בש"פ 6595/08 מיכאל יעקובסון נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 1.7.2008 בב"ש 21162/08 (כבוד השופט י' צלקובניק) אשר קיבל את עררה של המשיבה והטיל על העורר פסילת רישיון מנהלית לפרק זמן של עשרה חודשים נוספים, בנוסף ל-60 ימי הפסילה המנהלית שהושתו על העורר על ידי קצין משטרה.

העובדות

1.

כנגד העורר הוגש ביום 19.5.2008 כתב אישום המייחס לו נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן - פקודת התעבורה ), נהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, גרימת תאונת דרכים, נזק וחבלה, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן -

תקנות התעבורה ) וסטייה מנתיב נסיעה, עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה.

2.

לפי כתב האישום, ביום 24.4.2008 בכביש מספר 35 לכיוון קריית גת, נהג העורר ברכב משא מסוג פולקסווגן. במהלך הנסיעה סטה העורר מנתיב נסיעתו ימינה וירד לשולי הכביש. כתוצאה מהירידה לשולי הכביש,

התנגשה דופן ימין של רכבו בדופן שמאל של רכב פרטי שחנה בשולי הכביש. בעקבות התאונה ניזוקו שני כלי הרכב. בדיקת נשיפה שנערכה לעורר במקום התאונה

העלתה כי בליטר אוויר שנשף נמצא אלכוהול בריכוז של 845 מיקרוגרם, ריכוז העולה על המותר. ביום 27.4.2008 נפסל רישיונו של העורר למשך 60 ימים על ידי קצין משטרה.

הליכים קודמים

3.

לאחר הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה מבית משפט השלום בקריית גת כי יורה על פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים נגדו, מעבר לפרק הזמן של שישה חודשים הקבוע בחוק. בדיון שנערך בבית משפט השלום טען העורר כי למשיבה אין ראיות לכאורה לביסוס אשמתו בעבירה של נהיגה בשכרות, הואיל ומהימנות מכשיר הבדיקה מוטלת בספק וכן כי עדותו של בעל הרכב הפרטי נגועה באינטרס אישי, שכן בכוונתו להגיש תביעת נזיקין בגין התאונה.

4.

ביום 1.6.2008 קבע בית משפט השלום בקריית גת (כבוד השופט א' באומגרט) כי יש בידי המשיבה ראיות לכאורה לשם הוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. עם זאת, קבע בית משפט השלום כי הואיל ומדובר בתאונה שנזקה היה נזק לרכוש בלבד ולאור העובדה כי לעורר אין עבר פלילי פרט לעובדה כי נרשמו לחובתו שלוש עבירות תנועה "כשכל אחת מהן כשלעצמה ואף משקלן המצטבר, מהווה משקל נוצה", יש לדחות את בקשת המשיבה.

5.

על החלטה זו של בית משפט השלום, עררה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית המשפט המחוזי דן בראיות לכאורה הקיימות בתיק החקירה נגד העורר

וקבע, בהתבסס, בין היתר, על בש"פ 10865/06 ישעיהו נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 14.1.2007), כי נשקפת מצד העורר מסוכנות הואיל ונהג לכאורה ברכב משא תחת השפעה אלכוהול. בניגוד לבית משפט השלום, שקל בית המשפט המחוזי את שלוש עבירות התנועה לחובת העורר ומשכך, קיבל את ערר המשיבה וקבע כי תקופת פסילת רישיונו של העורר תוארך לתקופה של עשרה חודשים נוספים שמניינם יחל עם תום הפסילה המנהלית בת 60 הימים.

טענות העורר

6.

לטענת העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד ד' קלוקר - שגה בית המשפט קמא כאשר קיבל את בקשת המשיבה.. לטענת העורר, הוא הוציא את רישיונו בשנת 2000 ובעברו התעבורתי ישנן שלוש הרשעות בגין עבירות קלות שנעברו בשנת 2000 כאשר פרט לכך, אין לו כל עבר פלילי וזאת כאשר הוא נוהג לפרנסתו מרחקים ארוכים. לטענתו, הוא אדם נורמטיבי שומר חוק אשר אינו מסוכן לציבור.

7.

עוד טוען העורר כי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה אינו מגלה עבירה, הואיל והגדרת הביטוי "שיכור" כמשמעותו בסעיף 62(3) הנ"ל מצויה בסעיף 64ב לפקודת התעבורה. בין ארבע ההגדרות החילופיות המצויות בסעיף 64ב, טוען העורר כי ההגדרה הרלוונטית במקרה שבפניי הינה ההגדרה לפי סעיף קטן (3) לפיה שיכור הינו "מי שבגופו מצוי אלכוהול בריכוז הגבוה מהריכוז שקבע שר התחבורה, בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת". לטענת העורר, הואיל ותקנות כאמור מעולם לא הותקנו והובאו לאישור ועדת הכנסת, לא ניתן להגדיר מיהו "שיכור".

8.

בנוסף, טוען העורר כי הואיל והוא עובד לפרנסתו כנהג רכב משא והואיל ובתאונה לא קופחו חיי אדם, אין לשלול ממנו את הרישיון מעבר לתקופת הפסילה המנהלית שהוטלה עליו. לטענתו, הותרת פסילת רישיונו על כנה מהווה פגיעה בחופש העיסוק, פגיעה אשר איננה מידתית וכן טוען העורר כי הותרת קביעתו של בית המשפט המחוזי על כנה משמעותה כי יהיה פסול לנהיגה למשך שנה וייאלץ לעמוד במבחני תיאוריה ונהיגה חדשים, עונש שיוטל עליו בטרם נשמעו טענותיו בבית המשפט.

9.

העורר ממשיך וטוען עוד כי צדק בית משפט השלום בקריית גת בקבעו כי די בפסילה מנהלית של 60 ימים על מנת להפיג את המסוכנות הלכאורית הנשקפת ממנו לאור העבירה המיוחסת לו של נהיגה בשכרות.

10.

מוסיף העורר וטוען כי מכשיר הינשוף, אשר שימש את המשטרה כאשר בדקה את ריכוז האלכוהול בליטר אוויר שנשף לתוכו סמוך לאחר התאונה, אינו עומד בתקן הבינלאומי. לטענתו, לא ניתן להסתמך על תוצאות הפלט של מכשיר הינשוף בייחוד כאשר מדובר בדיני נפשות. יתרה מכך, טוען העורר כי יש להורות לרשויות הממונות להפסיק לאלתר את השימוש בו הואיל ולא נמסרו לציבור הפעולות בהן נקט שר התחבורה על מנת לאשר את המכשיר.

11.

ממשיך העורר וטוען כי בדיקות נשיפה אינן מעידות בצורה טובה על ריכוז האלכוהול בדם. לטענתו, בדיקת נשיפה מהווה אינדיקציה בלבד על ריכוז האלכוהול בדמו של נבדק, כאשר ידוע ומוכח כי היא איננה מסוגלת למדוד באופן מהימן את ריכוז האלכוהול בדם. לטענת העורר, הבדיקה מספקת מידע שבאופן סטטיסטי נותן תוצאה עם מידת וודאות טובה למדי, אולם לא מוחלטת.

לטענתו, בהכרעת הדין בת' 11893/07, 8578/07

מדינת ישראל נ' עוזרי

(לא פורסם, 28.2.2008) (להלן

- עניין עוזרי ) נאמר במפורש כי ישנן בעיות במדידת ריכוז האלכוהול בליטר אויר באמצעות מכשיר הינשוף.

12 .

בנוסף, פירט העורר בכתב הערר את ההיבטים הפרוצדורליים לשם בדיקה באמצעות המכשיר וטען כי הליקויים הרבים הקיימים בפרוצדורה זו פוגמים ביכולתו של המכשיר לקבוע האם ריכוז האלכוהול בדמו של נבדק עולה על המותר. על כן, טוען העורר כי אין לקבל את תוצאות המכשיר כראייה במשפט פלילי.

13.

לבסוף, טוען העורר כי בבדיקת הנשיפה שנערכה לו יצאה כמות של 845 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר. לטענתו, אדם עם ריכוז אלכוהול גבוה כאמור, אינו מסוגל ללכת באופן יציב, לעמוד באופן יציב או לתת עדות בשפה זרה לו (הואיל ולטענתו הוא בקושי מדבר עברית). לטענת העורר, תוצאות בדיקת הנשיפה במכשיר אינן מתיישבות עם המאפיינים החיצוניים שניכרו עליו ביום התאונה. כמו כן, טוען העורר כי יש לתת פרשנות מצמצמת לסעיף 64ב(א1) המקנה למשטרה סמכות לבדוק נהגים באמצעות מכשיר הינשוף אף בהעדר חשד שנעברה עבירה ויש גם בכך כדי לפסול את תוצאות הבדיקה.

לאור כל האמור לעיל, מבקש העורר לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולקבוע כי רישיונו יוחזר לו בתום תקופת הפסילה המנהלית.

טענות המשיבה

14.

לטענת המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד ש' כהן - טענות העורר המתייחסות לפרוצדורה של השימוש במכשיר הינשוף, מקומן יפה בהליכים מנהליים כגון הגשת עתירה מנהלית או עתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ ואין לדון בהן בשלב זה. לטענתה, התיק שבפניי מעורר שאלות מהותיות - האם קיים חשש כי מכשיר הינשוף אינו מספק תוצאות נכונות. לטענת המשיבה, רוב רובן של חוות הדעת שהגיש העורר, הוגשו גם בפני השופט טננבוים ב עניין עוזרי ,

ובהכרעת הדין בעניין זה, לאחר שמיעתם של מומחים רבים ועיון בראיות, נקבע כי יש לקחת מקדם ביטחון גבוה יותר של ריכוז של 300 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר על מנת לקבוע כי נהג הינו שיכור על פי החוק, כאשר הריכוז הנוכחי הקיים בתקנות התעבורה הינו של 240 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אויר.

15.

לטענת המשיבה, בדיקת העורר פלטה תוצאה של 845 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר, הרבה מעבר למקדם הביטחון שנקבע ב עניין עוזרי הנ"ל, כמות המקימה נגדו את חזקת המסוכנות. כמו כן טוענת המשיבה כי לא ניתן להתעלם מן העובדה כי בסופו של יום העורר גרם לתאונת דרכים ועל כן הוא מסכן את חיי ציבור הנהגים והנוסעים ויש להורידו מן הכביש.

16.

בנוסף, טוענת המשיבה כי הארכת הפסילה המנהלית לתקופה של עשרה חודשים מעבר לחודשיים, הייתה ראויה ונקבעה על פי דין.

17.

לבסוף, ציינה המשיבה כי המחוקק קבע אך לאחרונה בתיקון 78 לפקודת התעבורה כי בתאונת דרכים שגרמה מוות של אדם, בית המשפט יורה על מעצר עד תום ההליכים של הנאשם. לטענת המשיבה, תיקון 78 הנ"ל מצביע על החמרה בצעדים שיש לנקוט כנגד נאשמים בעבירות תנועה המעורבים בתאונות דרכים, חרף העובדה כי במקרה שבפניי לא קופחו חיי אדם.

תגובת העורר

18.

לטענת העורר, אכן, טענותיו הפרוצדורליות מקומן יפה בהליכים מנהליים, אולם ניתן לטעון טענות אלה ולתקוף החלטות מנהליות בהליכים עקיפים, כגון בהליך שבפניי. באשר להכרעה העובדתית שנקבעה ב עניין עוזרי , טוען העורר כי בית המשפט עשה ניתוח מדעי משל עצמו וקבע את שקבע מבלי להסתמך על חוות דעת מקצועית של מומחה מטעמו. בדיון שנערך בפניי, הגיש העורר לעיוני חוות דעת נוספת אשר חולקת על קביעת בית המשפט ב עניין עוזרי הנ"ל. לבסוף, טוען העורר כי תקופת הגג האפשרית לפסילת רישיון נהיגה, מעבר ל-60 הימים, הינה

של שישה חודשים וניתן להאריך מעבר לכך, אולם רק לאחר שבית המשפט מנמק את החלטתו, על מנת שניתן יהיה להשיג עליה, מה שלא נעשה במקרה שבפניי.

דיון והכרעה

19.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על צרופותיה ובחוות הדעת שהוגשו לעיוני ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שנערך בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

20.

טענת העורר כי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה איננו מגלה עבירה, חרף העובדה כי טענת כבדת משקל היא, דינה להידחות. כאמור, טען העורר כי אחד מיסודות העבירה של סעיף זה הינו כי הנאשם יהיה "שיכור", כהגדרתו בסעיף 64ב לפקודת התעבורה וכי הואיל ולא קיימות תקנות כנדרש לפי סעיף זה, נסיבה זו בעבירה איננה יכולה להתקיים. אכן, תקנות כאמור לא הותקנו עד היום ובית המשפט במספר הזדמנויות העיר על כך למחוקק וקרא לו להזדרז ולהתקין תקנות כאמור. אולם, אין להסיק מכך כי התקנות הקיימות כיום אינן בתוקף. תקנה 169ב(ג) קובעת באופן מפורש כי: "לענין סעיפים 62(3) או 64ב לפקודה ופרק זה יראו אדם שיכור אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים או אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה ." (הדגשות לא במקור - י.ד. ), כאשר "המידה הקבועה" מוגדרת בתקנה 169א לתקנות התעבורה בזו הלשון:

"(1) חמישים מילגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם;

(2) ריכוז אלכוהול באויר נשוף ברמות שוות ערך לריכוז האמור בפסקה (1) או 240 מקרוגרם אלכוהול בליטר אחד בדוגמה של אויר נשוף שנעשתה בבדיקת נשיפה;".

21.

כל עוד לא הותקנו התקנות על ידי שר התחבורה בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, כנדרש לפי סעיף 64ב, התקנות הקיימות נותרו בתוקף, ישנות ככל שתהיינה. פרשנות זו מתיישבת גם עם הגיונם של דברים, שכן וודאי שהמחוקק לא התכוון לשנות את המצב החוקי כאשר חוקק את סעיף 64ב לפקודת התעבורה כך שהעבירה לפי סעיף 62(3) לפקודה זו תבוטל. סעיף 62(3) לפקודת התעבורה הינו סעיף עונשי העומד בתוקפו, כאשר במידה ומתקיימים יסודותיו - בהתאם לתקנה 169ב(ג) לתקנות התעבורה - ניתן להרשיע בעבירה על פיו.

22.

יתר על כן, יש להבחין מבחינה מושגית בין העבירה הקיימת בסעיף 62(3) לפקודת התעבורה ובין האופן בו יש להוכיח כי היא נעברה. תקנה 169ב(ג) לתקנות התעבורה לא תוקננה אלא כדי להוות כלי עזר לבית המשפט ולרשויות אכיפת החוק על מנת להוכיח כי הנאשם שנתבע לדין הינו שיכור (ודוק: תקנה 169ב(ג) מורה כי "יראו אדם שיכור.."). תקנה זו איננה מוציאה מכלל תחולה את האפשרות כי נאשם יורשע בגין נהיגה בשכרות אף אם לא נשף לתוך מכשיר הינשוף או באם קיימות ראיות אחרות המוכיחות את אשמתו מעבר לספק סביר כנדרש בדין הפלילי. תוצאת הבדיקה במכשיר הינשוף מהווה ראייה מדעית, אולם היא איננה ההוכחה היחידה האפשרית לשם הוכחת העבירה. כדברי כבוד הנשיא מ' שמגר בר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(4) 463 (1986) (להלן - עניין עודה ):

"... האמור בתקנות 169א ו-169ב בא לרבות ולא למעט. הוא אינו בא להוציא מכלל תחולה את מי שהוא שיכור אליבא דכולי עלמא, על-פי ראיות המובאות לפני בית המשפט. הוא, למשל, אינו בא למנוע הסתמכות על עדות של מי שפוגש בנהג מטושטש הנוהג בזיגזג ימינה ושמאלה ואשר איננו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על-ידי שוטר כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו. מערכת ראיות כגון זו יכולה (אך אינה צריכה) להוות ראיה לצורכי הסקת המסקנה בדבר שיכרותו של נהג פלוני אף בהעדר דרך ההוכחה המדעית, שנוצרה כדי להרחיב את המעגל של אלה אשר אותם מקיף האיסור שבתקנות ולמנוע כל ויכוח או חוסר ודאות". (שם בעמ' 467-468).

[וראו גם: רע"פ 10284/07 קדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.1.2008)].

23.

מכל מקום, על מנת לענות על השאלה האם ראוי להותיר את המשך הפסילה

לתקופה של עשרה חודשים על כנה, בשלב זה של הדיון דרושות ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל להוכחת אשמתו של העורר. במקרה שבפניי לא חלק העורר כי תוצאות נשיפתו במכשיר הינשוף היו של 845 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אויר (תוצאה הגבוהה אף מעבר לשולי הביטחון שנקבעו ב עניין עוזרי הנ"ל). כמו כן, כפי שצויין בהחלטתו של בית המשפט קמא, מדו"ח הבדיקה עולה כי מפיו של העורר נדף ריח אלכוהול "חזק מאד" ונהג הרכב הפרטי, סמיר אליאס, אשר הזעיק את המשטרה למקום התאונה, התרשם כי העורר שיכור. בשלב זה, אף אין להידרש לטענתו של העורר כי לנהג הרכב הפרטי יש אינטרס להעיד כפי שהעיד ועל כן אין לקבל את הודעתו במשטרה. מהימנותה של הודעתו של נהג הרכב הפרטי תתברר בשלב הדיון העיקרי, אולם כעת היא מהווה ראייה לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.

24.

העורר המשיך וטען כי לא ניתן לקבל את תוצאות הבדיקה באמצעות מכשיר הינשוף כתוצאות ראייתיות, הואיל והן אינן מדוייקות וכי קיימות בעיות בפרוצדורת הבדיקה ואף בית המשפט ב עניין עוזרי קבע כך. כמו כן, טען העורר כי יש להורות על איסור השימוש במכשיר הינשוף הואיל ולא נמסרו לציבור מהן הפעולות בהן נקט שר התחבורה על מנת לאשר את השימוש. חרף היותן של טענות אלה טענות כבדות משקל, סבורני כי דינן להידחות גם כן. בדומה למחדל אי התקנתן של תקנות לשם הגדרת המונח "שיכור" בהתאם לסעיף 64ב לפקודת התעבורה, גם טענות אלה חושפות מחדל ארוך ומתמשך מצד רשויות המדינה. אולם מחדל זה, בעייתי ככל שיהיה, אין בו כדי להשפיע על ההכרעה במקרה שבפניי. השימוש במכשיר הינשוף איננו אלא דרך מדעית, מדוייקת יותר, על מנת להוכיח כי פלוני נהג בעת שהיה שיכור, אך היא אינה באה להוציא מכלל תחולה את האפשרות כי קיימות ראיות אחרות כנגד מי שנאשם בנהיגה בשכרות אשר די יהיה בהן כדי להוכיח מעל לכל ספק סביר את התקיימותה של העבירה. כדברי הנשיא מ' שמגר ב עניין עודה הנ"ל:

"יכולה לעמוד לפני בית המשפט השאלה, אם הראיות הכלליות בדבר שיכרותו של פלוני, בלי שנערכה לו בדיקה מדעית כפי שהתקנות מאפשרות אותה, די בהן בנסיבותיו של כל מקרה כדי לשכנע, מעל לכל ספק סביר, שהנהג היה שיכור אותה שעה, ובית המשפט יכריע על-פי אמות המידה המקובלות עליו במשפט פלילי ".

ובהמשך:

"... אין ללמוד מכך, שהמחוקק קבע אפשרות הוכחה בלעדית על-ידי בדיקה מדעית, וכי בכך נסתתמה לחלוטין הדרך בפני קבלת ראיות אחרות, אשר באמצעותן מבקשת התביעה להוכיח את השיכרות, אף כשלא נערכה בדיקה מדעית כאמור". (שם בעמ' 468).

כפי שציינתי לעיל, בשלב זה של הדיון אינני נדרש למידת מהימנותן של הראיות לכאורה הקיימות כנגד העורר, אלא רק לאמת כי הן קיימות וכי במידה ותתבררנה כנכונות, יש בכוחן כדי לבסס את אשמתו של העורר. כפי שפורט לעיל בסעיף 22 לעיל, ראיות לכאורה כאמור קיימות. כפי שצויין לעיל יש לשקול לחובת העורר גם את העובדה כי בדיקת מכשיר הינשוף שנערכה לו העלתה תוצאה גבוהה באופן משמעותי אף ממקדם הביטחון שנקבע שיש לקחת ב עניין עוזרי , עובדה שגם היא כשלעצמה, מהווה ראיה לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.

25.

בית המשפט קמא קצב את פסילת רישיונו של העורר בהתאם לסעיף 50(ב) לפקודת התעבורה לתקופה של עשרה חודשים נוספים מתום תקופת הפסילה המנהלית בת 60 הימים שנגזרה עליו ביום

27.4.2008. הואיל ומדובר בתקופה קצובה והואיל ובית המשפט קמא נימק את החלטתו בכך כי מעשי העורר, כפי שהם מיוחסים לו בכתב האישום, מעידים על מסוכנותו לציבור הנהגים ואין די בתקופת הפסילה המנהלית שנקצבה כדי להפיג מסוכנות זו, סבורני כי בדין קבע בית המשפט קמא כי יש להאריך את תקופת פסילת הרישיון. כאמור לעיל, העורר נשף 845 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר, תוצאה גבוהה משמעותית מזו הקבועה בחוק. תוצאה זו, אף אם תסוייג בממצאיו של בית המשפט ב עניין עוזרי , מעידה על מסוכנותו של העורר לציבור הנהגים, חרף העובדה כי עברו התעבורתי אינו "מכביד". נהיגה תחת שיכרות מסכנת את שלום ציבור הנהגים והנוסעים בכבישי ישראל ויש לפעול בנחישות על מנת למגר תופעה זו, לא כל שכן כאשר מדובר בנהגים אשר זהו מקצועם, כמו שבמקרה שבפניי. פסילת רישיונו של העורר למשך עשרה חודשים נוספים הינה פגיעה מידתית אשר אינה עולה על הנדרש.

26.

לבסוף, באשר טענתו של העורר כי יש לצמצם את פרשנות סעיף 64ב(א1), המאפשרת לדרוש מתן דגימת נשיפת אויר אף בהעדר חשד כי נעברה עבירה; דינה של טענה זו להידחות גם כן ולו לאור העובדה כי במקרה שבפניי היו קיימות לכאורה אינדיקציות ברורות אשר יש בכוחן לעורר חשד סביר כי העורר נהג תחת השפעת אלכוהול - פגיעתו במכונית הפרטית שחנתה לצד הדרך, ריח האלכוהול החריף שנדף מפיו והתרשמותו של נהג הרכב הפרטי, סמיר אליאס, כי העורר שיכור. במצב עניינים זה, אין להידרש לטענת העורר באשר לפרשנות סעיף 64ב(א1), על אף העובדה כי לא מצאתי שיש בטענה זו ממש, הואיל ולשונו של סעיף זה מפורשת.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה. תקופת הפסילה שהוארכה על ידי בית המשפט קמא לתקופה של עשרה חודשים נוספים שמניינם החל מתום הפסילה בת 60 הימים מיום 27.4.2008,

תיוותר בעינה.

מן הראוי כי הגורמים המתאימים יפעלו על פי הסמכות שניתנה להם בסעיף 64ב לפקודת התעבורה ויתקינו תקנות בהתאם. המצב הקיים מהווה מחדל מתמשך אשר פוגע באמון הציבור במערכת אכיפת החוק.