בש"פ 5506/09 בן ציון מושאילוב נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' זלוצ'ובר ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

2.

כתב האישום נגד העורר מייחס לו עבירת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ל חוק העונשין , התשל"ז-1977. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, בתאריך 1.5.09, בסמוך לשעה 3:00, מחוץ למועדון הצ'יקה בבאר שבע, התפתח עימות בין המתלונן לבין אחד, דניס, על רקע דרישת המתלונן כי יחזיר לו 20 ש"ח אשר נתן לו. על פי הנטען, העורר התערב בעימות לטובת דניס, ובינו לבין המתלונן התפתח עימות פיזי. לאחר שהשניים הופרדו, חזר העורר ורץ לעבר המתלונן כשהוא מחזיק בידו סכין, אשר באמצעותה דקר את המתלונן פעמיים – בחזהו ובמותן שמאל – בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום. כתוצאה מכך, הובהל המתלונן לבית החולים עם פצעי דקירה באורך 6- 7 ס"מ

בחזה ובאורך 2 ס"מ

במותן שמאל.

3.

לא היתה מחלוקת בענין ראיות לכאורה ובענין קיומה של עילת מעצר. הדיון התמקד בשאלת חלופת מעצר. בענין זה הוגש בתחילה תסקיר מעצר מיום 4.6.09 ובו סקירה מפורטת ביחס לעורר. בתסקיר צויין כי מ דובר

בבחור צעיר, נורמטיבי ביסודו, שאינו בעל דפוסים אלימים, למעט במצבים חריגים ובסיטואציות חברתיות בהן הוא חש מותקף, או כאשר תוקפים חבר שלו, שאז הוא עלול להגיב באלימות. לאור זאת, התסקיר מציין כי קיימת רמת סיכון בהתנהגותו בסיטואציות שתוארו. כן צוין כי חוויית המעצר היתה עבור העורר ארוע בעל אופי מרתיע. התסקיר הצביע על חלופה אפשרית בבאר שבע אך שירות המבחן לא תמך בחלופה זו בהיותה בעיר מגוריו של המתלונן, ומקום התרחשות האירוע.

בעקבות תסקיר זה, התבקש תסקיר משלים משירות המבחן לבקשת ב"כ העורר, לצורך בדיקת חלופה נוספת מרוחקת מבאר שבע. ביום 9.6.09 הוגש תסקיר משלים, והומלץ בו על חלופה בעיר דימונה. שירות המבחן המליץ על שחרור בחלופה זו, בכפוף לתנאים אותם פירט.

4.

חרף המלצת שירות המבחן בתסקיר המשלים, החליט בית המשפט קמא שלא לשחרר את העורר לחלופת המעצר, וקבע כי הוא יוחזק במעצר עד תום ההליכים. הוא נימק את החלטתו בכך, כי על רקע תופעת הסכינאות החמורה, שפשטה בקרב בני נוער, ולאור חומרת העבירה בענין זה, אין לבטוח בעורר, ואין לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט עמד על נסיבותיה המיוחדות של העבירה, כאשר העורר תקף את המתלונן באלימות קשה במריבה לא לו, וגם לאחר שהופרד מן המתלונן. נסיבות העבירה מצביעות, לדעת בית המשפט, על מסוכנות העורר ועל קשייו לשלוט ביצריו. עוד ציין בית המשפט, כי יש להלחם בתופעת הסכינאות באופן אפקטיבי, ולשדר מסר ברור והחלטי כנגדה, על ידי קביעה נחרצת כי אין לתת אמון במי שדוקר אחרים באמצעות נשק קר, ודינו של הדוקר, דרך כלל, להיעצר עד תום ההליכים. לבסוף, צויין בהחלטה כי מספר העדים במשפט אינו רב, ולכן צפוי כי משפטו של העורר יהיה קצר.

כנגד החלטה זו הוגש הערר שלפנינו.

5.

בעררו, טען העורר, כי קיים כרסום בראיות באשר לאירוע הדקירה. כן טען, כי טעה בית המשפט קמא כאשר החליט שלא לשחררו בחלופה, במיוחד על רקע טעמי שירות המבחן בתסקירו, ולאור נסיבותיו האישיות של העורר. הוא טען, כי יש להתחשב בגילו הצעיר, בעברו הנקי, בעובדה כי גדל ללא דמות אבהית ונטל על עצמו תפקידים הוריים וסייע לאמו מבחינה כלכלית, וכי ניהל עד למעצרו חיים נורמטיביים. כן נטען, כי היה מקום לתת משקל ראוי להפחתה המשמעותית במסוכנותו שתיווצר בשליחתו לחלופת מעצר בדימונה, המרוחקת ממקום מגורי המתלונן. הוא הביע הסכמה להוספת תנאי של איזוק אלקטרוני לתנאי השחרור.

6.

המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר בחלופת מעצר. היא טוענת, כי תופעת הסכינאות הפכה מכת מדינה, ובהעדר נסיבות יוצאות דופן, יש להורות על מעצר עד תום ההליכים של מי שנאשם בעבירות אלה, ולהימנע משחרור בחלופה. המדינה עומדת על חומרתו המיוחדת של הארוע, שבו העורר, בגיר אותה שעה, הורחק מקטטה לא לו בה התערב, אך חזר לאחר מכן אל המתלונן ותקף אותו באכזריות בסכין בלא שהיה לו כל סכסוך קודם עמו. דקירות הסכין כוונו לבית החזה וסיכנו את חייו של המתלונן, ואך בנס לא קופחו חייו. לאחר מעשה התקיפה האלימה, נמלט העורר מהמקום במונית, וגם במובן זה יש קושי לתת בו אמון, הנדרש לצורך חלופת מעצר. באיזון הכולל, כאשר מ דובר

בעבירה שנשקפת ממנה מסוכנות מיידית, וכאשר מעשי הדקירה התרחשו בנסיבות החמורות המתוארות, ויש, לטענת המדינה, לראות את החלטת בית המשפט קמא כנכונה וכראויה.

7.

העבירה המיוחסת לעורר – חבלה בכוונה מחמירה – מקימה עילת מעצר סטטוטורית על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1966 (להלן – חוק המעצרים ). היא יוצרת מאליה חזקת מסוכנות בתורת " עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות, תוך שימוש בנשק קר..." כאמור באותה הוראה. העורר התערב בעימות פיזי לא לו עם המתלונן, וגם לאחר שהשניים הופרדו, חזר ורץ לעבר המתלונן כשהוא מחזיק בידו סכין, ודקר אותו פעמיים בחזהו ובמותן שמאל. רק בנס לא קיפח המתלונן את חייו, אף שנפצע קשות. הוא נמלט מזירת הארוע במונית ונעלם מהמקום.

נסיבות העבירה כמתואר לעיל יוצרות על פי החוק חזקת מסוכנות המהווה עילת מעצר, ואין ספק כי מתקיימת עילה כזו בענייננו.

8.

שאלה היא האם בהתקיים עילה כזו, ניתן לתת לה מענה במציאת חלופה נאותה שתגשים את מטרת המעצר בדרך שתפגע פגיעה פחותה בחירותו האישית של העורר.

9.

המדיניות השיפוטית הנוהגת בשנים האחרונות ביחס לתופעת הסכינאות שפשטה בין בני נוער משקפת עמדה מחמירה בסוגיית החלת חלופת מעצר ביחס למי שפוגע בזולתו בנשק קר במהלך קטטה. הגישה המקובלת בפסיקה היא כי מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה להוכחת מעשה דקירה בנסיבות כאלה, הדבר מעיד על מסוכנותו הרבה, ולא ניתן, דרך כלל, לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר אלא בהתקיים נסיבות חריגות ומיוחדות (בש"פ 8534/07 איבגי נ' מדינת ישראל (השופט פוגלמן) (לא פורסם, 23.10.07); בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (השופט מ' חשין) (לא פורסם, 22.4.94); בש"פ 5443/03 לובאני נ' מדינת

ישראל (השופטת חיות) (לא פורסם, 26.6.03); בש"פ 2008/03 עזאקי נ' מדינת ישראל (פסק דיני – בעיקר פיסקה 6) (לא פורסם, 9.4.03).

גישה זו הננקטת בפסיקה נועדה להגן על הציבור הרחב מפני הסכנה הגדולה הטמונה במעשי בריונות של צעירים, המשתמשים בנשק קר על נקלה, תוך התלהטות יצרים, ואובדן שליטה על מעשיהם. לא אחת, מביאה תופעה זו לקיפוח חיים ממש, או לפציעה אנושה. תופעה זו שפשטה בין בני נוער ומתרחשת לא אחת במתחמי מקומות בילוי של צעירים, אינה מיוחדת לצעירים בעלי עבר פלילי המצויים בשולי החברה. היא מתרחשת גם בקרב בני נוער בעלי רקע נורמטיבי, ויוצרת סיכון כבד לשלום הציבור בכללו, ולשלום צעירים השוהים במקומות בילוי בשעות הפנאי, בפרט.

10.

בנסיבות שלפנינו, מסוכנותו של העורר לשלום הציבור עולה בבירור מהמעשים המיוחסים לו, ומהנסיבות של תקיפת המתלונן והאופן בו התקיפה התרחשה. יש חומרה ומסוכנות מיוחדים בהתנהגותו של העורר בכך שחזר ופגע במתלונן לאחר שהופרד פיזית ממנו בעימות שקדם לארוע הפגיעה. הפגיעה בוצעה, כפרי התלהטות יצרים בלתי נשלטת, ולא נתלווה לה כל מימד של צורך או הגנה עצמית. חומרתה של הפגיעה – דקירה באזור חזהו של המתלונן, מוסיפה גם היא מימד של מסוכנות לנסיבות העבירה.

קשה לומר כי מתקיימות במקרה זה נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות את שחרורו של העורר בחלופת מעצר. לזכותו עומדים גילו הצעיר ועברו הנקי, אך אלה נקודות זכות העומדות לצעירים רבים המסתבכים בעבירות חמורות מסוג זה. המלצתו החיובית של שירות המבחן היא, כמובן, בעלת משקל וחשיבות, אולם אין היא מצביעה על נסיבות חריגות המצדיקות נטילת סיכון בשחרורו של העורר מן המעצר. בנסיבות אלה, מחיר הסיכון הנשקף מהעורר צריך לרבוץ על שכמו ולא על שכם הציבור, בודאי בשלב הדיוני הנוכחי.

נכון לעת זו, דינו של העורר להעצר עד תום ההליכים.

11.

יחד עם זאת, בנסיבות הענין, נוכח גילו הצעיר של העורר, עברו הנורמטיבי וקיומה של חלופת מעצר ששירות המבחן המליץ עליה, נודעת חשיבות מיוחדת למשך התנהלותו של המשפט במסגרת שיקלול האינטרס הציבורי מול אינטרס הפרט בהקשר להארכת המעצר. לפיכך, אם בשל אילוצים מערכתיים יתברר כי המשפט מתמשך זמן רב מהצפוי, ניתן יהיה להביא גורם זה בחשבון בבוא העת לצורך הערכה מחודשת של סוגיית שחרורו של העורר בחלופה.

הערר נדחה.