בש"פ 5157/12 מדינת ישראל נ. מנחם בוחניק

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 14.7.2012 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 23688-10-11 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

בכתב האישום שהוגש נגדו, הואשם המשיב בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק ), התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע בו פשע לפי סעיף 406(ב) לחוק, תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק, תקיפת בן זוג לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק והיזק בזדון לרכוש לפי סעיף 452 לחוק. לפי כתב האישום, הגיע המשיב ביום 8.10.2011 לדירת אשתו שעמה הוא מצוי בהליכי גירושין, צלצל בפעמון ודפק על הדלת בחוזקה, זאת על רקע הימצאותו של גבר אחר בדירה (להלן: המתלונן ). המשיב בעט בדלת ופרץ אותה, דחף את אשתו מדרכו, נכס לחדר השינה והיכה את המתלונן. עוד, נטל המשיב מספריים ודקר את המתלונן בצווארו, בראשו ובחזהו, ויצא מהדירה במהירות. ביציאתו, עצרו אותו השוטרים שהוזעקו למקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 1.12.2011 הורה בית המשפט (מ"ת 23700-10-11, כבוד השופט א' אינפלד ) על מעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, וזאת לאחר שנתקבלה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו, שבה נקבע כי הוא כשיר לעמוד לדין, ולאחר שהוגש תסקיר מעצר שבו הומלץ שלא לשחררו ממעצר בשל הסכנה הנשקפת ממנו לאחרים ולעצמו.

משפטו של המשיב טרם הגיע אל קצו, ומשחלפו להם תשעת חודשי המעצר, הגישה המבקשת בקשה זו שלפניי להארכת מעצרו בתשעים ימים הוראת סעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים.

מבחינת התקדמות ההליכים בתיק העיקרי אציין כי עד לשלב זה ההליך התמקד בסוגיית כשרותו המשפטית של המשיב. ביום 31.10.2011, במעמד הקראת כתב האישום, ביקש המשיב כי יופנה לועדת אבחון לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, והוא אכן הופנה. ביום 5.1.2012, לאחר שהוחלף המותב הדן בעניינו של המשיב, נתקיימה ישיבה נוספת שבמסגרתה התברר כי וועדת האבחון טרם בדקה את המשיב, וכי סנגורו העביר למבקשת חוות דעת פסיכיאטרית. בשל אלה, נדחה הדיון ליום 31.1.2012. במהלך הדיון שהתקיים ביום 31.1.2012 עלה כי כבר בחודש מרץ 2011 נבדק המשיב על ידי ועדת האבחון שקבעה כי אינו לוקה בפיגור שכלי. אף על פי כן, ולנוכח בקשת המשיב, ובהסכמת המבקשת, ליתן דחייה נוספת במטרה לאפשר לפסיכיאטר המחוזי לגבש חוות דעת עדכנית לגבי כשירותו של המשיב, הורה בית המשפט (כבוד השופט נ' אבו טהה ) על דחיית הדיון. עם זאת, חוות הדעת לא הושלמה במועד שנקבע, ולכן נדחה הדיון פעם נוספת. ביום 22.2.2012 התקיים דיון שבו השיב המשיב לכתב האישום תוך הכחשת העובדות המגבשות את העבירות שיוחסו לו. באותו דיון קבע בית המשפט את מועדי העדויות של הפסיכיאטרים, הן מטעם המבקשת והן מטעם המשיב, ליום 6.3.2012, אך מועד זה נדחה ליום 17.4.2012 משלא עלה בידי הפסיכיאטר מטעם המשיב להגיע לדיון. ביום 17.4.2012, ולאחר שמיעת עדויות הפסיכיאטרים, קבע בית המשפט כי על המבקשת להגיש סיכומיה לעניין זה עד ליום 1.5.2012, וכי על המשיב להגיש את סיכומיו שבוע לאחר מכן. לפיכך, ביום 2.5.2012 הגישה המבקשת את סיכומיה, אך המשיב הגיש את סיכומיו כעבור חודש לאחר מכן, ביום 5.6.2012.

המבקשת טוענת כי המעשים המיוחסים למשיב מעידים על מסוכנות שאין בחלוף הזמן כדי להקהותה. זאת, מציינת המבקשת, אף לפי שירות המבחן שנמנע מלהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר. יתרה מזאת, היא מטעימה כי הן עברו הפלילי של המשיב והן הפרות חוזרות ונשנות של תנאי מעצר הבית שבו שהה במסגרת הליך אחר, אינם מלמדים שניתן לסמוך עליו שימלא אחר תנאיה של חלופת מעצר, אם יוחלט עליה. משכך, סבורה המבקשת, כי יש לקבל את בקשתה להאריך את מעצרו של המשיב.

המשיב מתנגד לבקשת הארכת המעצר, זאת, הוא טוען, מאחר שעברו תשעת החודשים ועדיין לא ניתן לראות את סיום הדיון במשפטו באופק.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

הלכה היא, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר (ראו למשל: בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002)). עוד נקבע בפסיקה, כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו למשל: בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.3.2006)).

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם חובה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק ואופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב (ראו למשל בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007)).

במקרה שלפניי שני השיקולים תומכים בקבלת הבקשה. מסוכנותו של המשיב, כפי שהיא נלמדת מהמתואר בכתב האישום ומתסקיר המעצר שניתן בעניינו היא רבה. כמו כן, מסוכנותו מתחזקת לנוכח עברו הפלילי. נוסף על כן, מצבו הנפשי המיוחד של המשיב, שאת נפקותו בוחן בהווה בית המשפט המחוזי, מקשה על מציאת חלופות מעצר הולמות. זאת ועוד, יש לזכור כי הסיבה שבגינה התיק עדיין לא נשמע לשעה זו, היא גם בשל עיכובים שנבעו, בין היתר, מדחיות חוזרות ונשנות למועדי דיון, וזאת לבקשת המשיב. לנוכח האמור, אני מאריך בזה את מעצרו של המשיב, בתשעים ימים, החל מיום 14.7.2012 או עד למתן פסק דין בת"פ 23688-10-11 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.