בש"פ 5688/12 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן ), בתיק מ"ת 7552-07-12, מיום 15.7.2012, בגדרו נעצר העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

בכתב אישום מתוקן בשנית, שהוגש ביום 8.7.2012, נגד שמונה נאשמים, וביניהם העורר (נאשם 8 בכתב האישום), לבית המשפט המחוזי בירושלים, יוחסו לעורר, העבירות הבאות: שתי עבירות של ניסיון להצתה, לפי סעיף 448 רישא, בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק; שתי עבירות של ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי הסעיפים 274(1), (2) ו-(3) לחוק; ועבירה של התפרעות, לפי סעיף 152 לחוק.

על פי עובדות האישום השני, (המיוחס לעורר ולשלושה נאשמים נוספים) ביום 11.5.2012, סמוך לשעה 22:00, העורר, יחד עם הנאשמים 2,1 ו-7 (להלן: הנאשמים ), ויחד עם אחרים נוספים (להלן: האחרים ), התאספו והחלו להתפרע ולהפר את הסדר, בשכונת סילוואן שבמזרח ירושלים (להלן: השכונה ).

במהלך ההתפרעות, יידו חלק מהאחרים אבנים לעבר רכבי משטרה, וחסמו את הכביש באבנים ובפחים. בהמשך, יידה העורר בקבוק תבערה לעבר רכבי המשטרה, כאשר חלק מהנאשמים והאחרים עלה לגגות הבתים והמשיך ליידות אבנים לעבר רכבי משטרה שהגיעו למקום. חלק מהאחרים אף השליך בקבוקי תבערה לעבר רכבי המשטרה ואחד מהם יידה נפצים.

על פי עובדות האישום השלישי (המיוחס לעורר ולשני נאשמים נוספים) ביום 15.5.2012, המועד בו צויין " יום הנכבה " במגזר הערבי, חבר העורר לנאשמים 2 ו-7, ולאחרים נוספים, על מנת לבצע, בצוותא חדא, הפרות סדר בשכונה. במסגרת הפרות סדר אלו, יידה העורר בקבוקי תבערה לעבר רכב משטרתי שחלף במקום, ואילו האחרים השליכו בקבוקי תבערה לעבר בתי יהודים בשכונה, וכן נפצים ואבנים לעבר רכבים משטרתיים.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום המתוקן, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו, בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

בבקשה נטען כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העורר ושל יתר הנאשמים בעבירות המיוחסות להם, וכי קיימת עילת מעצר הנוגעת למסוכנותו של העורר. זאת, משיש ראיות לכך כי העורר תקף, ביחד עם אחרים, על רקע לאומני, בתי יהודים בשכונת סילוואן ורכבי משטרה שחלפו בשכונה. כמו כן, נטען כי נגד העורר קיימת עילת מעצר נוספת, מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, שכן העבירות המיוחסות לו נעשו תוך שימוש בנשק.

עוד צויין, כי לחובתו של העורר הרשעה קודמת בעבירת התפרעות, מיום 11.3.2009, בגינה הוא נדון לשלושה חודשי מאסר בפועל ולמאסר על תנאי.

לסיום נטען, כי הנסיבות המתוארות בבקשה מבססות את המסקנה כי אין תחליף ראוי, זולת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

החלטת בית המשפט קמא

4.

בית המשפט קמא בחן את הראיות המבססות, לכאורה, את אשמתו של העורר.

על פי הודעה שמסר מחמד קואסמה (להלן: קואסמה ) ביום 7.6.2012, הרי שבחודש אפריל באותה שנה התרחשו מהומות בסילוואן, והוא יצא מחנותו כדי לראות מה מתרחש. קואסמה סיפר כי ראה בחורים רבים מיידים בקבוקי תבערה ואבנים לעבר חיילים שהיו במקום. לדברי קואסמה, הוא ראה את העורר, שלא היה רעול פנים, בין מיידי האבנים, וכאשר הבחין העורר כי חיילים מתקרבים אליו, הוא חבש כובע על ראשו. קואסמה מסר עוד, כי ראה את העורר תופס בקבוק תבערה וזורק אותו על החיילים " כדי להפחיד אותם שלא להתקרב אליהם ".

אדם בשם מהנד קואסמה זיהה את תמונתו של העורר (בהודעתו מיום 4.6.2012), וציין כי הזכירו בהודעה קודמת, בה העיד על יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, לעבר רכבי המשטרה ובתי היהודים בשכונה.

על יסוד עדויות אלה, קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר.

בית משפט קמא התייחס למעורבותו הקודמת של העורר בפלילים, על רקע דומה, ולכך שהוא נדון למאסר בפועל בגין התפרעות. לפיכך, לא מצא בית משפט קמא, לבקש תסקיר מעצר בעניינו של העורר, והורה על מעצרו עד לתום ההליכים.

הערר

5.

העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת האשמות המיוחסות לו. עיקר עררו נסב סביב הטענה, כי היה על בית משפט קמא להורות לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר בעניינו, על מנת לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, בתנאים אשר יממשו את תכלית המעצר.

לגישתו של העורר, ניתן יהיה על בסיס התסקיר, לבחון כל חלופת מעצר מוצעת, ולהימנע מפגיעה בזכויות היסוד של העורר. לטענתו, ככל שתוצג חלופת מעצר אחראית וראויה, ניתן יהיה להעריך מחדש את מסוכנותו של העורר, ולבחון את האפשרות להפיג מסוכנות זו, שלא בדרך מעצר.

העורר מוסיף וטוען, כי רק כאשר קיים חשש לשלום הציבור ובטחונו, או חשש לשיבוש מהלכי המשפט, נסוג עקרון החירות מפני הצורך במעצר. העורר מוסיף עוד, כי למרות המסוכנות הגלומה בעבירות שביצע, לכאורה, אין נשקפת ממנו סכנה שאין להפיגה בדרך אחרת, בשים לב לעובדה כי חלקו בכתב האישום קטן יותר מחלקם של הנאשמים האחרים. לגישת העורר, בית משפט קמא טעה בכך שהפלה בינו לבין הנאשם 2, שיוחסו לו אותן עבירות, בכך שהפנה אותו לקבלת תסקיר, ומנע זאת מהעורר, רק בשל היותו בעל עבר לא משמעותי של השתתפות בהתפרעות, משנת 2009.

לסיכום, טוען העורר כי טעה בית משפט קמא, בכך שלא בחן את נסיבותיו האישיות, המשפחתיות והאחרות, כאשר עיקר טעותו של בית המשפט נעוצה בעובדה כי הוא נמנע מלבקש תסקיר מעצר בעניינו, לצורך בחינת חלופות מעצר.

אשר על כן, התבקשתי להורות לבית משפט קמא לפנות אל שירות המבחן בבקשה להכין תסקיר מעצר בעניינו של העורר, לצורך בחינת האפשרות לשחררו ממעצר בתנאים מגבילים.

תגובת המשיבה

6.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 1.8.2012, ביקש בא-כוח המשיבה, לדחות את הערר. לטעמו, ההבחנות שערך בית משפט קמא בין הנאשמים השונים, לקחו בחשבון את נתוניהם השונים, והתבססו על טעמים רלבנטיים. עוד נטען, כי בקבוקי התבערה שיידה העורר, כוונו לעבר רכבי משטרה, דבר המעיד על מסוכנותו הרבה של העורר ועל חוסר האפשרות ליתן בו אמון, ולבטוח בו כי לא יהווה סכנה לציבור אם ישוחרר לחלופת מעצר. לאור זאת, ובשים לב לעובדה כי לעורר עבר פלילי, סבורה המשיבה כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא, וכי יש לדחות את הערר.

דיון והכרעה

7.

במסגרת ערר זה, לא הועלתה טענה כי אין בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. כמו כן, לא נטען כי אין עילה למעצרו של העורר, עד לתום ההליכים במשפטו. הטענה העיקרית נוגעת לסירובו של בית משפט קמא להפנות את העורר לקבלת תסקיר מעצר, על מנת לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, אשר תאיין או תפיג את מסוכנותו.

עו"ד עותמאן, בא כוח העורר, טען כי היה על בית משפט קמא להפנות את העורר לשירות המבחן, לשם קבלת תסקיר מבחן בעניינו, כפי שנעשה לגבי הנאשם 2 בכתב האישום, נאשם שמיוחסות לו עבירות דומות.

8.

אכן, בית המשפט מצווה, בהתאם לסעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים, לבחון, בכל מקרה שבו קיימת עילת מעצר, האם " לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירתו של הנאשם, פחותה ". באותם מקרים, בהם סבור בית המשפט כי ניתן לשקול את שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר, כי אז יש להפנותו אל שירות המבחן, לצורך קבלת תסקיר מעצר בעניינו, לבחינת חלופות מעצר אפשריות.

ואולם, מקום בו מדובר, לגישתו של בית משפט קמא, ברמת מסוכנות כה גבוהה, או בחשש לשיבוש מהלכי המשפט או בחשש להימלטות מאימת הדין, אין הוא מחוייב, כלל ועיקר, לבקש תסקיר מעצר. הכל לפי העניין, ובכלל זה נסיבות האירוע ונסיבותיו האישיות של הנאשם המסויים.

9.

בענייננו, מדובר בעורר כבן 20, אשר היה מעורב, בשני אירועים נפרדים במהלך חודש מאי 2012, בהתפרעויות בשכונת סילוואן, אשר כללו ידויי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר בתי יהודים בשכונה, ולעבר רכבי המשטרה. העורר עצמו השליך בקבוקי תבערה לעבר הרכבים המשטרתיים.

אין צורך להכביר מילים, באשר לחומרה הרבה הגלומה בהשלכת בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב או לעבר בתים מאוכלסים. וכך נאמר, בעניין זה, בבש"פ 9202/09 עבאסייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.2009):

"בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה היתרה שיש לייחס להשלכת בקבוקי תבערה, לא כל שכן לעבר בית מאוכלס ... ואמנם, מדובר במעשה שיש בו כדי לזרוע אימה ופחד ולסכן את חייהם של אזרחים – גברים, נשים וילדים - השוהים לבטח בביתם".

באותו מקרה קבע בית המשפט כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר, מאחר שמדובר בשני אירועים של השלכת בקבוקי תבערה, דבר המלמד על " דבקות במטרה ועל נחישות, וכאשר אלו באות על רקע מניע אידיאולוגי, מצביעה עוצמת הסיכון על כך שחלופת מעצר לא תוכל לאיין את המסוכנות הנובעת מן העורר לציבור " (ראו גם בש"פ 5109/08 מדינת ישראל נ' פלוני [לא פורסם, 12.6.2008]; ובש"פ 9307/11 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 21.12.2011], בו דובר בנאשמים קטינים).

כאמור, אין ניתן להתעלם מן האופי המסוכן של השלכת בקבוקי תבערה, דבר היוצר סיכון ברמה גבוהה ביותר, וגם אם לא התממש הסיכון, אין בכך כדי להפחית, באופן משמעותי, מאופיו המסוכן של המעשה. העובדה שמדובר במניע לאומני, מוסיפה נופך של חומרה למעשים.

כפי שנאמר בבש"פ 233/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.2012), " נוכח המסוכנות האינהרנטית הכרוכה בעבירה של השלכת בקבוקי תבערה, איני סבור כי חלופה תוכל לסכון ". דברים אלה יפים גם בענייננו, ואף אני סבור, כמו בית משפט קמא, כי אין מקום לחלופת מעצר, בשל מסוכנותו הרבה של העורר ואופייה החמור והמסוכן של העבירה, ועל כן לא היה צורך, לטעמי, להפנותו לקבלת תסקיר מעצר.

10.

לאור האמור לעיל, דין הערר להדחות.