בש"פ 6203/03 קלי חסון נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (שניתנה על – ידי כב' ס. הנשיא, השופט ח' פיזם), בתיק ב"ש 2987/03, ביום 26/06/03, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה באשמת ביצוע עבירת הריגה- לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן- החוק) וכן עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק.

על- פי עובדות כתב האישום, ביום 10/05/03, בשעה 20:30 – 21:00 או בסמוך למועד זה, פגש העורר את איימן חדיד (להלן- המנוח) בדליית אל כרמל והשניים נסעו יחדיו ברכב וולוו השייך למנוח (להלן- הוולוו), כאשר המנוח נהג בוולוו והעורר יושב לידו ובכליו סכין או כלי נשק קר אחר באורך מינימלי של 6 ס"מ וברוחב מירבי של כ- 1.8 ס"מ (להלן- הסכין). במהלך הנסיעה בוולוו התפתח ויכוח בין העורר למנוח והעורר ירד מהוולוו ברח' 4 בשכונת אבו אברהים בדליית אל כרמל. המנוח החל לנסוע מהמקום אולם העורר צעק לעברו, קילל אותו וקרא לו לחזור. המנוח סובב את הוולוו וחזר לכיוון העורר, לאחר מכן התנגש הוולוו ונתקע בקיר הצמוד לבית משפחת חלבי . העורר רץ לעבר הוולוו לכיוון דלת הנהג, ממנה יצא המנוח. העורר שלף את הסכין והמנוח שלף, גם כן, סכין או כלי נשק קר אחר והשניים היכו ודקרו שוב ושוב איש את רעהו. אנשים שהגיעו למקום הפרידו בין העורר והמנוח, המנוח החל להתרחק מהמקום ואז העורר ניגש אל המנוח מאחור ודקר אותו בצידו השמאלי של הגוף. המנוח עלה על גג רכב שהיה בסמוך אליו, העורר ניסה להפילו, אנשים, שהיו במקום הכניסו את המנוח לתוך הרכב האמור, הבהילו אותו למרפאה אולם המנוח נפטר.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 18/06/03, שמע בית המשפט המחוזי את טענות הצדדים וקבע כי החלטה תינתן לאלתר. לאחר מתן ההחלטה הנ"ל, נתן בית המשפט המחוזי החלטה נוספת כדלקמן:

" לפחות, מחלק מהראיות שהובאו, עולה כי גם המשיב החזיק בסכין. ישנן גם ראיות לכאורה, שהיה מעין קרב סכינים בין המשיב לבין המנוח. למשיב מיוחסת עבירה חמורה, כשנסיבותיה, אם תוכח, מעידות על סיכון.חומר הראיות שיש לבדוק אותו לצורך החלטה בבקשה, הוא רב ורחב, ולא ניתן להחליט בבקשה לאלתר".

ביום 26/06/03, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההלכים המשפטיים נגדו. בהחלטה נקבע כי בחומר החקירה קיימות ראיות המוכיחות, לכאורה את עבירות ההריגה ואחזקת הסכין, אשר מיוחסות לעורר. לעורר עבר פלילי קודם בעבירה של סחיטה באיומים, כך שאופי העבירות, בהן מואשם העורר, וכן בעברו הפלילי, מקימים חשש סביר לכך, שהעורר יסכן בטחונו של אדם או את בטחון הציבור וכי שחרורו עלול להביא לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים רבים, מהן בני כפרו ובשל כך אין מנוס ממעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן הערר שבפני.

4.בא- כוח המלומד של העורר טען בפני כי שגה בית המשפט המחוזי, כאשר פיצל את הדיון לשם קביעת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. עוד טען כי כתב האישום איננו משקף, נאמנה, את העובדות בתיק וכן החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה מנומקת וכלל לא ממצה. לעניין זה, טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי העורר השתמש בסכין, זאת כאשר מכשיר ההמתה לא נמצא. עוד טען, בא- כוח העורר כי אין ראיות לכאורה , הדרושות למעצר עד תום ההליכים , שכן קביעתו של בית המשפט המחוזי, בהתייחסותו לכתב האישום , לפיו העורר והמנוח, שניהם שלפו סכינים, אינה נכונה משום שלא ברור באם היה שימוש בסכין נגד העורר או כלי נשק אחר, ולא זו בלבד, אלא שבתיק קיימות ראיות, התומכות בגרסת העורר, לפיה הוא לא אחז בסכין ויותר מכך, קיימות ראיות , לפיהן, המנוח היה שיכור, כך שאם היה נשאר בחיים, סביר להניח כי היה מואשם בהריגה, ומכאן, שאין בידי המדינה ראיות, אשר יביאו בסופו של דבר להרשעת העורר.

יתרה מכך, טען בא- כוח העורר כי עברו הפלילי של העורר כולל עבירה אחת בלבד של סחיטה באיומים, אך העורר מעולם לא היה אסיר, שכן את העונש בגין עבירה זו, ריצה בעבודות שירות. כך, שלנוכח האמור לעיל, ולאור גישת הפסיקה, בדבר החובה הקיימת על בית המשפט לבחון חלופת מעצר גם בעבירות חמורות, הרי שיש לשחרר את העורר ממעצר.

בא- כוח המשיבה טען, לעומתו, כי קיימות , בידי המשיבה, ראיות לכאורה לעניין העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום. העורר מסר הודיית חוץ, בפני עד בשם מוראד חסון, בה הוא , העורר, מודה שהוא , אכן, דקר את המנוח. עוד טען, בא-כוח המשיבה, כי העבירות, בהן מואשם העורר, בוצעו בעוד העורר מרצה עונש מאסר בעבירה של סחיטה באיומים, אומנם בעבודות שירות, אך אין העונש מרתיע אותו, כך שלא ניתן בנסיבות הללו, לשחרר אותו לחלופת מעצר .

5.לאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שבתיק, אשר הועמד לרשותי, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר.

כאמור, טען הסנגור המלומד כי טעה בית המשפט המחוזי , כאשר פיצל את הדיון ונתן שתי החלטות, כאשר הראשונה ניתנה ביום 18/06/03, אשר על פיה הורה על מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת, ואילו ההחלטה השנייה ביום 26/06/03, על פיה הורה על מעצרו של העורר עד תום בירור דינו. חוששני כי אין בידי לקבל טענה זו, שכן הסמכות להורות על מעצר ביניים עד למתן החלטה אחרת , נגזרת מהסמכות הכללית להורות על מעצר עד תום ההליכים מכח חוק המעצרים, ועל כן יש לראות את סוגיית מעצר הביניים כחלק בלתי נפרד מסמכות זו (ראה בש"פ 6190/98 מדינת ישראל נ' מרדכי שושני ואח' , פד"י נב(4), 515).

6.כאמור, בחנתי את חומר הראיות שבידי המשיבה ואני סבור כי התשתית הראייתית הקיימת, יש בה בשלב זה כדי לבסס ולו, לכאורה, סיכוי להרשעתו של העורר באישומים המיוחסים לו.

חומר הראיות מצביע לכאורה על כך כי העורר היה מעורב באופן פעיל באירוע שהביא בסופו של דבר לתוצאה הקטלנית. הדברים עולים מהודעותיהם של מוראד חסון ואיאד חלו, אשר יש בכל אחת כדי לשמש חיזוק לשנייה .

העד מוראד חסון, מוסר, בהודעתו מיום 18/05/03, כי העורר סיפר לו שהמנוח קיבל ממנו דקירה בצוואר ודקירה בלב, ובהודעה נוספת של העד מוראד חסון מיום 22/05/03, מסר כי העורר אמר לו כי הוא דקר את

המנוח בגרון, בלב ובכתף. בנוסף, גם העד איאד חלו, בהודעתו במשטרה מיום 11/05/03, מוסר כי העורר דקר את המנוח, עוד מוסיף עד זה ואומר כי הוא לא ראה מה החזיק העורר בידו אך הוסיף כי הגיוני שהיה לו דוקרן או סכין.

לסיכום, מקובלת עלי גישתו וקביעתו של בית המשפט המחוזי, אשר על פיה, קיימות ראיות בידי המשיבה, אשר יש בהן כדי לבסס את הנטען על- ידה בכתב האישום, ראיות המהוות פוטנציאל ראייתי להרשעה בעתיד (ראה בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פד"י נ(2), 133, 146).

לאחר שקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה, הרי, שבקיומן, קמה לה חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן- חוק המעצרים).

לעורר עבר פלילי, אשר כולל עבירה של סחיטה באיומים, ובעת ביצוע המעשה הוא ריצה את העונש שהוטל עליו בגין עבירה זו, בעבודות שירות. נתון זה מהווה שיקול בבוא בית המשפט לשקול חלופת מעצר (ראה בש"פ 10442/02 סאמי קבועה נ' מדינת ישראל, תק – על 2002(4), 451). הצירוף של ביצוע עבירה חמורה , יחד עם עברו הפלילי של העורר, הרי שאין בנמצא חלופת מעצר, אשר תשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של העורר פחותה, ומכאן צדק בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על חלופת מעצר בעניינו של העורר.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 232/03, בבית המשפט המחוזי בחיפה.