דנ"א 4253/18 יעקב פרג'י נ. שזור- מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"

בפניי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה בע"א 7019/14 ובע"א 1532/16 (השופט ( בדימ ') י' דנציגר והשופטים ע' ברון , ד' מינץ ) מיום 16.5.2018 אשר קיבל שני ערעורים על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בחיפה וקבע כי מגרשי המגורים של המבקשים ייגרעו משטח המשיב 1 - שזור - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: המושב ) ויוחכרו למבקשים ישירות על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: פסק הדין ).

1.

המושב הוא אגודה שיתופית שבה חברות 55 משפחות ולהן הוקצו נחלות עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת (להלן: המשפחות הוותיקות ). במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת הפנתה הסוכנות היהודית לארץ ישראל (המשיבה 2, להלן: הסוכנות ) 19 משפחות נוספות למינהל מקרקעי ישראל, ובשמו היום – רשות מקרקעי ישראל (המשיבה 3, להלן: רמ"י ), על מנת שיקצה להן נחלות בשיתוף עם המושב. לימים התגלעה בין המבקשים הנמנים עם המשפחות הללו ובין המושב מחלוקת האם הוקצו להן נחלות, על כל הזכויות והחובות הנלוות להן, או רק מקרקעין לבניית ביתם. המבקשים עתרו בשתי תובענות נפרדות (הראשונה הוגשה על ידי המבקש 1 והשנייה על ידי המבקשים 15-2) לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה שיצהיר ויורה כי הם זכאים לזכויות המוקנות לבעלי נחלות במושב. בימים 11.9.2014 ו-12.1.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את התובענות (השופט כ' סעב והשופטת ש' שטמר ) וקבע כי למבקשים הוקצו "נחלות" במושב, כהגדרתן בהחלטה מס' 9 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 5.7.1966.

2.

המושב ערער על שני פסקי הדין של בית המשפט המחוזי וערעוריו התקבלו, כאמור. בית המשפט קבע כי למושב הוקצה שטח התואם ל-75 נחלות, אך בפועל רק 55 משפחות "נהנות" משטח זה וכי לאורך השנים הוצג לרמ"י

ולסוכנות מצג לפיו הוקצו למבקשים נחלות. בנסיבות אלו, כך נקבע, אין תמה שמרבית חברי האגודה הצביעו נגד קבלתם של המבקשים כחברים באגודה השיתופית, שכן משמעות הדבר היא שהמשפחות הוותיקות תיאלצנה להיפרד מחלקים מהמקרקעין ומאמצעי הייצור שמהן נהנו במשך כשלושה עשורים. בית המשפט פירט שלושה מתווים לפתרון שהציגה רמ"י ואת טענות הצדדים ביחס אליהם. המתווה הרלוונטי לבקשה דנן הוא מתווה מספר שלוש אשר לפיו תקן הנחלות של המושב יצומצם ל-55 נחלות ובהתאם ייגרע השטח החקלאי העודף של 20 נחלות ממשבצת המושב ויוחזר לרמ"י . עוד על פי מתווה זה רמ"י

תקצה למבקשים את המגרשים שלהם כמגרשי מגורים והם יתבקשו לשלם לה דמי חכירה מהוונים. בית המשפט קבע כי למעט במקרים חריגים שהוכרו בפסיקה, יש לשמור על הכלל לפיו הזכאות לנחלה חקלאית צמודה לחברות באגודה. במקרה דנן, כך נקבע, המבקשים אינם חקלאים ולא עסקו בחקלאות, הם אינם חברי אגודה, לא היו חברי אגודה וכפי הנראה גם לא יהיו חברי אגודה, והתנהלו לאורך השנים כמי שזכאים לקבל שטח למגורים בלבד. עוד נקבע כי המבקשים ידעו כי הוצגו כבעלי נחלות לרמ"י אף שבפועל החזיקו במגרשים למגורים בלבד, ולאורך השנים לא נשאו בחובות של בעלי נחלות. מנגד, נהנו המשפחות הוותיקות מנחלות ומאמצעי ייצור מוגדלים. משכך, קבע בית המשפט כי יש לשים קץ לעיוות שנוצר וזאת על דרך של שמירת המצב הקיים מבחינת המבקשים וגריעת זכות היתר שממנה נהנו המשפחות הוותיקות שלא כדין במשך עשרות שנים. בית המשפט החליט, אפוא, לאמץ את מתווה מספר שלוש, כך שהשטח מושא המחלוקת ייגרע משטחו של המושב והמבקשים יקבלו זכות לחכור את השטחים שהועמדו לרשותם ושעליהם הוקמו בתיהם במסגרת חוזי חכירה פרטניים מול רמ"י .

3.

מכאן הבקשה דנן שבה טוענים המבקשים כי בפסק הדין קבע בית המשפט הלכה חדשה בדבר תפקידו כערכאת ערעור. לטענתם בית המשפט פנה ל"פתרון משפטי כפוי" מבלי שהוא בוחן את הממצאים שנקבעו בפסקי הדין של בית משפט קמא ואף אימץ פתרון המנוגד לעמדת רמ"י והעניק סעד שלא נתבקש בכתבי הטענות. לצד טענות אלו, מבקשים המשיבים לטעון כי זכויותיהם הדיוניות, הקנייניות והאישיות נפגעו בפסק הדין באופן המעיד על חשיבותה של ההלכה.

4.

המשיבים כולם מתנגדים לבקשה. המושב טוען כי פסק הדין מהווה המשך של הפסיקה הקיימת בתחום האגודות השיתופיות ושהכרעות בית המשפט הן יישומיות באופיין. הסוכנות ורמ"י טוענות כי פסק הדין מתבסס על אחד המתווים שהוצגו לפתרון המחלוקת המשפטית והובאו במסגרת הדיון ואינו מהווה הלכה חדשה.

5.

לאחר עיון בבקשה, בתגובות לה ובפסק הדין בערעור הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי דיון נוסף בפסק דין יינתן מקום שבו נקבעה הלכה חדשה וקשה או כאשר נקבעה הלכה הסותרת הלכות קודמות שנפסקו בבית משפט זה (ראו, למשל, דנ"א 4140/18 אבו חסן נ' מדינת ישראל- פקיד הסדר המקרקעין חיפה (4.7.2018); דנ"פ 7307/17

פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (25.12.2017)). בפסק הדין נושא הבקשה

לא נפסקה כל הלכה ומסקנתו של בית המשפט לפיה יש לאמץ את המתווה השלישי שהוצע לו נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. אכן, אין להקל ראש בהשלכות הכלכליות של פסק הדין על המבקשים, אך טענותיהם בהקשר זה הן טענות ערעוריות במהותן וכידוע "דיון נוסף אינו ערעור נוסף" ( דנג"ץ 5785/04 אגודת צער בעלי חיים בישראל נ' עמותת תנו לחיות לחיות , פסקה 9 (19.9.2004) והאסמכתאות שם).

מטעמים אלו, הבקשה נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיב 1 בסך 20,000 ש"ח ובהוצאות המשיבה 2 והמשיבה 3 בסך 15,000 ש"ח לכל אחת.