ), והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

ביום 8.5.2014 הוגש נגד המבקש ושלושה נאשמים נוספים, כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירה מסוג חבלה חמורה בצוותא לפי סעיפים 333 ו-29(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. על פי המתואר בכתב האישום, המבקש ושלושה נאשמים נוספים, שהו בטבורו של אזור מגורים בשעות לילה מאוחרות כשהם בגילופין והקימו רעש במקום. המתלונן, אשר מתגורר בסמוך, ביקש מהם לחדול ממעשיהם ובתגובה לכך היכו אותו הנאשמים נמרצות וכתוצאה ממעשיהם נגרמו לו פצעי שפשוף מרובים בפניו, שבר באפו, נפיחות בשפתיו וכן נפל כתר שן שבפיו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה נגד המבקש ויתר הנאשמים בקשה למעצרם עד תום ההליכים. ביום 8.5.2014 התקיים דיון בבקשה והוסכם כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר. בית משפט השלום הורה על שחרורם של הנאשמים לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, כאשר לגבי המבקש נקבע מעצר בית מלא הכולל פיקוח לסירוגין של הוריו.

3.

המדינה הגישה ערר בעניינם של כל הנאשמים ובית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקירי מעצר.

תסקיר המעצר לגבי המבקש היה שלילי. שירות המבחן מצא כי אין ביכולתם של המפקחים המוצעים (הוריו של המבקש) להפחית את רמת הסיכון הנשקפת מהמבקש. שירות המבחן עמד על עברו של המבקש הכולל התנהגויות בעייתיות תחת השפעת אלכוהול וחוסר שיתוף פעולה עם גורמים מקצועיים אליהם הופנה בעבר לטיפול בהתמכרויות, שאותו החליט להפסיק על דעת עצמו. לפיכך, המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את המבקש לחלופת מעצר.

4.

בדיון שהתקיים בבית משפט השלום לאחר קבלת תסקירי המעצר, שוחררו הנאשמים לחלופת מעצר מלבד המבקש אשר לגביו נקבעה ישיבה נוספת. בישיבה מיום 5.6.2014 הציע בא כוח המבקש חלופת מעצר הדוקה יותר מזו שהוצעה טרם הגשת התסקיר, בדמות מפקח שלישי נוסף (מלבד הוריו של המבקש) ואיזוק אלקטרוני. בית משפט השלום קיבל את חלופת המעצר שהוצעה והורה לשחרר את המבקש. על החלטה זו עררה המדינה לבית המשפט המחוזי.

5.

בתום הישיבה ביום 6.6.2014 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. נקבע כי נדרשים נימוקים מבוססים כדי לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן וכי החלטת בית משפט השלום נעשתה ללא הנמקה ומבלי להתייחס לרמת הסיכון עליה הצביע שירות המבחן בתסקיר, ומשנמצא כי המפקחים אינם מתאימים, לא היה מקום כי בית המשפט יורה על שחרור המבקש לחלופת מעצר.

מכאן בקשת רשות הערר שבפניי.

6.

לטענת המבקש, דין הבקשה להתקבל באשר היא מעוררת שאלה עקרונית- ציבורית חשובה החורגת מעניינו הפרטני. לטענתו, שירות המבחן גיבש לגביו דעה קדומה ושלילית עוד טרם שערך את התסקיר בעניינו. עוד נטען כי ההחלטה להשאיר אותו במעצר בעוד יתר הנאשמים שוחררו לחלופות שונות, מהווה הפלייה אסורה באשר מידת המעורבות שלו באירוע לא הייתה גבוהה משלהם.

במישור הפרטני, טוען המבקש כי ניתן משקל כבד לעובדה כי הפסיק להתייצב לטיפולים שנקבעו לו במסגרת צו מבחן שהוטל עליו בגזר דין משנת 2011, מבלי לתת משקל לכך שעברו הפלילי זניח למדי. עוד נטען כי העובדה שבית משפט השלום מצא לנכון לשחררו פעמיים לחלופת מעצר ואילו בית המשפט המחוזי הפך החלטות אלו, מעידה על כך שעסקינן במקרה ייחודי המצדיק מתן רשות ערעור.

7.

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה.

ענייננו בבקשת רשות ערר לפי סעיף 53(א1)(1) לאחר תיקון מס' 8 התשע"א-2011 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). כלל נקוט בידינו כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לדוגמה, בש"פ 5520/13 אכסנדר דיאב נ' מדינת ישראל (20.8.2013)). בצד זאת, ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לחרוג מאמת המידה האמורה, בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת (בש"פ 1349/14 פרץ נ' מדינת ישראל , פסקה 5 והאסמכתאות שם (2.3.2014); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (17.4.2011)). המקרה דכאן אינו מעורר כל סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, והעובדה כי בית המשפט המחוזי הפך את החלטתו של בית משפט השלום, כשלעצמה, אינה מהווה עילה למתן רשות לערור בגלגול שלישי (ראו, לדוגמה, בש"פ 6711/13 סנן ספרוב נ' מדינת ישראל , פסקה 9 והאסמכתאות שם (23.10.2013)).

8.

למעלה מן הצורך אציין כי אף לגוף העניין לא מצאתי שנפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

שירות המבחן נתן את המלצתו השלילית לגבי המבקש, בין היתר, נוכח היכרות מוקדמת של קצינת שירות המבחן לנוער עם המבקש, הנובעת מהתנהגויות בעייתיות שלו בעבר והעובדה כי החליט על דעת עצמו להפסיק את הטיפול בהתמכרויות שאליו הופנה. אך הגיוני הוא כי יש להתחשב בנתונים אלה כאשר בוחנים את רמת המסוכנות הנשקפת מהמבקש, והדברים ברורים.

אף לא מצאתי כל ביסוס לטענה כי שירות המבחן החליט מראש כי הורי המבקש לא יוכלו לשמש חלופת מעצר הולמת. שירות המבחן נפגש עם הוריו וסבו של המבקש והתרשם כי הם אינם מציבי גבולות והם מפחיתים מהתנהגותו הבעייתית תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי המתלונן. בנסיבות אלו, ומשסבר שירות המבחן, כי הסיכויים להישנות מעשים אלימים מצד המבקש גבוהים, אך סביר כי בית המשפט אימץ את הערכת שירות המבחן.

אשר לטענת המבקש בדבר הפליה פסולה בינו לבין יתר הנאשמים בפרשה, הרי שכל החלטה לגבי מעצר עד תום ההליכים נבחנת בהתאם לנסיבות הפרטניות של העושה (ראו, לדוגמה, בש"פ 1984/11 מנאד אבו עסא נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (21.3.2011)). בענייננו, נבחנו נסיבותיו הפרטניות של המבקש ונמצא כי יש מקום להבחין בינו לבין יתר הנאשמים, בין היתר, נוכח עברו פלילי והיכרות מוקדמת של גורמים מקצועיים עמו.

9.

אשר על כן הבקשה נדחית ללא צורך בתגובה.