רע"פ 10284/07 רועי קדוש נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום (פל 829/05), המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) בקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה, בקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); עבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה ועבירה של סירוב להיבדק בדיקת נשיפה לפי סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 18.12.04 בשעה 04:30 לערך, נהג המבקש בכביש 44 מכיוון מערב לכיוון מזרח והתקרב לצומת המכתש ונעצר שם על-ידי שוטר בגין עבירת מהירות. המבקש נהג ברכב בדרך עירונית המסומנת בתמרור ב-20 במהירות של 122 קמ"ש העולה על מהירות 70 קמ"ש הרשומה בתמרור. המבקש נהג כשהוא שיכור ותחת השפעת משקאות משכרים. מפיו נדף ריח חריף של אלכוהול, עיניו היו אדומות ודומעות, הוא התנהג בצורה פרועה, לא שיתף פעולה בבדיקות והתנגד למעצר. כן נטען, כי המבקש נדרש כדין להיבדק בדיקת נשיפה לצורך בדיקת שכרות וסירב.

בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופטת א' שדמי) הרשיע, ביום 7.12.06, את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו, ביום 11.2.07, את העונשים הבאים: פסילת המבקש מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים; פסילת המבקש מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנה וזאת על תנאי למשך 3 שנים; מאסר למשך 8 חודשים על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא ינהג בזמן פסילה או במצב של שכרות וכן קנס בסכום של 3,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתם.

על פסק-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי מרכז. בערעורו השיג המבקש על הרשעתו בעבירת השכרות בלבד, בטענה, כי בנסיבות המצב המשפטי שהיה קיים בעת ביצוע העבירה, כלומר עובר לתיקון 72 לפקודת התעבורה, לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות, מכוח החזקה שבפקודת התעבורה, בשל סירובו לבדיקה. עוד ערער המבקש על חומרת העונש ועל קביעת בית-משפט השלום לתעבורה, לפיה המהירות שיוחסה לו בכתב האישום הייתה המהירות המינימאלית בה נהג וטען, כי לקביעה זו הייתה השפעה שהביאה להחמרה בעונשו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה, ביום 31.10.07, את הערעור על שני חלקיו בקובעו, כי "עוד לפני התיקון בחוק אפשר היה להוכיח שכרות באמצעות בדיקה מדעית או באמצעות ראיות אחרות". בית-המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית-משפט השלום לתעבורה, אשר נסמכו על העדויות שהובאו בפניו בנוגע לשכרותו של המבקש. לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי לעניין העונש, כי בית-משפט השלום לתעבורה נימק את גזר-הדין וציין את גילו הצעיר של המבקש, המהירות המופרזת שנהג, שהיא 52 קמ"ש מעל המותר, היותו של המבקש שיכור בעת האירוע וכשבעברו 12 הרשעות קודמות, הגם שוותק הנהיגה שלו קצר.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח המבקש, קיימת הצדקה לקיום דיון בערכאה שלישית בשאלת הרשעתו בעבירת הנהיגה בשכרות, המעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית וציבורית ומן הראוי, כי תדון בפני בית-משפט זה והיא שאלת האפשרות להרשיעו בעבירה האמורה מכוח החזקה שנקבעה בחוק – בשל סירובו לבדיקה, וזאת בשעה שהעבירה בוצעה על-ידו עובר לתיקון פקודת התעבורה. כמו-כן, טוען בא-כוח המבקש, כי לא ניתן להרשיעו בעבירת הנהיגה בשכרות גם על-פי "טופס המאפיינים", מאחר ולטענתו בבתי המשפט המחוזיים נקבעו הלכות סותרות באשר לאפשרות הרשעת נהג בשכרות לפי "מאפיינים" שצוינו בטופס המאפיינים, דבר המצדיק, לטעמו, רשות ערעור. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי יש מקום להקל בעונשו מן הטעם שמדובר במקרה שבו, על-פי דבריו "רגש הצדק מתקומם" ומצדיק רשות ערעור על גזר-הדין.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, המבקש לא הורשע בעבירת הנהיגה מכוח החזקה שבפקודת התעבורה בשל סירובו לבדיקה, אלא על-פי מאפייני שכרות שניכרו בו, כפי שעלה מן העדויות שהובאו בפני בית-משפט השלום לתעבורה. לטענתו, סירובו של המבקש להיבדק שימש בערכאה הראשונה ראייה אשר חיזקה את הראיות כנגדו, אולם הוא הורשע מכוח כלל הראיות שהובאו בפני בית-המשפט ולא בשל סירובו להיבדק בלבד. כמו-כן, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין לקבל את טענת המבקש, לפיה לא ניתן להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות על סמך מאפייני שכרות בלבד ובהעדר ראייה אובייקטיבית, שכן הלכה היא, כי אין ללמוד כי קיומה של דרך הוכחה מדעית בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב היא תנאי בל-יעבור להרשעה בעבירה לפי סעף 62 לפקודת התעבורה וניתן להוכיח נהיגה במצב של שכרות ללא הסתמכות על בדיקה מדעית. לבסוף מוסיף וטוען בא-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חמור בהתחשב בעבירות ובנסיבות ביצוען.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בבקשתו טוען המבקש, כאמור, כי קיימת הצדקה לקיום דיון בערכאה שלישית בשאלת הרשעתו בעבירת הנהיגה בשכרות והיא שאלת האפשרות להרשיעו בעבירה האמורה מכוח החזקה שנקבעה בחוק – בשל סירובו לבדיקה, וזאת בשעה שהעבירה בוצעה על-ידו עובר לתיקון פקודת התעבורה בעניין זה.

ברם, במקרה דנן, המבקש לא הורשע בעבירת הנהיגה בשכרות מכוח החזקה שבפקודת התעבורה בשל סירובו לבדיקה, אלא על-פי מאפייני שכרות שניכרו בו, כפי שעלה מהעדויות שהובאו בפני בית-משפט השלום לתעבורה. וכך קבע בית-משפט השלום לתעבורה בהכרעת דינו:

"התנהגותו הפרועה של הנאשם כאשר בקשו ממנו להבדק בדיקת שכרות, תומכת בכך שהנאשם ידע שהוא שיכור לכן סרב להבדק כדי ששכרותו לא תתגלה.

ובהמשך -

התפרעותו של הנאשם, ריח האלכוהול שנדף מפיו, עיניו האדומות וסירובו לבצע בדיקת שכרות, כל אלה שכנעוני שהנאשם היה שיכור בעת שנהג ונעצר ע"י השוטר בגין עבירת נהיגה במהירות מופרזת".

מדברים אלה עולה, כי סירובו של המבקש להיבדק שימש בבית-משפט השלום לתעבורה ראייה, אשר חיזקה את כלל הראיות נגדו, אולם הוא הורשע מכוח כלל הראיות שהובאו בפני בית-המשפט ולא אך בשל סירובו להיבדק.

זאת ועוד. בית-משפט השלום לתעבורה כלל לא מאזכר בהכרעת דינו, כי המבקש הורשע מכוח החזקה שבחוק. אף מטעם זה, דין הטענה להידחות.

עוד טוען המבקש, כאמור, כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות על סמך מאפייני שכרות בלבד ובהעדר ראייה אובייקטיבית.

דין הטענה דחייה.

לא אחת קבע בית-משפט זה, כי אין ללמוד, כי קיומה של דרך הוכחה מדעית בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב היא תנאי בל יעבור להרשעה בעבירה לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה. נקבע, כי ניתן להוכיח נהיגה בשכרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית. כך למשל נקבע בר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד מ (4) 463, בעמ' 467:

"העיון בהוראותיו של החוק ושל התקנות מלמד, כי המחוקק אכן קבע דרכי בדיקה מיוחדות, אשר להן חייב נוהג רכב להכפיף את עצמו בתנאים הקבועים בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו, והוא גם קבע אמות מידה לגבי אחוז האלכוהול, אשר אם התקיים אסורה נהיגת רכב אותה שעה. אולם, מנוסחו של הסעיף אין ללמוד, כי נקיטת דרך ההוכחה בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב (נשיפה, בדיקת דם או בדיקת שתן) היא תנאי-בל-יעבור להרשעה בעבירה על סעיף 62 לפקודה או על תקנה 26 לתקנות, וכי אין להרשיע אדם בנהיגה אסורה כאמור בסעיף 62(3) או בתקנה 26 על-פי ראיות אחרות המוכיחות את שיכרותו ." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

משמע, ניתן להוכיח שכרות בדרך שאינה מדעית על-פי מאפייני שכרות, אולם ברי, אפוא, כי ככל הרשעה בפלילים, על הרשעה כזו להישען על ראיות המוכיחות את השכרות מעל לכל ספק סביר, כפי שקבע בית-משפט השלום לתעבורה בענייננו.

אשר לעונש, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97). במקרה שלפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מהסוג שביצע ולא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה.

בענייננו, המבקש, כבן 19, נהג בשעת בוקר במהירות מופרזת, העולה על 52 קמ"ש מן המותר, כשהוא שיכור. גם כשנעצר על-ידי שוטר, הוא התפרע והיכה את השוטר עד שהשוטר נאלץ להזעיק שתי ניידות משטרה לעזרה. ואם בכך לא די, למבקש 12 הרשעות קודמות, למרות הוותק הקצר שיש לו בנהיגה על הכביש ולמרות גילו הצעיר. אין כל ספק, כי התנהגות חמורה זו מחייבת ענישה משמעותית ומרתיעה ואין כל מקום להתערבות בית-משפט זה בעונשו של המבקש.

אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המבקש. כבר נאמר על-ידי בית-משפט זה לא פעם, כי יש להירתם ולהילחם בהרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית. כך, למשל, נקבע ברע"פ 5297/07 קנטורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.9.07):

"עסקינן בתופעה מאיימת שיש להירתם ולהילחם למניעתה ולהגן על בטחון הציבור באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית (ראו בש"פ 1753/07 אבו רקייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2007)). המבקש כאמור טוען, כי בנסיבות בהן הוא היה צלול בדעתו, על אף העובדה שריכוז האלכוהול היה כמעט פי שניים מהמותר, היה מקום לבוא לקראתו בעניין העונש. עם כל הכבוד, טענה זו אינה מקובלת עליי. מעשהו של המבקש חמור מאוד. במעשה זה, הוא יצר סכנה בכביש שעלולה הייתה לגבות מחיר פגיעה בגוף. באורח נס לא קופדו חייהם של המתהלכים כמו גם הנוהגים בכביש. סכנה זו נגזרת מהתנהגותו."

יפים דברים אלה אף למקרה שלפני.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.