בש"פ 8184/99 עמרו מוחמד נ. מדינת ישראל

1.על העורר - שהוא קטין יליד 2.10.82 - הוגש בבית משפט השלום לנוער בירושלים כתב אישום המייחס לו עבירות של פריצה לרכב במטרה לגונבו, חבלה במזיד ברכב, ניסיון לגניבת רכב, הכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו ושהייה בישראל שלא כדין. לפי הטענה פרץ העורר - שהוא תושב הכפר דורא שבאיזור חברון - יחד עם אדם נוסף לתוך מכונית במטרה לגונבה וכאשר הבחינו בשוטרים ניסו להימלט.

בית משפט השלום (כבוד השופטת א' אפעל-גבאי), בהחלטתו מיום 4.11.99, דחה את בקשתה של המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים והורה לשחררו בתנאי שיפקיד סך של 10,000 ש"ח במזומנים וכן ערבות של ערב צד ג', תושב ישראל בעל הכנסה קבועה, בסך של 15,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור), בהחלטתו מיום 9.11.99, דחה את עררה של המדינה על ההחלטה לשחרר את העורר בערובה אולם הגדיל את סכום ההפקדה במזומנים ל- 25,000 ש"ח ואת סכום הערבות הגדיל ל- 30,000 ש"ח.

בא כוח העורר ערר על הגדלתו של סכום ההפקדה. לטענתו אין ידו של העורר, או של אביו, משגת להפקיד את הסכום שקבע בית המשפט המחוזי.

2.שתי הערכאות שדנו בעניין זה לפני - ובמיוחד בית המשפט המחוזי - בהחלטותיהן המנומקות והמלומדות, בחנו את כל היבטיה של בעיית השחרור בערובה של נאשמים תושבי האוטונומיה. אינני רואה צורך להידרש לסוגיות אלה פעם נוספת, כאשר המחלוקת בין בעלי הדין איננה לגבי ההיבטים העקרוניים של שחרור במקרה כזה, אלא מצומצמת לשאלה אם ידו של העורר משגת להפקיד סכום של 25,000 ש"ח או סכום של 10,000 ש"ח בלבד.

כמקובל, לא נתנו הערכאות הקודמות טעם מדוע קבעו את סכומי ההפקדה שקבעו. באי כוח בעלי הדין גם לא הביאו לפני - וכנראה, גם לא לפני הערכאות הקודמות - נתונים מספיקים בדבר היכולת של העורר, או של בני משפחתו, להפקיד את הסכום שקבע בית משפט השלום או את הסכום שקבע בית המשפט המחוזי. לעניין זה טען בא כוח העורר בעררו הוא כי העורר הוא קטין, להוריו 13 ילדים, אביו הוא המפרנס היחיד של המשפחה ומשכורתו החודשית בין 1000 ש"ח ל- 1500 ש"ח. עוד הדגיש כי העורר לא שוחרר ממעצרו מיום שנעצר ב25.10.99- משום שלא עלה בידיו לגייס את הסכום שקבע בית המשפט המחוזי, אך בידו לעמוד, בדוחק, בסכום ההפקדה שקבע בית משפט השלום. בא כוח המדינה לא הביא ראיות או טענות לסתור את טענותיו. במצב דברים זה נראה לי, לא בלי היסוסים, שיש לקיים את החלטתו של בית משפט השלום.

3.בשולי הדברים אעיר כי נוטה אנכי לדעה שהדרך שראוי ללכת בה במקרה שהנאשם טוען כי אין ביכולתו להמציא ערובה מסויימת היא עריכת מעין "חקירת יכולת" של העורר ושל בני משפחתו, בדומה לחקירת יכולת לפי הוראות פרק ז' לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז1967-, שאחריה יקבעו סכומי ההפקדות והערבויות. אם לא נעשה בירור זה בשלב הדיון בבקשה למעצר, או לשחרור בערובה, יש לעשות זאת במסגרת בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- המורה כי: "אדם המוחזק במעצר בשל אי יכולתו להמציא ערובה רשאי לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר" (ההדגשות שלי - י' ט').

4.לפיכך, אני מבטל את הוראתו של בית המשפט המחוזי, לפיה על העורר להפקיד סך 25,000 ש"ח במזומנים, ומחזיר על כנה את הוראת בית משפט השלום, לפיה עליו להפקיד סך 10,000 ש"ח במזומנים. סכום הערבות של צד ג' תושב ישראל שקבע בית המשפט המחוזי, בסך 30,000 ש"ח, וכן יתר תנאי השחרור שקבע בית משפט השלום, יעמדו בעינם.