בש"פ 8319/11 מדינת ישראל נ. גיל כהן

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 17.11.2011 או עד למתן פסק דין בת"פ 39392-08-10 בבית המשפט המחוזי מרכז, לפי המוקדם.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון רצח, נשיאת נשק בלא רשות על פי דין וקבלת רכב או חלק גנובים. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו עד לתום ההליכים המתנהלים כנגדו, אשר התקבלה ביום 3.1.2011. זאת, נוכח קיומן של ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעת המשיב, נוכח חזקת המסוכנות הקמה מהמעשים המיוחסים למשיב, ונוכח תסקיר המבחן בעניינו.

משחלפו תשעת חודשי מעצר, ובהתאם לסעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים, הוארך מעצרו של המשיב בהסכמה ב-90 ימים על ידי בית משפט זה (בש"פ 3597/11 מיום 15.5.2011, כבוד השופט י' דנציגר ). בחלוף שלושה חודשים נוספים במסגרתם לא הסתיים התיק, הוארך מעצרו של המשיב פעם נוספת על ידי בית משפט זה ב-90 יום, אף זאת, בהסכמת המשיב (בש"פ 5922/11, כבוד השופט א' רובינשטיין ). משתמה תקופת הארכת מעצר זו, ומשפטו של המשיב טרם הסתיים, הוגשה הבקשה שבפניי, להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

המבקשת טוענת כי נוכח ההתקדמות הסבירה בניהול התיק העיקרי, ונוכח המסוכנות הנשקפת מהמשיב, יש מקום להיעתר לבקשה.

מנגד, טען המשיב כי אין סיכוי שמשפטו יסתיים במועדים שנקבעו עד כה. לצד זאת, טען כי נוכח חלוף הזמן ממועד הכנת תסקיר המבחן בעניינו, יש מקום לבחון מחדש את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. בנוסף, ציין בא כוח המשיב כי אפשר שיאלץ לבקש את דחייתן של שתי ישיבות במסגרת ההליך בשל הריונה של אשתו, הצפויה ללדת בסמוך למועדים שנקבעו.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, ושמעתי את טענות הצדדים בעל פה, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את הבקשה.

כידוע, הלכה היא, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר (ראו למשל: בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002)). עוד נקבע בפסיקה, כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו למשל: בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.3.2006)).

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם חובה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק ואופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם (ראו למשל בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007)).

בענייננו, שני השיקולים האמורים לעיל מתקיימים. כאמור, אין מחלוקת בדבר המסוכנות הנשקפת מהמשיב. כך, אין ספק כי העבירה המיוחסת למשיב הינה

עבירה חמורה ביותר. יתר על כן, בחינת תסקיר המבחן הקיים בעניינו של המשיב מעלה חשש כי הוא לא יימנע ממעשי אלימות נוספים במצבי לחץ.

באשר לקצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, בחינת הדיונים שנערכו עד כה מעלה כי אלו התקיימו בתדירות סבירה, כנדרש בהליך מסוג זה. בנוסף, על פי החלטתי מיום 16.11.2011, קבע בית המשפט המחוזי, לצד שני מועדים שהיו קבועים קודם לכן, שלושה מועדים נוספים וכיום קבועים ארבעה מועדי דיון במהלך חודש דצמבר (בימים 5.12.2011, 6.12.2011, 15.12.2011, 16.12.2011) ומועד דיון נוסף בחודש ינואר 2012. היקף של חמישה ימי דיונים בתקופה המעצר המבוקשת הינו היקף שצפוי לאפשר התקדמות משמעותית בתיק, ואפשר שאף את סיומו.

סוף דבר, אני מאריך בזה את מעצרו של המשיב, בתשעים ימים, החל מיום 17.11.2011 או עד למתן פסק דין בת"פ 39392-08-10 בבית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה, לפי המוקדם.