פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
613/13
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. משטרת ישראל
2. שירות ביטחון כללי
בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט
המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דראל) בע"י 44162-01-13 מיום 23.1.2013
בשם המבקש:
עו"ד דרויש נאשף
בשם המשיבים:
עו"ד ראובן אידלמן
החלטה
1.
המבקש, תושב ישראל המתגורר בקלנדיה, נעצר בביתו ביום 21.1.2013 על ידי המשטרה לפי צו שהוצא מכוח תחיקת הביטחון באזור בחשד לביצוע עבירות של החזקה בנשק, סחר בנשק, שימוש בנשק ויידוי בקבוקי תבערה ואבנים. המבקש הועבר לחקירה במגרש הרוסים, והוצא נגדו צו למניעת מפגש עם עורך דין עד יום 24.1.2013 בחצות. ביום 22.1.2013, לאחר שחלפו מעל 24 שעות משעת המעצר, הגיש בא כוח המבקש בקשה לבית משפט השלום בירושלים לשחרור המבקש ממעצר בנימוק שהוא עצור שלא כדין משלא הובא לפני שופט בתוך 24 שעות ממעצרו, כמתחייב בסעיף 29(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .
2.
ביום 23.1.2013 התקיים דיון בבקשה. המדינה טענה כי המבקש חשוד שעבר עבירות בשטח האזור, ובמצב דברים זה יש לבית משפט בישראל ולבית דין צבאי סמכות מקבילה לדון בהליכי מעצרו והעמדתו לדין. אולם משנבחר לנקוט נגדו בהליכים מכוח תחיקת הביטחון, דין האזור – והוא בלבד – יחול בעניינו, ובית משפט בישראל נעדר סמכות לדון בטענות המכוונות להליכי המעצר. בית משפט השלום קיבל את טענת המדינה וקבע כי אין הוא מוסמך לדון בבקשה. ערר שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה מנימוקים זהים. בית המשפט המחוזי ציין כי הדרך לתקוף את מעצרו בהתאם לדין החל באזור היא לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק בעתירה מסוג "הביאס קורפוס", או לתקוף את ההחלטה המינהלית להעמידו לדין.
3.
להחלטה זו מכוונת בקשת הרשות לערור שלפניי. בא-כוח המבקש טוען כי מעצרו של שולחו הוא בלתי חוקי, שכן יש לבחון את נושא המעצר – להבדיל מסוגית הדין המהותי החל – בהתאם להוראות חוק המעצרים ולא לפי תחיקת הביטחון באזור. לדבריו, מדובר בתושב ישראל שנעצר בישראל על-ידי משטרת ישראל, ולכן אין תחולה אלא לחוק המעצרים הישראלי ולהוראותיו.
4.
בהתאם להחלטתי, הגישו המשיבים את תגובתם לבקשה. לשיטת המשיבים דין הבקשה להידחות, שכן היא אינה מגלה עילה למתן רשות ערר בגלגול שלישי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה. לדבריהם, השאלה העקרונית המועלית על-ידי המבקש – שאלת מבחן מירב הזיקות ביחס למעצרו של תושב ישראל על-פי דיני המעצר החלים באזור – הוכרעה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה, שאישר את הנחיות פרקליטת המדינה בנדון. המשיבים מציינים כי חומר החקירה שנאסף עד כה מגלה כי העבירות שהמבקש חשוד בביצוען נעברו ברובן באזור וכי שותפיו לביצוען הם תושבי האזור. על כן, בהתאם למבחן מירב הזיקות הוחלט – על דעת פרקליטת מחוז ירושלים (פלילי) ופרקליט איזור יהודה ושומרון – לעצור אותו מכוח תחיקת הביטחון. המשיבים מעדכנים כי ביום 24.1.2013 הובא המבקש לפני בית המשפט הצבאי ביהודה, שהחליט להאריך את מעצרו בשמונה ימים נוספים. בהחלטתו, ציין בית המשפט הצבאי כי בשלב זה מירב הזיקות הן לאזור, ולכן קיימת סמכות לבית המשפט הצבאי לדון בעניינו. בית המשפט הצבאי לערעורים דחה ערר על ההחלטה בהמשך היום (ב"ש 1096/13).
5.
דין הבקשה להידחות. לאחר שבחנתי את הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, שכן אין בנסיבות העניין עילה למתן רשות ערר על רקע אמות המידה שנקבעו בפסיקה (ראו בש"פ 7604/12 אברג'ל נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (22.10.2012); בש"פ 5321/11 פלוני נ' מדינת ישראל (14.7.2011); בש"פ 2786/11
ג'ריס נ' מדינת ישראל
(17.4.2011)). מבחן מירב הזיקות הנוגע להחלטה לנקוט בהליכים נגד אזרח או תושב ישראלי בהתאם לתחיקת הביטחון באזור, אושר בפסיקת בית משפט זה (בג"ץ 6743/97 זע'ארי נ' משטרת ישראל
(26.11.1997); בג"ץ 3634/10 אגבאריה נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.12.2010)). בנוסף, כפי שמציינים המשיבים, הטענה העקרונית שמעלה המבקש ביחס לתחולת חוק המעצרים על מעצר בישראל, כאשר הוחלט לחקור ולעצור חשוד בהתאם לתחיקת הביטחון באזור, נידונה ונדחתה על-ידי בית משפט זה כבר בבג"ץ 1622/96 אל אחמד נ' שירות הבטחון הכללי , פ"ד נ(2) 749 (1996). בלשונו של הנשיא א' ברק :
" משניתן צו המעצר מכוח סמכות מעצר שבאזור, יחולו על מעצר זה הדינים המהותיים בדבר מעצר הקבועים בחקיקת הביטחון באזור, וזאת גם אם ביצוע המעצר הוא בישראל.
לעומת זאת, על "צורת הביצוע של המעצר וצורת ההחזקה במעצר" יחול הדין הישראלי [...], וזאת מכוח הוראת תקנה 6(ב) לתקנות-שעת-חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז- 1967 , הקובעת כי "מי שניתנו נגדו פקודת מעצר או צו מעצר באזור מכוח סמכות שהוענקה על-ידי מנשר או צו של מפקד, יהיו מעצרו והחזקתו במעצר ניתנים לביצוע בישראל, בדרך שמבצעים בישראל פקודת מעצר או צו מעצר [...] על רקע זה עולה השאלה הניצבת לפנינו והיא זו: נ האם הדינים בדבר זכות העצור להיפגש עם עורך-דינו הם דינים מהותיים הנגזרים מסמכות המעצר המעוגנת בדבר
חקיקה שבאזור, או שמא הם דינים באשר לצורת הביצוע וצורת ההחזקה של צו המעצר
הנקבעים על-פי הדין בישראל? לדעתי, הדינים בדבר מעצר ללא פגישה עם עורך-דין כמו גם הדינים באשר לאורך המעצר כולו - אינם דיני "ביצוע מעצר" (שעליהם חל הדין הישראלי מכוח תקנה 6(ב)), אלא הם דינים מהותיים של מעצר (ועליהם חל הדין שבאזור). (שם, בעמ' 751 [ההדגשות נוספו – ע' פ'])
6.
בשולי הדברים יצוין כי ככל שהמבקש מעלה טענות המכוונות לאופן הפעלת דיני המעצר מכוח תחיקת הביטחון באזור בעניינו, הרי שההליך המתאים לבירור טענותיו הוא במסגרת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.
הבקשה נדחית אפוא.
ניתנה היום, י"ד בשבט התשע"ג (25.1.2013).
ש ו פ ט