בש"פ 8218/08 פנחס ברוך נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.7.2008 (כב' סגן הנשיא צ' סגל) בה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו וכן על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.9.2008, בה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בשאלת מעצרו.

1.

העורר, אדם כבן 69, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של רצח לפי סעיפים 300(א)(2) ו-300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, במשך כשלושים ושתיים שנים היה העורר נשוי לזיווה ברוך ז"ל, ילידת 1949 (להלן: המנוחה ), עד שבחודש יוני 2007 התגרשו השניים והמנוחה עברה להתגורר בגפה בדירה בשכונת "פסגת זאב" בירושלים. לאחר הגירושין החל העורר סובל מבדידות וייאוש ועשה כל שביכולתו כדי לשכנע את המנוחה לחזור אליו. במצוקה זו שיתף העורר גם את ילדיו וחבריו ואף ביקש מילדיו לשכנע את המנוחה לחזור אליו. כחודש לפני האירוע נשוא כתב האישום התבטא העורר במילים: "אם היא לא תחזור אלי אני אהרוג אותה ואני אהרוג את עצמי". ביום 12.5.2008, סמוך לשעה 10:00, התקשר העורר למנוחה ואמר לה שהוא רוצה לבוא אליה. באותו בוקר נהג העורר ברכבה של המנוחה אותו לקח מבנו המתגורר עימו (להלן: הרכב ). בשעה 10:20 הגיע העורר לדירתה של המנוחה, נכנס עם הרכב לחניון התת קרקעי, התקשר אל המנוחה וביקש שתרד לחניון. המנוחה ירדה אל החניון והחלה לשוחח עם העורר בעודם יושבים ברכב. במהלך השיחה אמר העורר למנוחה כי הוא רוצה שתיסע איתו לביתם שבענתות על מנת שתיווכח ששם יהיה לה מרווח ונוח יותר, המנוחה סירבה והחלה לצאת מהרכב אך העורר תפס אותה בידה והחזיר אותה לרכב בכוח. העורר המשיך לדבר עם המנוחה בעודו תופס בידה ובשלב זה החל ויכוח בין השניים במהלכו הטיחה המנוחה דברים קשים בעורר. העורר תפס בגרונה של המנוחה בשתי ידיו מקדימה ומאחור והחל לחנוק אותה בחוזקה. המנוחה ניסתה להילחם בעורר, בעטה לכל עבר ואף התחננה שיפסיק אך ללא הועיל - העורר המשיך לחנוק את המנוחה תוך שהוא גורם לה לשברים בעצמות הצוואר ולנזק בדרכי הנשימה, עד שאיבדה את הכרתה. לאחר מכן השכיב העורר את המושב עליו ישבה המנוחה והחל לנסוע לכיוון ענתות בעוד המנוחה שוכבת, מחוסרת הכרה, במושב הקדמי. כך נסע העורר עם המנוחה ברכב במשך כשעה וחצי במהלכן שוחח באמצעות הטלפון הנייד של המנוחה עם מספר אנשים, ובין היתר עם בתו וחתנו, אך לא גילה להם דבר אודות מצבה של המנוחה. רק בשעה 12:08 התקשר העורר לחברו, זאב כהן (להלן: כהן ), סיפר לו כי המנוחה התעלפה וביקש ממנו להגיע אליו בסמוך ליישוב ענתות. אף שכהן אמר לעורר להזעיק אמבולנס באופן מיידי, נמנע העורר מלעשות כן ואמבולנס הוזעק רק כאשר הגיע כהן למקום. הצוות הרפואי שהגיע באמבולנס מצא את המנוחה מחוסרת הכרה, ללא דופק וללא נשימה וניסיונות להחדיר צינור נשימה אל גרונה עלו בתוהו בשל העיוות שנגרם לגרונה כתוצאה ממעשי העורר. ניסיונות ההחייאה שבוצעו במנוחה אף הם לא הועילו.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו וביום 3.6.2008 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא צ' סגל) את הבקשה והורה על המעצר נוכח מהות העבירה והסכמתו של העורר אשר היה מיוצג אותה עת על-ידי עורך דין מטעם הסנגוריה הציבורית. בית המשפט הוסיף והורה כי במידה שהעורר ימנה לעצמו עורך דין פרטי תהא פתוחה בפניו הדרך לבקש עיון חוזר בהחלטת המעצר. העורר מינה לעצמו עורך דין פרטי וביום 18.6.2008 אכן הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. בהחלטתו מיום 3.7.2008 הדוחה את הבקשה ציין בית המשפט המחוזי כי בשלב המעצר עד תום ההליכים די בראיות הלכאוריות אשר הוצגו בפניו, ואשר בחלקן המכריע מודה המבקש, כדי לשכנעו בקיומן של ראיות לכאורה בתיק והוא נמנע מלהביע עמדה ביחס לטענות העורר בדבר אי התקיימותם של יסודות עבירת הרצח. בית המשפט הוסיף וקבע כי משנמצאו ראיות לכאורה פשיטא שקמה חזקת מסוכנות סטטוטורית, המוצדקת במקרה דנן מעצם העבירה ונסיבות ביצועה. בית המשפט ציין כי נוכח המסוכנות העולה מן העבירה עצמה, שחרור בערובה במקרי רצח יתאפשר במקרים נדירים ביותר שהמקרה דנן אינו נמנה עימהם. אשר לטענות בדבר מצבו הבריאותי של העורר ציין בית המשפט כי חזקה על הגורמים הרלוונטיים בשירות בתי הסוהר שיקפידו על מתן טיפול רפואי הולם לעורר. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט כי ממילא בשלב זה אין כל אפשרות ששירות המבחן יבחן חלופת מעצר כלשהי בשל העיצומים שננקטו על-ידו אותה עת.

3.

לאחר שהסתיימו העיצומים בשירות המבחן ביקש העורר להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו ובית המשפט נענה לו חרף התנגדות המשיבה. מן התסקיר שהוגש ביום 6.8.2008 עולה כי מאז הגירושין נקלע העורר למשבר נפשי ומצבו החמיר במהלך המעצר. הוא מתקשה לעכל את מצבו ומטופל תרופתית. עוד מצוין בתסקיר כי העורר שולל מחשבות אובדניות, אך מתקשה להתמודד עם מות המנוחה וחווה מצוקה רבה. שירות המבחן ציין כי העורר אינו מבטא קווים אלימים בהתנהגותו באופן כללי ולא קיים סיכון כלפי אחרים במידה שישוחרר למעצר בית. יחד עם זאת, נוכח התרשמותו כי לא ניתן לשלול סיכון לפגיעה עצמית באם העורר ישוחרר למעצר בית, המליץ שירות המבחן על קבלת חוות דעת פסיכיאטרית על מנת לבחון סיכון זה. לבקשת העורר הורה אפוא בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' בן אור) על מתן חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו, וגם זאת חרף התנגדותה של המשיבה.

4.

בהחלטתו מיום 16.9.2008 שב בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא צ' סגל) ודחה את הבקשה לעיון חוזר, בציינו כי העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לו וכל טענתו היא כי ראיות אלה אינן מבססות את היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של רצח. בית המשפט הוסיף וציין כי מתסקיר שירות המבחן עולה שמיום הגירושין נקלע העורר למשבר נפשי קשה שאף הצריך התערבות פסיכיאטרית וכי שירות המבחן התרשם שהעורר נטול קווים אלימים באישיותו ומכאן שאינו מהווה סכנה כלפי הציבור. עוד ציין בית המשפט כי בחוות הדעת הפסיכיאטרית מיום 28.8.2008 אובחן העורר כסובל מהפרעת הסתגלות עם קווים דיכאוניים, אך צוין כי לא נמצא סיכון אובדני אימננטי (הגם שתיתכן אפשרות של החמרה עתידית בתמונה הקלינית) ובחוות הדעת הומלץ שבמידה ויוחלט על שחרורו למעצר בית "יימצא תחת פיקוח והשגחה צמודים של קרוביו ובמעקב פסיכיאטרי סדיר".

בית המשפט הדגיש בהחלטתו כי כתב האישום חמור מאין כמותו ונוכח העובדה שקופחו חיי אדם תוך הפעלת אלימות, אין צורך בשלב זה להכריע בשאלת התקיימותו של היסוד הנפשי. עוד קבע בית המשפט כי אף אם יקבל את הטענה שהעורר אינו מסוכן כלפי הציבור הרי שלא הוסר החשש שמא יזיק לעצמו אם ישוחרר למעצר בית, שכן אין ביכולתם של בני משפחה לספק פיקוח מקצועי והשגחה צמודה. לעומת זאת המעצר אף שבוודאי אינו נוח לעורר, מאפשר השגחה כזו במסגרת טיפולית האמורה ליתן מענה הולם למצוקתו. בית המשפט ער היה לכך שקיים קושי בגיבוש עילת מעצר עצמאית המתבססת על היות העורר מסוכן לעצמו אך העיר כי נושא זה עלה ביוזמת שירות המבחן וכי, ככלל, אישום ברצח מצדיק מעצר עד תום ההליכים למעט במקרים חריגים שאינם מתקיימים בענייננו. בהקשר זה העיר בית המשפט כי עצם מסוגלותו לכאורה של העורר לנקוט באלימות קשה שתוצאתה מוות כלפי מושא אהבתו הגדול ביותר מעידה כי קיימת אצלו נקודת שבירה בה "קורסים ערכיו עד היסוד". למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וציין כי המשיבה הצהירה שבמסגרת התיק העיקרי עומדת פרשת התביעה בפני סיום וכי מדובר בתיק של "הודאה מוחלטת" ובנסיבות אלה, כך קבע בית המשפט המחוזי, אין טעם בשחרורו של העורר למעצר בית. בית המשפט הוסיף וקבע כי עצם הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן וכן חוות דעת פסיכיאטרית אין בהם כדי לחייב את בית המשפט או כדי ליצור מצג שהעורר יכול להסתמך עליו שכן האחריות והסמכות להכריע בשאלת חלופת המעצר נתונים לבית המשפט בלבד, ומכל מקום ציין בית המשפט כי תסקיר שירות המבחן וחוות הדעת הפסיכיאטרית אינם חד משמעיים כפי שניסה לטעון העורר ועולים מהם קולות התומכים בהמשך מעצרו. לבסוף חזר בית המשפט על הוראתו לשלטונות השב"ס להקפיד על מתן טיפול רפואי הולם לעורר בכל תקופת מעצרו וכן להדק את הפיקוח על מצבו הנפשי.

5.

מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא עת הורה על מעצרו אף שהראיות בתיק אינן מובילות בהכרח למסקנה כי הוא ביצע עבירת רצח, והוא מלין על כך שבית משפט קמא קבע את דבר קיומן של ראיות לכאורה מבלי שעיין כלל בחומר הראיות. לטענתו, ממכלול הראיות עולה כי הוא לא התכוון להרוג את המנוחה אלא רק להשתיקה וכי לא רצה במותה ואף לא צפה אותו. על רקע זה, כך נטען, אין מקום להשקיף על תיק זה כעל "תיק רצח" על כל ההשלכות הנובעות מכך, לרבות חזקת המסוכנות. כמו כן טוען העורר כי לא קיימת עילה אמיתית למעצרו וכי נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות ובהן היותו בן שבעים ונעדר עבר פלילי, מובילות למסקנה כי הוא אינו מסוכן לציבור. העורר מצביע על כך שגם בית משפט קמא היה מוכן להניח שאין הוא מסוכן לציבור, אלא לכל היותר לעצמו, ולטענתו אין בכך משום עילה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים ואף בית משפט קמא עצמו ציין כי מדובר בעילת מעצר בעייתית. לחלופין טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בדחותו את חלופת המעצר שנבדקה ונמצאה מתאימה הן על-ידי שירות המבחן והן על-ידי הפסיכיאטר (מעצר בית בביתה של ביתו ובפיקוח שלושה מילדיו) ולטענתו החלטתו של בית המשפט פגעה בציפיותיו הלגיטימיות הנובעות מהפנייתו לקבלת חוות הדעת האמורות. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט בהסתמכו על נתונים המתייחסים לתיק העיקרי, בהדגישו כי לא הודה בעבירת הרצח אלא טען כי לא רצה במות המנוחה ולא צפה את מותה. כמו כן טוען העורר כי פרשת התביעה טרם הסתיימה והמשך שמיעת המשפט נדחה לימים 17.11.2008 ו-24.11.2008 לבקשת התביעה עצמה, ובהקשר זה הוא טוען כי מעצר אינו מהווה "מקדמה" על חשבון העונש וכי אין קשר בין שאלת שחרורו ובין מועד סיום המשפט.

6.

המשיבה, מצידה, טוענת כי דין הערר להידחות. לטענתה, אין צורך להכריע בשאלת היסוד הנפשי מקום שבו לא קיימת מחלוקת כי המנוחה נקטלה בידי העורר והשאלה אינה אלא האם העורר התכוון להרגה אם לאו. מכל מקום טוענת המשיבה כי קשה לקבל את הטענה שמדובר בגרימת מוות ברשלנות, כאשר העורר הפעיל לכאורה כוח וחנק את המנוחה במשך 30 שניות, על פי הודאתו, ונמצאו סימני אלימות על צווארה שאף לא איפשרו החדרת צינור נשימה לגרונה. המשיבה מסכימה שהצורך בהגנה על העורר מפני עצמו אינו מהווה עילת מעצר, אך היא מדגישה שלא זו הייתה העילה העצמאית שבגינה הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר, אלא קביעתו כי העבירה המיוחסת לעורר והאופן שבו בוצעה לכאורה מעידים על מסוכנותו. בהקשר זה מציינת המשיבה כי היא אינה עותרת למעצרו של העורר בשל הסיכון לעצמו, אך היא מדגישה כי מצבו הנפשי משפיע על מידת התאמתו לחלופה. לבסוף טוענת המשיבה כי סיכויי הזיכוי בתיק "כמעט לא קיימים", ולפיכך קיים חשש מפני הימלטותו של העורר מאימת הדין.

7.

דין הערר להתקבל.

העורר אינו חולק על כך שחייה של המנוחה קופחו על ידו, והטענות שהוא מעלה במישור הראייתי, המתמקדות בשאלת היסוד הנפשי שהתלווה למעשה, מקומן במסגרת ההליך העיקרי המתנהל נגדו. בשלב זה ניתן אפוא לומר כי אופי העבירה המיוחסת לעורר ונסיבות ביצועה מקימים חזקה בדבר המסוכנות הנשקפת ממנו ומלמדים על כך שהוא מסוגל לכאורה למעשים תוקפניים ואלימים. יחד עם זאת, יש לזכור כי העורר הוא אדם נורמטיבי, מבוגר וחולני, ללא עבר פלילי וכי מדובר במעשה שבוצע לכאורה על רקע היחסים הטעונים שהיו לו עם המנוחה. על כן ניתן לומר שבעיקרו של דבר מסוכנותו הייתה ממוקדת כלפי המנוחה. בית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר על מנת לבחון האם ניתן לאיין את מסוכנותו על דרך של שחרור לחלופת מעצר, ושירות המבחן אכן סבר כי לא נשקף מן העורר סיכון כלפי אחרים ואף לא שלל את החלופה שהוצעה על ידו. יחד עם זאת ביקש שירות המבחן לבחון את החשש מפני פגיעה עצמית באמצעות חוות דעת פסיכיאטרית והעמדה שהובעה בחוות הדעת היא כי "על פניו, איננו מתרשמים לפחות כרגע מקיומו של סיכון אובדני אימננטי", אך צוין בה כי קיימת אפשרות להחמרה עתידית בתמונה הקלינית נוכח גילו המתקדם, המחלה הדיכאונית ממנה הוא סובל והמצב האישי והמשפטי הקשה שבו הוא נתון.

נראה לי שבנסיבות אלה מן הראוי היה לאמץ את עמדת שירות המבחן ולערוך בחינה של החלופה שהוצעה על ידי העורר. שירות המבחן סבר כאמור שלא נשקפת מן העורר מסוכנות כלפי אחרים ואף שניתן לראות במסוכנותו של העורר כלפי עצמו שיקול המשפיע על מידת התאמתו לשחרור לחלופה, כפי שטוענת המשיבה, אין חולק כי אין בכך כדי להקים עילת מעצר עצמאית. מכל מקום, חוות הדעת הפסיכיאטרית, אשר נועדה לבחון את מידת הסיכון לפגיעה עצמית אם העורר ישוחרר למעצר בית, שללה בשלב זה סיכון אובדני מצד העורר וצוין בה כי "במצבו הנוכחי לא קיימת התוויה לאשפוז פסיכיאטרי", והיא אף לא שללה את האפשרות של פיקוח והשגחה צמודים מצד קרובי משפחתו של העורר בעת מעצר הבית והימצאותו במעקב פסיכיאטרי סדיר. בנסיבות אלה כולן ונוכח עמדתם של הגורמים המקצועיים, יש מקום לבחון את שחרורו של העורר לחלופה אשר תגשים את מטרות המעצר ובה בעת תבטיח פיקוח והשגחה צמודים של קרוביו ומעקב פסיכיאטרי, כהמלצת חוות הדעת הפסיכיאטרית. התיק מוחזר, אפוא, לבית משפט קמא על מנת שיבחן את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר ויקבע תנאים מתאימים לשחרורו לרבות התחייבות מצד המפקחים לוודא שהעורר נמצא במעקב פסיכיאטרי שוטף ומקבל את הטיפול לו הוא זקוק.