פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
7054/10
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
העורר:
עידן סולימני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בבאר-שבע (השופטת רז-לוי) במ"ת 20019-10 מיום 16.8.2010.
בשם העורר:
עו"ד מ' שרמן;
עו"ד ד' יפתח
בשם המשיבה:
עו"ד נ' חנאווי
החלטה
לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת י' רז לוי ) מיום 16.8.2010 בעמ"ת 20019-10 במסגרתו נקבע כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
העובדות לפי כתב האישום
1.
לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הוגש כתב אישום כנגד עידן סולימני (להלן: העורר ) ואחיו ניסן סולימני (להלן: ניסן ), המייחס להם את העבירות הבאות: מספר עבירות חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מספר עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין בצירוף נסיבות סעיפים 379 ו-380 לחוק העונשין; פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 335, 334(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין; ושתי עבירות שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בנוסף, לעורר מיוחסת עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
לפי כתב האישום, ביום 19.12.2009, בסמוך לשעה 03:30 לפנות בוקר הגיעו העורר, ניסן ואדם נוסף בשם מאור סויסה (להלן: מאור ) ברכב בו נהג האחרון לקיוסק בקרית גת. בין ניסן לבין שני גואטה, המוכרת שעבדה בקיוסק (להלן:
שני ), פרץ ויכוח שהתפתח לתגרת ידיים. במהלך הויכוח סטר ניסן לשני בפניה ומשך בשיערה, עד שלקוח שנכח במקום הפריד ביניהם. לאחר הויכוח, סירבה שני למכור למאור סיגריות והשלושה עזבו את המקום. במקביל, דיווחה שני לבעל הקיוסק, תומר כעבז (להלן: תומר ), על שהתרחש וביקשה ממנו שיגיע למקום שכן היא חוששת. זמן קצר לאחר מכן התקשר העורר אל שני ואמר לה כי יגיע למקום. בסמוך לאחר מכן נכנס העורר לקיוסק ואיים עליה במטרה להפחידה או להקניטה. שני בתגובה לחצה על לחצן מצוקה המותקן בקיוסק ואמרה לו שיעזוב את המקום וכי תומר בדרכו לשם. העורר השיב לה שהוא מחכה לו.
בשעה 04:25 או בסמוך לכך הגיע תומר למקום, כאשר השלושה המתינו לו בחוץ. לפי כתב האישום, ניסן איים על תומר כשהוא אוחז בידו סכין, תומר מצידו לקח מקל מהקיוסק והכה את ניסן במקל בכתפו. בתגובה הכו ניסן ועידן את תומר בידיהם. בהמשך דקר ניסן את תומר מספר פעמים, בין השאר בבטנו. לפי כתב האישום, לאחר מכן הגיעו באקראי למקום שלושה אנשים ברכב מסוג "הונדה" (להלן: הרכב ) על מנת לקנות סיגריות בקיוסק. ניסן קפץ על מכסה המנוע של הרכב, כשהוא אוחז סכין בידו, שבר את השמשה הקדמית של הרכב בבעיטות ובהמשך תקפו העורר ומאור בצוותא חדא את אחד מיושבי הרכב כשיצא ממנו והיכו את אותו אדם עם אלות בראשו ובגופו ואילו ניסן דקר אותו מספר פעמים בין השאר בצווארו ובזרועו השמאלית. בהמשך ניסן, העורר ומאור תקפו במכות את האדם השני שהגיע ברכב, ולפי כתב האישום ניסן או העורר דקרו אותו דקירה חודרנית בראשו. עוד צויין בכתב האישום כי במהלך האירוע העורר דקר בעצמו חלק מהאנשים שהגיעו ברכב, וניסן או העורר גם דקרו אדם נוסף שהגיע לקיוסק באקראי על מנת לקנות סיגריות וניסה להוציא את הסכין מידו של אחד הנאשמים. ניסן, העורר ומאור נמלטו מהמקום ברכב כשהם מותירים את הפצועים שותתי דם. מכתב האישום עולה כי במהלך הנסיעה מסר ניסן לעורר סכין בה עשו השניים שימוש במהלך האירוע והעורר השליך אותה בדרך. לאחר מכן ניסן והעורר שבו לבית אמם, החליפו את בגדיהם והותירו את הבגדים המוכתמים בדם בדירה. כן צויין בכתב האישום כי בהמשך, לבקשת מאור, הסיע אחיו, איתי סויסה, את ניסן ואת העורר לאזור היציאה הדרומית של קרית-גת, שם חיפשו השניים את הסכין שהושלכה. לפי כתב האישום, העורר מצא את הסכין ובהמשך השליכה במקום אחר שאינו ידוע למשיבה. כתוצאה מהאירוע נגרמו לחלק מהמעורבים פציעות וחבלות חמורות.
החלטת בית המשפט המחוזי
2.
במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגד העורר ונגד ניסן. במסגרת בקשה זו טענה המשיבה כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם בעבירות המיוחסות להם. כן נטען כי כנגד השניים קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), שכן קיים יסוד סביר לחשש שיסכנו את שלום הציבור לאור התנהגותם המפורטת בכתב האישום, וכן כי קמה נגדם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש שאם ישוחררו ממעצר ישבשו את הליכי המשפט נגדם או יתחמקו מאימת הדין.
3.
ביום 3.6.2010 קבעה השופטת ט' חימוביץ מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כי מתקיימות ראיות לכאורה נגד העורר וניסן הקושרות אותם למיוחס להם בכתב האישום, אם כי ציינה שקיימת אי בהירות ראייתית באשר לשאלה אם העורר גם הוא החזיק בסכין ודקר או שמא רק אחז באלה. ביום 29.6.2010 קבעה השופטת חימוביץ כי באשר לניסן לא קיימת חלופה שתאיין את מסוכנותו ולכן הורתה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. באשר לעורר, הורתה השופטת חימוביץ על הגשת תסקיר מעצר בעניינו. בעקבות כך, ביום 4.8.2010 התקיים דיון בעניין העורר בפני כבוד השופטת נ' נצר . השופטת נצר קבעה כי התסקיר קובע כי מחד קיימת מסוכנות שספק אם חלופה אנושית תוכל לצמצמה, ומאידך ממליץ שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחותו בדימונה. נוכח אי בהירות הקיימת בתסקיר קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום להגשת תסקיר משלים. בדיון שהתקיים ביום 11.8.2010 הוגש התסקיר המשלים, אשר בו, לפי קביעת בית המשפט המחוזי, חזר שירות המבחן על המלצתו הקודמת והמליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחותו בדימונה. בית המשפט המחוזי בחן בהחלטתו את תסקיר המבחן שהוגש ביום 2.8.2010 וקבע כי עולה ממנו שהעורר חסר יכולת להתייחס באופן פתוח וביקורתי לחלקים אלימים באישיותו ובהתנהגותו, והוא אף חסר יכולת לגלות אמפתיה כלפי המתלוננים. כן צויין בתסקיר כי קיים פער בין תפיסת העורר את מעשיו לבין המעשים המיוחסים לו. לאור כל זאת קבע התסקיר כי קיימת רמת סיכון אשר ספק כי ביכולתה של חלופה אנושית לצמצמה. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי התסקיר מצייר תמונה קשה של תוצאות הפגיעה במתלוננים, של הטראומה שחוו ואת חששם משחרורו של העורר. כן ציין בית המשפט את העובדה כי העורר הוא אדם צעיר, ללא עבר פלילי, אשר שוהה לראשונה במעצר מזה מספר חודשים.
4.
לאחר בחינת השיקולים הרלוונטיים קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על שחרור העורר לחלופת המעצר בבית אחותו בדימונה. זאת, משום שאין בה כדי לאיין את מסוכנותו הרבה. כמו כן, בית המשפט ציין כי הריחוק הגיאוגראפי שבין קרית גת, בה מתגוררים המתלוננים, לבין דימונה נראה לא מספק בנסיבות המקרה. כן ציין בית המשפט המחוזי כי לא נעלמה מעינו קביעתה של השופטת חימוביץ לפיה קיימת אי בהירות ראייתית באשר לשאלה אם העורר אחז אף הוא בסכין ודקר את המתלוננים. עם זאת, בית המשפט ציין כי מדובר באירוע חמור ביותר ואלים בעל תוצאות קשות בו ננקטה אלימות קשה כנגד כל המתלוננים ובכלל זה אזרחים חפים מפשע שנקלעו במקרה למקום האירוע, וכי קיימות ראיות לכך שהעורר אחז באלה ונטל חלק בכל אירוע התקיפה. כן קבע בית המשפט כי גם אם חלקו של העורר באירוע קטן מחלקו של אחיו ניסן, הרי שלאור השתתפותו הפעילה באירוע, ברורה אחריותו ולו מכוח דיני השותפות. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי נראה שקיים קושי ליתן אמון בעורר לאור מהות המעשים והמסוכנות הרבה הנובעת מהם וכי "נראה כי אבן הנגף בדרכו של המשיב (העורר - י.ד.) הינה המשיב עצמו". לאור כל האמור לעיל, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
מכאן הבקשה שלפניי.
נימוקי הבקשה
5.
במסגרת הבקשה טוען העורר באמצעות באי כוחו - עו"ד דוד יפתח ועו"ד משה שרמן - כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי רק בנושא החזקת הסכין קיימת אי בהירות ראייתית. העורר טוען כי ראיות התביעה כולן, ככל שהן מתייחסות אליו, מעוררות בעיות נכבדות ומצב זה מחייב את שחרורו לחלופת מעצר. יתרה מכך, לטענת העורר אם הראיות לכאורה כנגדו הן רק לעניין החזקת האלה, כי אז שגה בית המשפט המחוזי כאשר בחר עבורו בדין שונה מהדין שהוחל בעניינו של מאור, שגם כלפיו נטען כי השתתף באירוע אך הוא בכל זאת שוחרר ממעצר. נוכח זאת טוענים באי כוחו של העורר כי קיים חשש לאפליה בינו לבין מאור. כן טוען העורר כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר בחן את כתב האישום על סמך התמונה הקשה העולה ממנו וקבע כי לא ניתן לשחרר את העורר בשל אופי האירוע ולא בשל המעשים הלכאוריים הספציפיים המיוחסים לו.
6.
לטענת העורר קשה להשתחרר מההרגשה כי הוא נעצר עד תום ההליכים בשל חוסר מזל, שכן אלמלא טעות של שירות בתי הסוהר הוא היה מובא לדיון ביום 3.6.2010 בפני השופטת חימוביץ , אשר סביר להניח שהייתה מורה על שחרורו. זאת, לאור קביעתה כי קיימת בעייתיות בראיות והחלטתה להזמין בעניינו תסקיר של שירות המבחן. העורר מציין כי בניגוד אליו מאור שוחרר לחלופת מעצר וזאת אף מבלי שהוגש תסקיר בעניינו.
7.
ביחס לתסקיר טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שבחר שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן. כן טוען העורר כי לעניין מסוכנותו נקבע בתסקיר כי קיים פער בין הדרך שבה הוא מציג את עצמו לבין המעשים המיוחסים לו. באי כוחו של העורר מפנים לפסיקה וטוענים שלפיה עומדת לו חזקת החפות, גם בשלב תסקיר המעצר, והעובדה כי הוא מכחיש את המיוחס לו בשלב זה, אינה יכולה לשמש לרעתו [ראו: בש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.9.2010); בש"פ 3358/09 מדינת ישראל נ' זגורי (לא פורסם, 28.4.2009)].
8.
כמו כן, העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי חלופת המעצר שהוצעה לא תאיין את מסוכנותו. לטענתו, מדובר בחלופה הולמת וראויה, והמפקחים שהוצעו במסגרתה הוגדרו על ידי שירות המבחן כאחראיים ורציניים. כן טוען העורר כי בחלופת המעצר שהוצעה בדימונה, שמרחקה 100 ק"מ מקרית גת, יש כדי לאיין את המסוכנות כלפי המתלוננים, ושגה בית המשפט בקובעו אחרת. העורר מציין כי המלצת שירות המבחן כוללת אמצעים רבים להגבלת מסוכנותו כגון שימוש באיזוק אלקטרוני, ערבויות ומפגשים שבועיים עם שירות המבחן. בנוסף, באי כוח העורר מפנים לפסיקה וטוענים כי במקרים אחרים בהם התקבל תסקיר חיובי או שהייתה בהם חולשה ראייתית הורה בית משפט זה על שחרורם של נאשמים לחלופת מעצר.
9.
מבחינה עובדתית טוען העורר כי מהודעותיהם של כל עדי הראייה והמתלוננים עולה כי הוא לא החזיק סכין בשום שלב באירוע הנטען בכתב האישום, וכי היחיד שטען שהוא החזיק בסכין היה מאור, אשר חזר בו מדבריו אלו. בנוסף טוען העורר כי איתי סויסה לא נכח באירוע התקיפה, אלא רק אחריו, ויש לקחת זאת בחשבון בעת שקילת הודעתו. נוכח כל זאת טוען העורר כי סעיף 14 לכתב האישום, בו נכתב כי במהלך האירוע דקר בעצמו חלק מנוסעי רכב ההונדה, מבוסס על הודעתו של מאור בלבד. כמו כן, העורר טוען כי מאור היה שותף לתקיפה באמצעות אלה והיה מעורב גם בעבירת השיבוש. כן טוען העורר כי העד ניקיטה פבלוב, אחד מנוסעי רכב ההונדה שנפצע באירוע התקיפה, אמר בהודעתו כי הוא "חושב" שהיו שני סכינים. באי כוח העורר מציינים כי בכתב האישום נטען כי העורר, ניסן ומאור חיפשו אחר סכין אחת ויחידה שהושלכה, ולא אחר מספר סכינים, מה שמחזק את טענתם כי העורר לא דקר בעצמו במהלך האירוע.
10.
מוסיף העורר וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא ייחס משמעות מספקת לשיקולים הבאים: גילו הצעיר; היעדר עבר פלילי; העובדה שלמרות שנאלץ לעזוב את בית הוריו בגיל 14 הוא בעל בגרות כמעט מלאה ומשרת כחייל קרבי; השפעת המעצר הממושך על רוחו והנזק החמור שעלול להיגרם לו כתוצאה ממנו. לסיום טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס כלל לעובדה כי תיק זה עתיד להתנהל במשך זמן רב, כי עשרות עדים עתידים להופיע בו וכי מועדי ההוכחות הראשונים מיני רבים בתיק זה נקבעו לחודש דצמבר הקרוב, אז העורר צפוי לשהות במעצר במשך 13 חודשים. לאור זאת טוען העורר כי אין זה מידתי להשאירו במעצר במשך כל התקופה הארוכה הזו וכי מסוכנותו אויינה במהלך 11 החודשים בהם שהה במעצר עד כה.
לאור כל האמור לעיל, מבקש העורר כי בית המשפט יורה על שחרורו ממעצר בתנאים כפי שימצא לנכון.
תגובת המשיבה
11.
המשיבה טוענת באמצעות באת כוחה - עו"ד נעימה חנאווי - כי על הערר להימחק מאחר שלא הוגש בזמן וכן כי ביום 14.9.2010 נתן עו"ד משה שרמן את הסכמתו להארכת מעצר העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. באשר לטענה זו טען בפניי עו"ד משה שרמן כי בפרוטוקול הדיון בפני בית המשפט המחוזי הבהיר במפורש את עמדתו ואת הסתייגויותיו מההסכמה, כפי שנהוג בפרקטיקה בעת דיונים בבית המשפט המחוזי, ולכן אין לחייבו במה שנכתב בכתב ההסכמה.
12.
לגופם של הדברים טוענת המשיבה כי מדובר במקרה של אלימות חסרת רסן, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום וכי נוכח התגלגלותו המהירה של האירוע אין לצפות שכל העדים והמעורבים ימסרו הודעות זהות. לעניין הראיות לכאורה מפנה באת כוח המשיבה להודעותיהם של שני, איתי סויסה, תומר בעל הקיוסק ורומן פריידלין וניקיטה פבלוב, שהיו מנוסעי רכב ההונדה שהותקפו במהלך האירוע. המשיבה טוענת כי מהודעות אלה עולה כי מאור לא היה מעורב בחלקו השני של האירוע ולא דקר את המתלוננים. כן טוענת המשיבה כי מהודעתו של מאור עולה כי העורר החזיק סכין במהלך הקטטה, וכי לפי הודעת איתי סויסה "עידן אמר שהם דקרו אבל הוא לא אמר לי מי דקר את מי" (הודעתו במשטרה מיום 19.12.2009, עמוד 3).
13.
כמו כן, המשיבה מוסיפה וטוענת כי ההחלטה להגיש את כתב האישום נגד מאור לבית משפט השלום לא נבעה מאפליה, אלא התבססה על חומר הראיות והחלק המיוחס לו בכתב האישום. זאת ועוד, טוענת המשיבה כי גם אילו היה מוגש כתב האישום נגד מאור לבית המשפט המחוזי, עדיין חלקו באירוע התקיפה קטן יותר.
14.לעניין התסקיר טוענת המשיבה כי השופטת חימוביץ הדגישה כי אין בהזמנתו משום הבעת עמדה וכן כי הלכה היא שהמלצת שירות המבחן הינה בגדר המלצה בלבד. בנוסף, המשיבה טוענת כי הפער בין לשון התסקיר לבין חומרת העבירות, המסוכנות הנובעת מן העורר בגינן והאלימות הקשה שהתרחשה באירוע נשוא כתב האישום לא אפשרה לבית המשפט המחוזי לשחררו לחלופת מעצר.
15.
לסיום, טוענת המשיבה כי התמשכות ההליכים נגרמה נוכח התנהלות ההגנה, כגון בקשת דחיית מועד דיון שהוגשה ביום 10.8.2010.
דיון והכרעה
16.
איני מוצא מקום לקבל את טענת המשיבה לפיה יש למחוק את הערר מאחר שלא הוגש בזמן ונוכח כתב ההסכמה מיום 14.9.2010. בא כוח העורר טוען כי הביע את הסתייגויותיו בעל פה בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי. מפרוטוקול הדיון בת"פ 8011-10 מיום 12.7.2010 אמנם לא עולה במפורש כי בא כוח העורר הסתייג בעל פה מן ההסכמה האמורה, אולם לשם הדיון בלבד אניח כי אכן הובעה הסתייגות שכזו וכי על כן אין לזקוף זאת לחובתו. כעת אפנה לדון בערר לגופו של עניין.
17.
מהחלטותיו המפורטות של בית המשפט המחוזי ומחומר החקירה עולה כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר נטל חלק פעיל באירוע התקיפה האלים. מכתב האישום ומהחלטות בית המשפט המחוזי עולה כי לעורר היה חלק בלתי מבוטל באירוע התקיפה במסגרתו אף איים לכאורה על שני, הכה את המתלוננים באמצעות אלה והשליך את הסכין שבאמצעותה נדקרו המתלוננים. עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי שקיימת אי בהירות ראייתית באשר לשאלה האם העורר החזיק בסכין ודקר את המתלוננים. לאחר שעיינתי בחומר החקירה ומבלי לקבוע מסמרות בעניין סבורני כי אכן ביחס לשאלה זו קיימת אי בהירות מסוימת, כפי שעולה מהודעות המתלוננים, מהודעותיו הלא עקביות של מאור ומהעובדה שבכתב האישום עצמו מצוינת סכין אחת שהושלכה לאחר המעשים המיוחסים לנאשמים. נוכח דברים אלו הנני סבור כי התשתית הראייתית הקיימת ביחס לשאלה האם גם העורר החזיק בסכין ודקר את המתלוננים לכאורה אינה מבוססת כתשתית הראייתית שקיימת ביחס לחלקים אחרים בכתב האישום.
18.
כמו כן, בעניינו של העורר הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן וכן תסקיר משלים, אשר משניהם עולה כי תקופת מעצרו הממושכת של העורר מהווה אירוע בעל אלמנט מרתיע עבורו. כן צויין כי זהו מעצרו הראשון של העורר, כי עברו הפלילי נקי וכי עד למעצרו שירת כחייל בצה"ל בשירות סדיר וביצע תפקיד הדורש אחריות רבה.
19.
בנוסף, ביחס לחלופת המעצר שהוצעה לפיה העורר ישוחרר לבית אחותו ובעלה בדימונה קובעים התסקירים כי מדובר באנשים אחראיים, רציניים ובעלי נכונות רבה לסייע לעורר. כן צויין כי הערבים המוצעים מבינים את משמעות ההשגחה על העורר ומצויים בקשר קרוב עימו לאורך כל תקופת המעצר. כמו כן, נקבע בתסקיר כי דימונה מרוחקת משמעותית ממקום מגורי המתלוננים. חרף חומרת העבירות והמסוכנות הנובעת מן העורר נוכח המיוחס לו בכתב האישום, סבר שירות המבחן כי השילוב של חלופה טובה, המרוחקת משמעותית ממקום מגורי המתלוננים ואיזוק אלקטרוני יכולים לצמצם את הסיכון שנובע מן העורר. לאחר שבחן את כל השיקולים, ואף דחה חלופת מעצר לפיה ישהה העורר בבית הוריו, המליץ שירות המבחן כי העורר ישוחרר לחלופת המעצר שהוצעה בבית אחותו ובעלה שבדימונה.
20.
מקובלת עליי טענת העורר כי בשלב תסקיר המעצר עומדת לו חזקת החפות והעובדה כי הוא מכחיש בשלב זה את המיוחס לו בכתב האישום לא יכולה לשמש לרעתו. עם זאת, אין לקבל את טענת העורר לפיה סביר להניח כי אם עניינו היה מובא ביום 3.6.2010 לדיון בפני השופטת חימוביץ הוא היה משוחרר לחלופת מעצר. נהיר כי לא היה בעצם הפניית העורר לקבלת תסקיר משום קביעת עמדה על ידי השופטת חימוביץ וברור שאין בכוחה של הפניה זו כדי לכבול את ידי בית המשפט, ועל כן ראוי היה שטענה זו כלל לא הייתה נטענת. כמו כן, סבורני שאין לקבל את טענת העורר כי הופלה ביחס למאור, שכן מכתבי האישום שהוגשו נגד השניים עולה כי חלקו של האחרון באירוע התקיפה היה קטן יותר מאשר חלקו של העורר. בנוסף, למאור לא יוחסה עבירת חבלה בכוונה מחמירה.
21.
יש לציין כי חוק המעצרים שנחקק ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מצווה על בית המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירות הנאשם פחותה מאשר מעצרו עד תום ההליכים נגדו [ראו: בש"פ 5353/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2007 ) בפסקה ו'; בש"פ 7521/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 15.10.2010) בפסקה 9]. במקרה שלפניי, למרות חומרת העבירות המיוחסות לעורר והמסוכנות הנובעת ממנו בגין ביצוען לכאורה, סבור אני כי יש מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. זאת, לאור גילו הצעיר, עברו הנקי, המלצתו החיובית של שירות המבחן בעניינו, התקופה הממושכת בה שהה במעצר והעובדה כי משפטו טרם החל. הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה זה ניתן להפחית את המסוכנות הנובעת מן העורר באמצעות חלופת המעצר שהוצעה, אשר נבחנה בקפידה על ידי שירות המבחן, בתוספת תנאים מגבילים כפי שיפורטו להלן. בנוסף, מקובלת עליי טענת באי כוחו של העורר כי המרחק בין חלופת המעצר בדימונה לבין מקום מגורי המתלוננים הינו סביר בנסיבות המקרה.
22.
נוכח כל האמור לעיל, הערר מתקבל. לאחר הסדרת כל הסידורים הנדרשים לצורך האיזוק האלקטרוני, ישוחרר המשיב לחלופת מעצר בתנאים הבאים:
א.
העורר ישהה במעצר בית מלא בביתם של המפקחים, אחותו של העורר ובעלה - עופרה ויובל סטמקר - כשהוא נתון באיזוק אלקטרוני;
ב.
העורר יהיה בפיקוח צמוד של שני המפקחים, במשך עשרים וארבע שעות ביממה. כאשר אחד מהמפקחים לעיל לא ישהה בבית, תפקח על העורר אימו, מלכה סולימני, יחד עם המפקח הנוסף שנותר בבית;
ג.
העורר יפקיד ערבות בנקאית או פקדון במזומן בסך 50,000 (חמישים אלף) ש"ח.
ד.
שלושת המפקחים - עופרה סטמקר, יובל סטמקר ומלכה סולימני - יחתמו כל אחד על ערבות צד ג' בסך 50,000 (חמישים אלף) ש"ח, והעורר יחתום על התחייבות עצמית בסך 50,000 (חמישים אלף) ש"ח.
ה.
העורר יוכל לצאת מבית המפקחים למפגשים של שירות המבחן בלבד, כפי שיידרשו ואך ורק בליווי צמוד של אחד משני המפקחים, עופרה ויובל סטמקר.
ו.
חל על העורר איסור מוחלט ליצור קשר עם המתלוננים, במישרין או בעקיפין;
ז.
המשטרה תהיה רשאית לבקר במקום חלופת המעצר בכל עת כדי לוודא את התקיימותם של כל התנאים המצויינים לעיל.
ניתנה היום, י"א בחשון התשע"א (19.10.2010).
ש ו פ ט