בש"פ 9997/06 סאלם אבו סבית נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא י' טימור) מיום 30.11.2006, בה דחה את בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים.

1.העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, שוד ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 13.9.2006 פגש העורר במתלונן (להלן: המתלונן 1 ) אותו הכיר היכרות מוקדמת, שלף סכין יפנית, הצמידה לבטנו ועיקם את ידו, תוך שהוא דורש ממנו שימסור לו את הכסף הנמצא בכיסיו. המתלונן 1 הוציא מכיסו 200 ש"ח ומסרם לעורר. העורר דרש מן המתלונן 1 שיוציא עוד כסף מכיסיו אך משלא היה לו כסף נוסף עזב אותו העורר. כחודש לאחר מכן, ביום 12.10.2006, ניגש העורר לביתה של אישה המוכרת לו (להלן: המתלוננת ) בכוונה לשדוד אותה. העורר ביקש מן המתלוננת שתאפשר לו להיכנס לביתה ולשתות מים. המתלוננת סירבה לאפשר לעורר להיכנס אל הבית והביאה לו כוס מים כשהיא עומדת מחוצה לו. העורר דחף את המתלוננת בחוזקה, פתח את דלת הכניסה ונכנס לבית חרף דרישת המתלוננת כי יעזוב את ביתה, ואז לקח את תיקה וברח עימו. כשעה לאחר מכן פגש העורר באדם נוסף המוכר לו (להלן: המתלונן 2 ), ודרש ממנו שייתן לו טלפון נייד על מנת להתקשר ממנו. משזה סירב, היכה אותו העורר בפניו באמצעות מתקן למפיות וכתוצאה מכך נזקק המתלונן 2 לטיפול רפואי.

2.עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 7.11.2006 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר וזאת בהסתמך על הודעות המתלוננים הקושרות אותו למעשי העבירה. המתלונן 1 מסר כי הוא מכיר את העורר מזה חמש שנים ומשהוצגה לו תמונת העורר זיהה אותו כמי שביצע בו את המעשים. עם זאת ביקש המתלונן 1 לאחר זמן מה לבטל את התלונה מן הטעם שאימו של העורר השיבה לו את כספו. המתלוננת מסרה אף היא כי הכירה את העורר כחודש ימים לפני האירוע. עוד הוסיפה המתלוננת וסיפרה כי לאחר השוד יצאה לחפש אחר העורר ומשזיהתה אותו שאלה היכן תיקה. העורר השיב כי התיק נמצא במקום חשוך וכי ישיב לה אותו בתוך יומיים אך החזיר לה רק את הפנס שהיה בתיק. משהגיעו שוטרים למקום הצביעה המתלוננת על העורר כמי ששדד אותה והוא נתפס. במהלך החקירה שבה המתלוננת והצביעה על העורר כמי שביצע את השוד, בין היתר, במהלך עימות שנערך ביניהם. המתלונן 2 מסר הודעה מפורטת באשר לאירוע התקיפה הנוגע לו ומשהוצגה בפניו תמונת העורר זיהה אותו כמי שביצע את המעשה. העורר, מצידו, כפר במהלך החקירה במעשים שיוחסו לו והכחיש כל היכרות עם המתלוננים.

3.בהחלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי העורר הודה שהוא נוהג לשתות משקאות אלכוהוליים ובכך חיזק את גרסת המתלוננים שעמדו בהודעתם על ריח האלכוהול שנדף מפיו (המתלוננת) ועל היותו שיכור (המתלונן 2). בית המשפט ציין אומנם כי "טוב הייתה עושה הרשות החוקרת אילו הייתה עורכת מסדר זיהוי כהלכה", אך קבע כי חרף זאת "יש בראיות פוטנציאל של ממש להביא להרשעת המשיב" וכי זיהויו הספונטאני של העורר על-ידי המתלוננת וההיכרות בין העורר והמתלוננים מייתרים טענה זו. עוד ציין בית המשפט כי לעורר עבר פלילי ובו הרשעות בפריצה וגניבה, החזקת סמים והיעדרות מן השירות שלא ברשות. לבסוף, הדגיש בית המשפט את החומרה שבמעשים המיוחסים לעורר וכן את העובדה שלא הוצגה כל חלופה למעצרו. מטעמים אלה כולם הורה בית המשפט, כאמור, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

4.העורר פנה בשנית לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו וזאת בעקבות תסקיר מעצר בו הומלץ לשחררו למעצר בית מלא בביתו בפיקוחם של שיח' השבט, אביו של העורר ואשתו. בהחלטתו מיום 30.11.2006 תמה בית המשפט כיצד מתיישבות הרשעותיו הקודמות של העורר עם התרשמותו של שירות המבחן לפיה לעורר ערכים נורמטיביים ועירנות לגבולות של מותר ואסור. כמו כן עמד בית המשפט על כך שאשת העורר לא התייצבה לדיון ועל כך שהשיח' הודה שמדי פעם עליו לצאת את ביתו על מנת לטפל בענייני השבט. בית המשפט הוסיף וקבע כי יש בהתנהגות העורר כדי לסכן את ביטחון הציבור וכי אין בתסקיר תשובה לבעיית התמכרותו לסמים ולאלכוהול. אשר על כן, נקבע כי אין בחלופת המעצר כדי להפריך את מסוכנותו של העורר והבקשה נדחתה.

5.מכאן הערר שבפניי בו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו. העורר מוסיף ומלין על כך שלא נערך מסדר זיהוי מסודר בעניינו ולטענתו, המתלונן 1 חזר בו מן התלונה ואילו המתלונן 2 לא ביקש כלל להתלונן מחמת הספק הקיים אצלו באשר לזיהוי התוקף. עוד טוען העורר כי סכום הכסף שנגנב מן המתלונן 1 אינו רב וכי לא נשקפת ממנו סכנה ולא מיוחסים לו אלימות פיזית או שימוש בנשק בפועל. העורר אף מדגיש כי עברו הפלילי אינו מכביד והוא מוסיף ומלין על דחיית חלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן. בהקשר זה מציין העורר כי השיח' הינו אדם מכובד שהיה במשך שנים רבות בקשר עם שירותי הביטחון וגר בשכנות אליו וכן כי אשתו של העורר ואביו נמצאים רוב שעות היום בביתם. העורר מבקש, אפוא, להורות על שחרורו בערובה ולחלופין לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה שתאפשר לו לעבוד במשך היום. המשיבה מצידה טוענת כי נוכח ההיכרות המוקדמת של המתלוננים עם העורר אין רלוונטיות לעריכת מסדר הזיהוי. לטענתה, מסוכנותו של העורר רבה והיא מדגישה כי המעשים המיוחסים לו בוצעו במהלך חודש אחד וכלפי שלושה אנשים המכירים אותו. בכך, לטענת המשיבה, יש כדי ללמד שהעורר אינו ירא את החוק וכי הוא עלול לאבד שליטה עקב שתיית משקאות חריפים.

5.דין הערר להידחות. כפי שקבע בית משפט קמא, קיימות בענייננו ראיות לכאורה להוכחת האשמה שעיקרן - ההודעות שנגבו מן המתלוננים וזיהויו על ידם כמי שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. העובדה כי לא נערך מסדר זיהוי אין בה כדי לפגוע במסקנה זו נוכח היכרותם המוקדמת של המתלוננים עם העורר. כידוע, הצורך בעריכת מסדר זיהוי נבחן בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה וקיומה של הכרות קודמת בין העד לבין הנאשם עשויה לייתר צורך זה (ראו: ע"פ 1215/95 אלטורי נ' מדינת ישראל , תק על 95(2) 978, פיסקה 4 (1995); ע"פ 6671/01 וחידי נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(5) 76, 94 (2003)). אשר לעילת המעצר. העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וחזקה זו לא הופרכה (השוו: בש"פ 4558/06 אבו קישק נ' מדינת ישראל , תק על 2006(2) 4343 (2006); בש"פ 7948/03 הייב נ' מדינת ישראל , תק על 2003(3) 1861 (2003); בש"פ 3609/04 ויצמן נ' מדינת ישראל , תק על 2004(2) 445 (2004)). לעורר יוחסו שלוש עבירות שבוצעו במהלך חודש אחד תוך הפעלת כוח פיסי והסתייעות בסכין ובכלי מתכתי על מנת לפגוע באנשים המוכרים לו. כפי שציינה המשיבה בצדק, מתאפיינת ההתנהגות המיוחסת לעורר בדפוס אלים ומסוכן ומסקנה זו מתחזקת נוכח עברו הפלילי. אשר לחלופת המעצר שהוצעה, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי אשר ציין כי אין בחלופה זו מענה לבעיית האלכוהול של העורר ונראה כי הדבר עלול להקשות על הערבים לפקח על תנאי החלופה. יתר על כן, המתלוננים מוכרים לעורר וקיים חשש שינסה לפגוע בהם ולשבש את ההליך נוכח דברים שאמר בהודעתו מיום 12.10.2006, כי מי שהתלונן נגדו ייפגע ו"ישלם על זה ביוקר". בנסיבות אלה אין מקום לקביעת חלופת מעצר ודינו של הערר דחייה.

אשר על כן, הערר נדחה.