בש"פ 4988/02 יוסף בן נאיף אבולקיען נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום בבאר שבע כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לעוון, הסעת שוהים בלתי חוקיים ונסיון להשמדת ראיה. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, קשר העורר קשר עם נהג תושב הרשות הפלסטינית להסיע ברכבו שני תושבים של הרשות שאין להם אישור שהייה בישראל מרמאדין - שאותו נהג היה אמור להביאם לשם - לבאר שבע. אחרי שהסיע אותם העורר לבאר שבע ירדו השניים מן הרכב והעורר נסע לדרכו. מאוחר יותר פוצצו השניים מטען חומר נפץ ליד הכניסה לבנק הפועלים בעיר. כתוצאה מן הפיצוץ נפצעו 17 אנשים. עוד נטען כי אחרי שהביא העורר את השניים לבאר שבע, כאמור לעיל, נסע עם רכבו למתקן לניקוי מכוניות, על מנת לשטוף את הרכב וכך להשמיד כל ראיה לנסיעתם ברכב.

בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופטת ר' בהט), בהחלטתו מיום 29.5.02, ציוה לשחרר את העורר בתנאי שישהה ב"מעצר בית מלא" בביתו שבישוב חורה עד תום משפטו ובערובות כספיות שונות. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' אבידע), בהחלטתו מיום 4.6.02, ביטל את החלטתו של בית משפט השלום וציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על ההחלטה.

2.בהודעת הערר וכן בטענותיו בדיון לפני מיקד בא כוח העורר את טענותיו בשאלה אם די בראיות שבידי התביעה כדי לשמש ראיות לכאורה נגד העורר. לענין זה עמד על חולשת הזיהוי שזוהה העורר במסדר זיהוי, על כך שאין ראיה לענין הקשר בינו לבין הנהג שהסיע את המחבלים מדהרייה לרמאדין, ועל כך שאיכון השיחות ממכשיר הטלפון הסלולרי של העורר - שעליו, בין היתר, סומכת המדינה - אין לסמוך עליו, מטעמים שונים. עוד טען כי לעורר עומדת טענת אליבי הנשענת על עדויותיהם של שני עדים.

3.עיינתי בטענות באי כוח בעלי הדין וכן בחומר הראיות שהוגש לעיוני. אכן, השגותיו של בא כוח העורר צריכות בדיקה - שתיערך, מן הסתם, במהלך משפטו של העורר - אולם, ניתן לומר, כבר בשלב זה, כי יש בראיות פוטנציאל מספיק להרשעה וניתן לראותן כראיות לכאורה. לענין זה דייני שאומר כי אחד משני הנוסעים ברכבו של העורר, הוא המחבל איימן אלשראונה, הודה במעשיו וסיפר כי הנהג שהסיע אותו ואת המחבל השני מדהרייה לרמאדין אמר לו שישלם עבור הנסיעה לנהג שיבוא להסיעם מרמאדין לבאר שבע. אותו נהג אף התקשר במכשיר קשר לנהג שבא מבאר שבע ובשיחה כינה אותו "יוסף"; שזה שמו הפרטי של העורר. עוד סיפר שהמכונית שבה הוסעו מרמאדין לבאר שבע היתה מכונית סוואנה לבנה; ובמכונית כזאת נוהג העורר. איימן אף זיהה את העורר במסדר זיהוי שנערך בהשתתפות בא כוחו הקודם של העורר, עורך הדין ש' זילברמן, שאף בחר את הניצבים.

נסיבותיה של הפרשה, כפי שתוארו לעיל, מעידות על מסוכנותו של העורר ומכאן עילת המעצר. על חומרתה של העבירה העיקרית המיוחסת לעורר, שהיא הסעה שלא כדין של שוהים בלתי חוקיים בישראל, עמדתי בהרחבה בפסק הדין ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769 ואיני רואה צורך לחזור ולעמוד על כך כאן. לכך אוסיף כי הנכונות של אדם בישראל להסיע שוהים בלתי חוקיים, שהם תושבי איזור יהודה, שומרון וחבל עזה, לתוך תחומי ישראל, מעידה כשלעצמה על מסוכנותו. כוחם של דברים אלה יפה במיוחד לנסיבות כמו שהיו כאן, כאשר הוסעו אותם אנשים מישוב בשטח B

, שאליו הגיעו ממקום מרוחק יותר בשטחי הרשות הפלסטינית. כאשר זאת המסוכנות ואלה הנסיבות אין לנקוט חלופה למעצר. עוד יודגש כי העורר הוא נהג רכב שעיסוקו בהסעת נוסעים, שלא נרתע מלהסיע נוסעים שבאו משטחי הרשות אל תוך תחומי ישראל; אם יחפוץ, יוכל, אפוא, להימלט על נקלה מישראל אל שטחי הרשות.

4.לפיכך אני דוחה את הערר.