דנ"א 4140/18 קאסם אבו חסן נ. מדינת ישראל- פקיד הסדר המקרעין חיפה

בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6953/16 מיום 10.5.2018 שניתן על ידי השופטים נ' סולברג, ד' ברק-ארז ו-ד' מינץ (להלן: פסק הדין ).

1.

המבקש מנהל מאז שנת 1986 הליכים שונים (שפורטו בהרחבה בפסק הדין) בעניין זכויותיו במקרקעין מסוימים בכפר ג'וליס. לטענת המבקש, פסק דין שניתן בשנת 2006 באחד מן ההליכים (להלן: פסק הדין מ-2006 ) וכן פסק דין שניתן בהסכמה בשנת 1989 קובעים את זכויותיו המהותיות במקרקעין ועל כן הוא הגיש בשנת 2015 תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה למתן צו עשה המורה למשיבים לרשום על שמו את הזכויות במקרקעין. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את תובענת המבקש על הסף מחמת השתק פלוגתא והמבקש הגיש ערעור על פסק דינו לבית משפט זה.

2.

בפסק הדין דחה בית המשפט את הערעור וקבע כי יש לדחות את תובענת המבקש, אם כי מנימוקים שונים מאלו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי המבקש הגיש תביעה נגד המשיבים אף שאין יריבות משפטית בינו ובינם היכולה להצמיח לו את הסעד המבוקש על ידו. בית המשפט ציין כי באף אחד מן ההליכים שבהם נקט המבקש לא הוכרעה שאלת בעלותו במקרקעין ועל המבקש להגיש תביעה נגד הבעלים הרשומים של המקרקעין על מנת להכריע בשאלה זו. עוד נקבע כי "יש רגליים מוצדקות לסברה" שהמקרה דנן הוא אחד מן המקרים הנדירים המצדיקים את דחיית תובענת המבקש בשל שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב. זאת, מכיוון שמן העובדות שהוצגו לבית המשפט עולה כי המבקש פועל במשך שנים להביא לרישומו כבעל זכויות במקרקעין, תוך ניסיון לעקוף את הצורך בהוכחת בעלותו בהם. עוד נזקפה לחובת המבקש העובדה כי לא צירף להליך את הבעלים הרשומים של המקרקעין ובית המשפט ציין כי אין לו אלא להניח שהדבר נעשה על מנת להימנע מהכרעה סופית בשאלת זכויותיו במקרקעין.

3.

מכאן הבקשה דנן שבה טוען המבקש כי ערך עסקה במקרקעין ועל כן הוא זכאי להירשם כבעלים בהם וכי המשיבים חייבים להפעיל את סמכותם המינהלית

ולרשום את הזכויות על שמו. המבקש טוען כי בפסק הדין חודשה הלכה שהרחיבה את סמכויות רשם המקרקעין "לבדוק בציציות" כל עסקה במקרקעין, אף שסמכות זו אינה מוקנית לו בחוק וכי זכויותיו במקרקעין הוכרעו בהליכים קודמים, בניגוד למה שנקבע בפסק הדין.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה לקיום דיון נוסף ובפסק הדין מושא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, תנאי סף לקיום דיון נוסף, לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה. בפסק הדין נושא הבקשה

לא נפסקה כל הלכה ומסקנתו של בית המשפט לפיה מן הדין לדחות את תובענת המבקש על הסף, נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.

הבקשה נדחית, אפוא.

אין צו להוצאות.