בש"פ 7329/12 הלל פרקש נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הגיש ביום 11.10.2012 בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בגדרו נדחה ערעור שהגיש על הרשעתו בבית המשפט לעניינים מקומיים בשתי עבירות לפי סעיף 2א(א) לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג-1983. בבקשה להארכת מועד צויין כי פסק הדין ניתן ביום 26.8.2012, והתבקשה ארכה של יום אחד מחמת טעות בתום לב בספירת הימים שנתגלתה במועד הגשת הבקשה. כן התבקשה ארכה של 21 ימים להגשת נימוקים לבקשה למתן רשות ערעור נוכח עומס שהצטבר אצל בא-כוחו של המבקש. ואכן לבקשה צורפה "בקשת רשות ערעור פלילי" ללא נימוקים, וכל שצויין בה הוא כי היא מופנית כלפי ההרשעה בלבד.

המשיבה מצידה התנגדה להארכת המועד המבוקשת בציינה כי הטעם שהעלה המבקש לאיחור בהגשת הבקשה אינו מצדיק את מתן הארכה, ובנוסף כי משלא פורטו נימוקי הבקשה לא ניתן להעריך את סיכוייה, וגם בכך יש כדי להוביל לדחיית הבקשה.

2.

ביום 17.10.2012 הוגשה על ידי המבקש "הודעת הבהרה" בה ציין כי בבקשה שהגיש נפלה שגגה שכן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן בפועל ביום 27.8.2012 (ולא ביום

26.8.2012) ומכאן כי בקשתו למתן רשות ערעור, אותה הגיש ביום 11.10.2012, הוגשה במועד. אשר על כן לטענתו נותרה תלויה ועומדת בקשתו להארכת מועד להגשת נימוקי הבקשה למתן רשות ערעור, אך לא לעניין הגשת הבקשה עצמה.

3.

אכן, צודק המבקש בטענתו כי במועד בו הגיש את הבקשה להארכת מועד טרם חלף המועד להגשת הבקשה למתן רשות ערעור, ובירור באתר "נט המשפט" אף העלה כי פסק הדין הומצא לידיו רק ביום 29.8.2012. מכאן כי 45 הימים שהיו נתונים למבקש לצורך הגשת הבקשה על פי הוראת סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק

סדר הדין הפלילי ) חלפו רק ביום 14.10.2012.

יחד עם זאת, כפי שצויין לעיל, לבקשה להארכת מועד צורפה בקשה לקונית למתן רשות ערעור, בה לא פורטו הנימוקים העומדים ביסודה. זאת אף שהפרקטיקה לפיה הודעת ערעור מוגשת לעיתים ללא נימוקים ואלו מוגשים במועד מאוחר יותר, הנשענת על הוראת סעיף 203 לחוק סדר הדין הפלילי, אינה חלה בכל הנוגע להגשת בקשות למתן רשות ערעור, ובתקנה 44ד לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 אף נקבע מפורשות כי בבקשת רשות לערער "יפורטו ... באופן תמציתי הנימוקים שעליהם סומך המבקש את בקשתו ובמידת הצורך האסמכתאות הנוגעות לענין" (ראו גם יעקב קדמי סדר הדין בפלילים 1861 (חלק שני ב, 2009)). על כן, ספק רב אם בהגשת הבקשה הלקונית למתן רשות ערעור, ללא נימוקים, היה כדי לעצור את מניין הימים הקבוע בדין להגשת הבקשה (השוו להגשת בקשה לדיון נוסף - בש"פ 9301/11 כפארנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.12.2011) ולהליכים מינהליים ואזרחיים - עע"מ 6404/11 טוויל נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין (לא פורסם, 27.9.2011)). אשר על כן, אני רואה בבקשה שבפניי משום בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור, ובמובן זה בקשתו המקורית של המבקש להארכת מועד שבה למקומה.

4.

כידוע הגם שהגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים גמישה יותר מזו הנוהגת בהליכים אזרחיים, מתן ארכה אינו נעשה כדבר שבשגרה והוא מותנה בהתקיים "טעם ממשי המניח את הדעת". במקרה שבפנינו קשה לומר כי הנימוק שהעלה המבקש מבסס טעם כזה, באשר הטענה לעומס עבודה נטענה באופן סתמי וללא כל ביסוס. יחד עם זאת, משהוגשה הבקשה להארכת מועד בתוך המועד הנתון להגשת בקשה למתן רשות ערעור

ונוכח מהותו של ההליך (שאיני מביעה כל עמדה לגבי סיכוייו), החלטתי שלא לחסום את דרכו של המבקש להביא את עניינו לפני בית משפט זה, ואני מתירה לו להגיש בקשה מנומקת למתן רשות ערעור בתוך חמישה ימים ממועד המצאת הח לטה זו.

המזכירות תעביר את ההחלטה לבא-כוח המבקש, ללא דיחוי , באמצעות הפקסימיליה, ולאחר שיגיש בקשה מנומקת למתן רשות ערעור כאמור תפתח תיק רע"פ ותתייק בו את החלטתי זו.