בש"פ 8218/10 מדינת ישראל נ. פלוני

בקשה ראשונה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים שיחלו ביום 21.11.2010, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) או עד למתן פסק דין ב-ת.פ.ח 34956-02-10 בבית המשפט המחוזי מרכז, לפי המוקדם מביניהם.

כתב האישום

1.

ביום 21.2.2010 הוגש כנגד המשיבים, הם הנאשמים 1-4, וכנגד שלושה אחרים, הם הנאשמים 5-7, כתב אישום הכולל מספר אישומים. כתב האישום מייחס ל משיב 1 עבירות קשירת קשר לפשע (רצח והצתה) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין (להלן: חוק העונשין ) ;

עבירת ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין ;

עבירת נשיאת נשק והובלתו לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין ;

עבירת הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין ;

עבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין. כתב האישום מייחס ל משיב 2 עבירות קשירת קשר לפשע (רצח והצתה)לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין ; 2 עבירות ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) ; מספר עבירות נשיאת נשק והובלתו לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין ;

עבירת הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין. כתב האישום מייחס ל משיב 3 עבירת קשירת קשר לפשע (רצח) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין ; עבירת ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין ;

עבירת נשיאת נשק והובלתו לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין ;

עבירת הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין. כתב האישום מייחס ל משיב 4 עבירת קשירת קשר לפשע (רצח) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין ; עבירת ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין ; 5 עבירות נשיאת נשק והובלתו לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין ;

עבירת סיוע לאחר מעשה לפי סעיף 260(א) + 261(1) לחוק העונשין ;

עבירת שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

2.

על פי האישום הראשון , בחודש נובמבר 2008 קשר המשיב 1 עם המשיבים 2-3, עם הנאשם 5 ועם מתן נחמיאס (להלן: מתן ) קשר לגרום למותו של לילי דבש איתו היה מסוכסך.

סוכם שהמשיב 1 ישלם לכל אחד מהם 50,000 ש"ח עבור ביצוע הרצח. כפי שסוכם בין המעורבים, המשיב 2 קיבל לידיו אופנוע גנוב ואקדח לטובת ביצוע הרצח אותם מסר למתן. בהמשך, וכפי שסוכם, מתן שכר דירה ממנה יוכלו לעקוב אחרי לילי, במימון המשיב 1. המשיבים 1-2 והנאשם 5 רכשו קסדות ופלאפונים אותם מסרו למתן. בחודש דצמבר 2008 המשיב 3 ומתן רכבו על האופנוע הגנוב כשברשותם אקדחים במטרה למצוא את לילי, אך נמלטו לביתו של המשיב 2 לאחר שהבחינו במשטרה ושם גם נטשו את האופנוע. האופנוע נתפס בהמשך על ידי המשטרה. בחודש ינואר 2009 הוכנס לקשר המשיב 4 במקום המשיב 3. לאחר שהמשיב 2 סיפק שוב אופנוע גנוב, ולאחר שהנאשם 5 דיווח על מקום הימצאו של לילי, נסעו המשיב 4 ומתן לחפשו, אך מדובר היה בטעות בזיהוי. בהזדמנות נוספת ארבו המשיב 4 ומתן ללילי ברכב בסמוך למועדון כאשר הם מצוידים באקדח. לאחר שקיבלו מידע שלילי אינו נמצא שם, הסתיר מתן את האקדח. לאחר מכן השניים עוכבו על ידי המשטרה, ולאחר ששוחררו נטלו עימם את האקדח.

3.

על פי האישום השני , המשיב 2 חשד בשי עמרם (להלן: עמרם ) שהוא מתרועע עם חברתו והחליט לגרום למותו באמצעות ירי מאקדח שברשותו. בהמשך, המשיב 2 ולירז שמחי (להלן: לירז ), על גבי אופנוע שהביא לירז, ארבו לעמרם. כאשר עמרם

הגיע עם רכבו, המשיב 2 ירה לעברו מטווח קצר 7 כדורים אך עמרם הצליח להימלט. המשיב 2 ולירז נמלטו לפרדס שם המתין להם המשיב 4, אשר לקח מידיהם את האקדח, את האופנוע ואת הקסדות ביודעו כי בוצעה בהם עבירה והסתירם. בהמשך, לבקשת המשיב 2, המשיב 4 מסר את האקדח למתן שהסתירו. בחודש אוקטובר 2009 החל מתן לשתף פעולה עם המשטרה ולבקשתה הוציא את האקדח, מסר אותו למשטרה והטמין אקדח אחר במקומו. בחודש דצמבר 2009

הנאשם 6 אמר למתן שהמשיב 2 מעוניין לקבל את האקדח בחזרה. המשיב 2 החליט שמתן והנאשם 6 יוציאו את האקדח ממקום המסתור הנוכחי ויעבירוהו סמוך לביתו של הנאשם 6 - וכך עשו.

4.

על פי האישום השלישי , בפברואר 2009, מתן ואדם נוסף, בשליחות המשיב 1, איימו על בעל עסק "שווארמת הפעמונים" בנתניה שאם לא ישלם כסף אותו הוא חייב תוך שבוע, ישרפו לו את המקום.

לאחר מכן המשיב 1 החליט להצית את בית העסק ונפגש עם המשיב 2, מתן, לירז והנאשם 7 (בנו של המשיב 1) על מנת להוציא את תוכניתו לפועל. באותו היום הם שרפו את בית העסק. על פי האישום הרביעי , המשיב 4 העיר הערות על חברתו של אדם בשם יבגני חנוכייב, ובתגובה הלה הכה בפניו. בעקבות כך, המשיב 4 הגיע לאחר מכן למקום בו שהה יבגני וניגש אליו בצורה מאיימת כשבידו אקדח אותו נשא שלא כדין. בהמשך המשיב 4 ואדם נוסף השליכו לעבר ביתו של יבגני רימון הלם שהתפוצץ. על פי האישום החמישי ,

המשיב 3 הפר במספר הזדמנויות את תנאי מעצר הבית המלא שהוטל עליו, במסגרת הליך אחר המתנהל נגדו בבית משפט השלום בחדרה.

הליכי המעצר נגד המשיבים

5.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של המשיבים ושל שני נאשמים נוספים עד תום ההליכים נגדם. בבקשה צוין כי כנגד המשיבים קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם בכתב האישום ובהן: הודעות שני עדי מדינה (מתן ולירז) המפלילות את המשיבים ;

תמונות שצולמו על ידי מתן בדירת המסתור בנתניה ;

דו"חות פעולה של שוטרים ;

תפיסת האקדח נשוא האישום השני ועוד. עוד נטען בבקשה כי למשיב 1 עבר פלילי בגין עבירות סמים ואלימות והוא ריצה בשנת 2002 עונש מאסר בן 3 שנים בגין עבירות סמים. למשיב 2 עבר פלילי בעבירות רכוש, איומים, החזקת סכין, תקיפת שוטר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. למשיב 3 עבר פלילי מכביד והוטלו עליו בעבר 3 עונשי מאסר בגין עבירות אלימות, רכוש, סמים והפרת הוראה חוקית. כן עומדים נגדו 3 מאסרים על תנאי בני 12 חודשים, 10 חודשים ו-4 חודשים.

6.

בבקשה שלפניי מצוין כי ביום 28.6.2010, לאחר חמש פעמים בהם נדחה הדיון (פעמיים לבקשת המשיבים בהסכמת הצדדים, ושלוש פעמים לבקשת המשיב 1 ובהסכמת הצדדים), התקיים הדיון בבקשה. בדיון הסכימו באי כוח המשיבים לקיומן של ראיות לכאורה. כן הם הסכימו למעצר עד תום ההליכים. אך, מאחר שלטענתם חומר החקירה לא נמסר להם במלואו, הם ביקשו לשמור לעצמם את הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה שתינתן. המבקשת אישרה את האמור והסכימה לכך שתישמר זכות זו למשיבים. אך, מסרה כי נכון לאותה ישיבה כל חומר החקירה הועבר למשיבים, למעט דיסקים אותם יש לערוך ושתמליליהם כבר הועברו למשיבים.

בית המשפט (השופט א' סטולר) קבע כי המשיבים ייעצרו עד תום ההליכים נגדם ויוכלו לפנות בבקשה לעיון חוזר במעצרם ללא כל הנמקות ובכל עת.

הבקשה הנוכחית להארכת מעצר

7.

המבקשת פירטה בבקשתה את מהלך הדיונים בתיק העיקרי מנקודת ראותה. לפי הפירוט שמסרה, הדיון שנקבע למענה לכתב האישום נדחה לבקשת המשיב 1, עד שיתר חומר החקירה יגיע לידיו, ליום 8.4.2010. דיון זה נדחה ליום 28.4.2010, לבקשת המשיב 1 מאחר שטרם הגיע כל חומר הראיות לידי ההגנה. גם דיון זה נדחה ליום 22.6.2010 ולאחר מכן נדחה ליום 28.6.2010, שוב מהטעם שכל חומר החקירה עדיין לא הועבר לבאי כוחם של המשיבים. ביום 28.6.2010 התקיים דיון בנוגע לחומר הראיות. המשיבים טענו כי חומר החקירה לא הועבר אליהם במלואו וכי חלק מתמלילי הדיסקים מושחרים עקב תעודת חיסיון. המבקשת הסבירה כי יש חיסיון מכוח החוק להגנת עדים; תעודת חיסיון הוצאה מטעמי ביטחון הציבור, וכי המשיבים לא פעלו בדרך משפטית על מנת להסיר את החיסיון. המבקשת הוסיפה כי עדיין ברשותה דיסקים שיועברו למשיבים לאחר עריכתם. בית המשפט קבע כי המשיבים יוכלו להגיש עתירה לגילוי חומר חקירה, והן עתירה לגילוי ראיה חסויה עד ליום 29.8.2010, וקבע את מועד הדיון הבא ליום 21.9.2010. בהמשך דיון זה נדחה ליום 12.10.2010 לבקשת בא כוח המשיב 1, מסיבות אישיות. בדיון שהתקיים ביום 12.10.2010 ביקש המשיב 1 לקבוע את המענה לכתב האישום לתחילת נובמבר, כיוון שעד אז תתברר בקשה נוספת שהגישו לקבלת חומר חקירה. המבקשת מצידה ביקשה בישיבה זו לקבוע את התיק להוכחות. בית המשפט קבע את התיק לקבלת מענה המשיבים לכתב האישום ליום 9.11.2010.

8.

המבקשת טענה בבקשה הנוכחית כי נשקפת מהמשיבים מסוכנות העולה

מחומרת המעשים המיוחסים להם – כל אחד לפי חלקו – בכתב האישום. כן נשקפת מסוכנות מהמשיבים 1-3 לאור עברם הפלילי. המבקשת הוסיפה כי העיכוב בתחילת שמיעת הראיות בתיק נבע מבקשות דחייה של ההגנה ובנסיבות אלו יש כדי להפחית ממשקלו של חלוף הזמן. בבקשה בכתב צוין כאמור כי התיק נקבע למתן מענה לכתב האישום ליום 9.11.2010 ובמועד זה ייקבעו ככל הנראה מועדי ההוכחות. לפיכך, התבקשה הארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים.

9.

ואולם

בדיון על פה הסתבר כי התיק טרם נקבע להוכחות. באת-כח המבקשת עורכת הדין פילובסקי הגישה את פרוטוקול הדיון האחרון ביום 9.11.10. מפרוטוקול הדיון מיום 9.11.2010

עלה כי בא כוח המשיב 1 עו"ד שרמן, ואחריו גם הסנגורים האחרים, הביעו תרעומת על כך שרק ערב קודם לכן הגיעה תעודת חיסיון "מורחבת". עוד ציין עו"ד שרמן כי בעקבות בקשה שהגישו הסנגורים לקבלת חומר חקירה נוסף ומפגש שקיימו עם הפרקליטות בהמלצת בית המשפט "הופצץ" ערב קודם לדיון הפקס במשרדו בכל מיני מסמכים, וזאת לאחר שבאותו בוקר הוא הגיש בקשה מחודשת לעיון בחומר הראיות. על סמך הערכתו בדבר המועד שייקבע לדיון בבקשה המחודשת ביקש לקבוע את התשובה לאישום (שהייתה קבועה לאותו מועד) ליום 25.11.2010. באת-כח המאשימה ביקשה בדיון לשריין מועדים להוכחות. היא ציינה כי כתב האישום הוגש עוד ביום 21.2.2010 וכי אמור להיות דיון קרוב (הדיון נשוא הבקשה הנוכחית - מ.נ.) בבקשה להארכת מעצר. עוד ציינה כי תעודת החיסיון ה"מורחבת" אכן הועברה ערב קודם לכן, אך החלק הארי של הראיות החסויות היה עוד בתעודת החיסיון המקורית. היא גם קבלה על כך שאף שחבריה עומדים על הדרישה לקבלת תעודת חיסיון הרי לגבי החומר שנחסה בתעודה המקורית - לא הוגשה עד אותו יום בקשה לגילוי ראיה. הפרקליטה אישרה כי בעקבות מכתב קודם של הסנגורים הועברו יום קודם לכן חומרי חקירה.

10.

בהחלטה מאותו מועד דחה בית המשפט שוב את מתן המענה לכתב האישום ליום 25.11.10. בית המשפט ציין בהחלטתו כי במידה ומי מבאי-כח הנאשמים מעוניין להגיש עתירה להסרת החיסיון עליו לעשות כן עד לאותו מועד, וכי אם יהיה

צורך בבקשה נוספת לעיון בחומר החקירה ייעשה הדבר לפני אותו מועד.

11.

הנה כי כן, אנו מצויים תשעה חודשים לאחר הגשת כתב האישום וטרם נשמעה התשובה לאישום. אף לא נקבע מועד לראיות.

12.

הסנגורים טוענים כי מצב דברים זה הוא כל כולו באשמת המדינה שהעבירה אליהם את חומר הראיות ב"טפטופים", כלשון עורך הדין שרמן. למעשה, כך טענתם, לא ברור עדיין אם כל חומר הראיות ברשותם. הסנגורים מפנים לאותם הפרוטוקולים אותם צרפה המדינה לבקשה (בתוספת פרוטוקול הדיון מיום 12.10.2010 בדיון לפני דן יחיד (השופטת אהד) בבקשה לעיון בחומר חקירה נוסף). הם מבקשים ללמוד מאותם פרוטוקולים עצמם כי המדינה לא נהגה כלפיהם כהלכה וכי כתוצאה מכך שלא העבירה להם את כל חומר הראיות לא עלה בידיהם עד כה להשיב לאישום. הם מציינים כי אכן, בתחילת הדרך הוגשו כמה בקשות מוסכמות לדחיית התשובה לאישום, אך ההסכמה נבעה מכך שהמבקשת עצמה ידעה שלא הועבר חומר הראיות. דחיות כאלה היו במקביל הן

בהליך העיקרי והן בבקשת המעצר עד תום ההליכים.

13.

הסנגורים הפנו את תשומת הלב לכך שבדיון בשאלת הארכת המעצר ביום 28.6.2010 קבל עורך דין שרמן על כך שיום קודם לכן הגיע חומר חקירה רב, וסיפר כי דווח לסנגורים שעוד "חבילה" בדרך. הוא מחא על "טפטוף" חומר החקירה, והסכים למעצר תוך שמירת זכות לטעון לגוף העניין לעניין הראיות. עוד הבהיר כי הוא שומר על זכותו לטעון לשחרור "עקב כך שהחומר לא מפסיק לבוא". עורכת דין אבישר, באת-כח המאשימה, ציינה בדיון שהחומר אכן הגיע למרבה הצער, כפי שכינה זאת הסניגור, ב"טפטופים", אולם עיקר הטפטופים הם תמלילים של דיסקים שהועמדו לרשות ההגנה מהיום הראשון, וזהו עיקר החומר הנוסף. עורכת הדין אבישר הצהירה שמבחינת המאשימה הסתיים ה"טפטוף", למעט דיסקים שהתמלילים שלהם הושחרו בחלקם מחמת חיסיון וצריך לערוך את הדיסקים בהתאמה. באותו מועד, ה-28.6.2010, התקיים דיון גם בפני ההרכב הדן בתיק העיקרי. עו"ד שרמן הציג בפני ההרכב את חומר החקירה שהתקבל שבוע קודם לכן ובתוכו גם חומר שאיננו תמלילים, ועמד על כך שיום קודם הודע להגנה שיש עוד חומר - דיסקים "מושחרים". באת כוח המדינה ציינה כי קיים חיסיון מכח החוק להגנת עדים וכי אין עתירה לגילוי ראיה. עורך דין שרמן פירט מסמכים גלויים שונים שעדיין לא התקבלו, עמד על הבעיות בניהול ההגנה בתיק נוכח ריבוי החומר והציע כי התשובה לאישום תינתן אחרי הפגרה. באת כח המאשימה חזרה והצהירה כי פרט לדיסקים שיש להתאים להשחרות של התמלילים - הסתיימה העברת הראיות, והיא ביקשה לקבוע מועדים להוכחות. בהחלטה שניתנה בסיומו של דיון ארוך על חומר

הראיות נקבע:

החלטה

"לאחר ששמענו דברים מפי ב"כ הצדדים בכל הקשור לחומר הראיות, ובמיוחד לחומר הקשור לתעודת חיסיון שהוצאה מטעמי בטחון הציבור ולחיסיון המעוגן לטענת המאשימה בחוק להגנת עדים, אנו מחליטים כי באם ב"כ הנאשמים יבקשו להגיש עתירה לגילוי חומר חקירה – יעשו כן לא יאוחר מיום 29.8.10 והבקשה תידון בפני כב' השופט התורן ביום 13.9.10 בשעה 9:00.

באם ב"כ הנאשמים יבקשו להגיש עתירה לגילוי ראיה חסויה יעשו כן לא יאוחר מיום 29.8.10.

העתירה לגילוי ראיה חסויה תידון במועד שייקבע לאחר שתוגש.

נקבע לקבלת תגובות הנאשמים לאישום ליום 21.9.10 בשעה 9:00."

יצוין כאן כי ככל שהדברים עולים מן הדיון האחרון מיום 9.11.2010 – לא הוגשה עד כה בקשה להסרת החיסיון על סמך התעודה המקורית. התעודה שכונתה "מורחבת" נמסרה רק ביום 8.11.2010.

14.

לאחר מכן נדחה המענה לאישום מסיבה אישית של אחד הסנגורים ונקבע ליום 12.10.2010. לאותו יום נקבע דיון הן בבקשה נוספת לגילוי חומר ראיה והן דיון בפני ההרכב. בפני השופטת אהד התקיים דיון ארוך בשאלת גילוי חומר החקירה ובעקבותיו הציעה השופטת לצדדים לקיים ישיבה משותפת, וצוין כי אם עדיין יהיה צורך בדיון –

תוגש בקשה מפורטת. בדיון שהתקיים בפני ההרכב ביקשו הסנגורים לקיים ישיבה נוספת בתחילת נובמבר. על כן נדחה כאמור הדיון לקבלת תגובות הנאשמים ליום 9.11.2010. על אשר ארע באותו דיון – כבר עמדתי לעיל.

15.

עמדתי על גלגוליו של התיק באריכות יתרה. הדבר חשוב להבנת עמדות הצדדים. "השורה התחתונה" היא שאנו נמצאים תשעה חודשים לאחר הגשת כתב האישום וטרם היה מענה של המשיבים לכתב האישום. בית המשפט לא שריין מועדים ביומנו להוכחות וניתן להבין שלאור העומס המוטל על בית המשפט אין בדרך כלל טעם בשריון מועדים ובפרט שיש צורך במועדים רבים, כשלא ברור אם התיק אכן בשל לשמיעת הראיות.

16.

שלושת הסנגורים ביקשו, נוכח כל שארע בתיק העיקרי, שלא להיעתר לבקשה ולהורות על קבלת תסקירי מבחן כדי לבחון את התנאים לשחרור בערובה.

17.

באת כוח המדינה טוענת מנגד שאכן הליכי העיון בתיק הנוכחי הסתיימו עוד בסוף חודש יוני, כפי שהוצהר בזמנו, אך מה שהעלה מחדש את נושא העיון בחומר הראיות לסדר היום הוא בקשת הסנגורים לקבל חומרי חקירה מתיק מקביל המתנהל בבאר שבע בו עד המדינה הוא אותו עד מדינה המעיד בתיק הנוכחי. לטענתה, בקשות הסנגורים בעניין חומר הראיות נועדו לבזבז זמן. כדוגמא היא מציינת שאם יש בידי הסנגורים "תמלילים מושחרים" אין הצדקה לדחיית התשובה לאישום עד שיתקבלו הדיסקים. על דבריה האחרונים של המשיבה השיב עו"ד שרמן בטענה כי לא רק דיסקים חסרים להגנה אלא גם עדויות.

דיון והכרעה

18.

הליך זה מעורר, בצורה חדה את בעיית התמשכות הליכי הגילוי בתיקים גדולים ומורכבים. למעשה אין מחלוקת כי עד סוף חודש יוני 2010 לא הועבר חומר הראיות במלואו. אין גם מחלוקת כי לפחות עד סמוך לפני הדיון שהתקיים ביום 9.11.2010 לא הועבר חומר נוסף שביקשה ההגנה.

19.

השאלה אם יש הצדקה לדחיית התשובה לאישום במקרה כזה מסורה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת. אכן, יש הבדל בין חסר טכני כמו חסר בדיסקים כשמצויים תמלילים או להיפך, לבין חסר מהותי, כגון הודעתיו של עד המדינה. על הערכאה המבררת להתאים את הטיפול לנסיבותיו של כל תיק ותיק.

בענייננו דחתה הערכאה המבררת, את מתן המענה לאישום, והנחתי היא אפוא כי בית המשפט המחוזי השתכנע, כי לא ניתן היה עדיין ליתן מענה לאישום ביום 9.11.2010 בשל אי גילוי כל חומר החקירה. אעיר כאן כי בנסיבותיו של עניין זה איני מייחסת משמעות רבה לאיחור בהוצאת תעודת חיסיון [לעניין זה ראו: בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(3) 803, 814 (1999) ; בש"פ 6453/10 עמר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.9.2010)]. ואולם, בענייננו לא הוגשה בקשה להסרת חיסיון גם לאחר שניתנה תעודת החיסיון המקורית, כך שלשאלת הארכת המעצר, אין לעניין זה חשיבות.

20.

על כל המעורבים בהליך – שופטים, פרקליטים וסנגורים לעשות מאמץ משותף שהליכי הגילוי לא יתמשכו מעבר למידה הראויה. עיקר הנטל בעניין זה מוטל על הפרקליטות שברשותה חומר הראיות שהוא, כנראה, במקרה זה (כמו במקרים רבים אחרים) בהיקף ניכר. נדרשת הערכות מנהלית מתאימה כדי שהחומר יועבר מיד, כולו, להגנה. נדרש גם פיקוח שיפוטי הדוק ואינטנסיבי על מהלך זה. יתרה מזו, הליכי גילוי חומר חקירה והסרת חיסיון הם הליכים מקדמיים, ואין לאפשר את התארכותם במידה בלתי סבירה, בפרט לגבי עצורים. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שלאחרונה תוקן סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ונקבע כי ערר על החלטה לפי סעיף זה יש להגיש תוך 30 יום. המחוקק תחם בזמן את האפשרות לערור. רק במקרים חריגים ניתן להתיר בקשה נוספת לעיון בחומר בשלבים מאוחרים [ראו: בש"פ 3484/04 חזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.4.2004); בש"פ 2051/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.2008) ].

נער(ה) הייתי וגם זקנתי על כס השיפוט: ראיתי, בניסיוני השיפוטי, ניסיונות כנים של סנגורים להשיג כל ראיה רלבנטית שלא הועברה כדי ליתן שירות טוב ללקוחותיהם, ובהקשר זה אין צורך להכביר מילים על חשיבותה של זכות העיון; ראיתי גם בקשות שלא בתום לב שכל תכליתן לגרום לסחבת במשפט – בין בתקווה שהתמשכות המשפט תביא לשחרור ממעצר ובין ממניעים אחרים. בית המשפט המנהל את ההליך העיקרי הוא המיטיב לדעת כיצד "לשייך" את הבקשות שלפניו לקטגוריה האחת או האחרת ולהסיק את המסקנות המתבקשות לעניין מתן דחיות או אי מתן דחיות. כך, למשל ובלי כוונה למצות, ככלל כשכל הקושי נעוץ בהעדר קלטות כשיש תמלילים או להיפך – אין הצדקה לדחיות. לא כך הוא כשחסר חומר מהותי. בענייננו, כאמור הסכים בית המשפט מעת לעת לדחות את המענה לאישום, ולא נעתר לבקשה לקבוע מועדים להוכחות. מכאן שהשתכנע שכך, בנסיבות העניין, ראוי לעשות, ואיני רואה מקום להתערב בהחלטתו - להעיר הערות או להורות לו לנהוג אחרת.

21.

אכן, כשם שדחיות בלתי מוצדקות בניהול ההליך על ידי ההגנה עשויות להביא להארכת מעצר במשפט שיכול היה להסתיים תוך תקופה קצרה יותר, כך עיכובים בלתי מוצדקים במסירת חומר החקירה עשויים להביא לאי העתרות לבקשה כמו זו שלפני, או אפילו לעיון חוזר בהחלטת מעצר. והכל, בלי שבתי המשפט יאפשרו ניצול לרעה של זכות העיון.

22.

נקטתי לשון "עשויים להביא" ולא "יביאו" ולא בכדי. ומכאן מבקשת אני לעבור לעניינם הקונקרטי של המשיבים. בשלב זה הנחתי היא לאור כל המתואר, שיש אכן ראיות לכאורה נגד המשיבים. עמדתי בהרחבה על המיוחס להם. איני רואה מנוס מלתת לכך משקל כבד בשלב זה של הדברים, אף שאין דעתי נוחה מקצב התנהלות משפטם. המעשים שביצעו המשיבים לכאורה (ולא עברם הפלילי שאינו מכביד במיוחד) מצביעים על מסוכנות רבה ביותר. בשלב זה בשחרורם של המשיבים

תהא פגיעה קשה ולא מידתית בציבור הזכאי להגנה מפני הסיכון הטמון בשחרורם. גורמים רבים מונחים על כפות המאזנים ויש לאזן בין כולם [ראו והשוו: בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 753, 763 (2003)].

23.

על כן החלטתי בסופו של יום להיעתר לבקשה. אני מורה על מעצר ארבעת המשיבים ב-90 יום שתחילתם ביום 21.11.2010, או עד למתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם.