דנ"א 4973-23 דנ"א 4973-23

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ' סולברג, י' וילנר וא' שטיין) ברע"א 817/23 מיום 30.5.2023 (להלן: פסק הדין), אשר קיבל את בקשת רשות הערעור של המשיבה, דן בה כבערעור וקיבל אותו, פה אחד, בקובעו כי אין בפרסום המשיבה על אודות המבקש כדי להקים לה אחריות בשל עוולת לשון הרע.

רקע הדברים

1.ביום 7.1.2021 פרסם המבקש, שמכהן כיום כשר התרבות והספורט ואז כיהן כחבר כנסת, את הפרסום הבא ברשת החברתית ״טוויטר״: "שאלה שמטרידה אותי: מה יותר חמור ופוגע בדמוקרטיה? הסתערות אלימה של אזרחים אמריקאים על בניין הקפיטול בוושינגטון או הסתערות אלימה של אזרחים ישראלים על בית רה"מ בירושלים? אובייקטיביות היא תכונה חשובה, אני מציע לתקשורת וליריבים הפוליטיים שלנו לנסות ולאמץ אותה מדי פעם". בהמשך לכך, פנה עיתון ״מעריב״ לקבל את תגובת המשיבה, תנועת מחאה אשר על-פי הנטען נטלה חלק מרכזי בארגון ההפגנות בסמוך לביתו של ראש הממשלה ואשר להפגנותיה כיוון המבקש את פרסומו. בתגובתה מסרה המשיבה, בין היתר, את הדברים הבאים: "מיקי זוהר הוא חייל בכיר בארגון הפשע של נתניהו שלא מפסיק להסית ולשקר [...]" (להלן: הפרסום).

2.בעקבות דברים אלו, הגיש המבקש לבית משפט השלום בפתח תקווה תביעת לשון הרע נגד המשיבה, אשר נדחתה ביום 23.3.2022 (ת״א 24312-01-21; השופטת נ׳ מימון שעשוע). בעוד שלא הייתה מחלוקת כי פרסום תגובת המשיבה מהווה "פרסום" כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965 (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע), הצדדים נחלקו באשר לשאלת היות הפרסום "לשון הרע" כהגדרת סעיף 1 לחוק. בית משפט השלום השיב על שאלה זו בשלילה. אשר לחלקו הראשון של הפרסום, המייחס למבקש חברות בארגון פשיעה, נקבע כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע שכן הוא אינו מתיימר להציג לקורא עובדות ואינו מייחס למבקש חברות בארגון פשיעה כמשמעותו בדין הפלילי. מסקנה זו, כך צוין, נלמדת הן מההקשר שבו נאמרו דברי המשיבה – בתגובה לפרסום המבקש נגד קבוצת "מפגיני בלפור" – והן מהשימוש שנעשה בביטוי זה בכלי התקשורת, אשר מבהירים לקורא הסביר כי מדובר במטאפורה הנטועה במישור הפוליטי, ולא במישור הפלילי. אשר לחלקו השני של המשפט, לפיו המבקש "לא מפסיק להסית ולשקר", נקבע כי ביטויים אלו אינם חריגים בנוף הוויכוח הפוליטי והציבורי וכי בנסיבות שהדברים נאמרו, אף הם אינם מהווים לשון הרע.

3.המבקש לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, אשר התקבל ביום 29.11.2022 (ע״א 33654-05-22; השופט א׳ שוורץ). בית המשפט המחוזי קבע כי שני חלקי הפרסום עולים כדי לשון הרע ומקיימים את רכיב הביזוי וההשפלה וכי מטרתם היא פגיעה בתדמית המבקש. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לא עומדת למשיבה איזה מן ההגנות הקבועות בחוק מפני הטלת חבות בגין פרסום לשון הרע. בפרט, נקבע כי פרסום המשיבה אינו חוסה תחת הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15(4) לחוק, השוללת את אחריותו של מפרסם בגין פרסום לשון הרע אם הפרסום נעשה בתום לב ואם "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". בהקשר זה נקבע כי הפרסום אינו בגדר הבעת דעה אלא הצגת עובדה בדבר חברותו של המבקש בארגון פשיעה, וכי הפרסום חורג מגדר הבעת דעה סבירה ומידתית כלפי איש ציבור בהקשר של שיח ציבורי. עוד נקבע כי הפרסום לא נעשה בתום לב, שכן לא הוכח כי יש בפרסום אמת או כי המשיבה נקטה אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הפרסום בטרם פרסומו, כאמור בסעיף 16(ב) לחוק. נוכח האמור, חויבה המשיבה בפיצוי המבקש בסך של 10,000 ש״ח.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נעתר לה ודן בה כבערעור.

פסק הדין נושא הבקשה דנן

4.ביום 30.5.2023 קיבל בית משפט זה, פה אחד, את ערעור המשיבה (השופט סולברג, בהסכמת השופטים וילנר ושטיין). בפתח הדברים עמד השופט סולברג על האיזון הגלום בחוק איסור לשון הרע בין הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי. נקבע כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, כאשר עסקינן בתביעות לשון הרע המוגשות על ידי אישי ציבור בגין פרסומים המתייחסים לעשייתם הציבורית – נקודת האיזון שבין שתי הזכויות האמורות נעה לטובת הזכות לחופש הביטוי (פסקה 14 לחוות דעתו וההפניות שם).

5.בראי איזון עקרוני זה, פנה השופט סולברג לבחון האם פרסום המשיבה בענייננו עולה כדי פרסום "לשון הרע" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק ועל פי המבחנים שהותוו לעניין זה בפסיקה. הובהר כי בחינת משמעותו של הפרסום תיעשה על פי אמות מידה אובייקטיביות, קרי לפי המשמעות שהקורא הסביר היה מייחס לפרסום. זאת תוך מתן משקל לתוכן הפרסום, להקשר שבו נאמרו הדברים ולמכלול נסיבות המקרה. כמו כן, עמד השופט סולברג בהרחבה על ההבחנה בין הבעת דעה לקביעת עובדה אשר הינה בעלת השלכה מהותית הן על עצם הקביעה אם מדובר ב"לשון הרע", והן על היקף ההגנה המוענקת לפרסום בחוק. בהקשר זה ציין השופט סולברג כי "על הספקטרום שבין הביטויים המהווים לשון הרע, לבין אלו שאינם כאלה, ברי כי פרסומים שיאופיינו כהבעת עמדה, ככלל, יהיו קרובים יותר לקוטב השני מאשר לזה הראשון" (פסקה 18 לחוות דעתו).

6.יישום כללים אלה בענייננו הוביל את השופט סולברג לכלל מסקנה כי יש לראות בפרסום המשיבה, על שני חלקיו, כהבעת דעה ולא כקביעת עובדה. מסקנה זו, כך צוין, עולה מתוכן הפרסום, שכן האמירה בדבר השתייכות המבקש לארגון פשיעה הוצגה באופן כללי ותוך מעבר מיידי למענה שהתייחס לגוף הטענות שהשמיע המבקש כלפי המשיבה; כמו גם מההקשר הכולל של הדברים, שכן עסקינן בתגובה שמסרה המשיבה לעיתון ביחס לביקורת שהפנה כלפיה המבקש. השופט סולברג הוסיף וציין כי מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם דרך הילוכו של בית משפט זה בפרשות אחרות הקרובות לענייננו, תוך שהפנה בעניין זה לע"א 7380/06 חטר-ישי נ' גילת, פסקה 40 (2.3.2011) (להלן: עניין חטר-ישי), שם נקבע כי יש לפרש את הביטוי "כנופיה", באספקלריה הפוליטית והציבורית שבה נאמר, כהבעת דעה שלילית על קבוצת אנשים באופן שאינו עולה כדי "לשון הרע". לעמדת השופט סולברג, קביעה זו יפה גם לענייננו, שכן הפרסומים הרבים שהציגה המשיבה מלמדים על שכיחותו הגבוהה של הביטוי "ארגון פשע" בשיח הציבורי והפוליטי ומלמדים כי ההתייחסות לביטוי זה בשיח הרווח היא במשמעות הדומה לשימוש במילה "כנופיה", כפי שפורש בעניין חטר-ישי. לבסוף, נקבע כי גם שיקולי מדיניות מטים את הכף לעבר סיווג הפרסום כהבעת דעה, ולא כתיאור עובדתי. בהקשר זה צוין כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, כאשר הנפגע הוא איש ציבור והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים, הרי שבפרשנות הפרסום יש לייחס משקל רב יותר לעקרון חופש הביטוי. בענייננו, כך נקבע, בהינתן מיהות הנפגע שהינו איש ציבור, ובהינתן מהות הפרסום – נושא הכרוך בעסקיו הציבוריים, יש לסווג את הפרסום כהבעת דעה, ולא כקביעת עובדה.

7.נוכח מסקנתו זו, פנה השופט סולברג לבחון האם הבעת הדעה בה עסקינן עולה כדי לשון הרע. השופט סולברג סבר כי אין הכרח להכריע בשאלה זו או בשאלת השפעת היותו של המבקש איש ציבור על הקביעה אם הפרסום בענייננו מהווה "לשון הרע" או לאו. זאת שכן, לגישתו, אף אם פרסום המשיבה עולה כדי לשון הרע – הוא חוסה תחת הגנת תום הלב בנסיבות של הבעת דעה על ממלא תפקיד ציבורי, המעוגנת בסעיף 15(4) לחוק. במסגרת זו, ציין השופט סולברג כי במועד הפרסום כיהן המבקש בתפקיד ציבורי וכי דברי המשיבה נאמרו בתגובה לביקורת שהפנה כלפיה המבקש, בעניינים שהיו בלב השיח הציבורי והפוליטי. שילוב מאפיינים אלה, כך נקבע, מלמד כי הפרסום בא בגדר "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד [...] ציבורי". עוד נקבע כי פרסום המשיבה נעשה בתום לב וכי בנסיבות העניין הוא לא חרג מגדר הסביר כדרישת סעיף 16(א) לחוק. השופט סולברג ציין בהקשר זה כי המשיבה אמנם הגיבה בחריפות רבה לדברי המבקש ואולם, לנוכח סיווג הפרסום כהבעת דעה, הרי שהפגיעה במבקש היא פחותה בהשוואה לפגיעה הטמונה בתיאור עובדתי שלילי שהיה מוצג על אודותיו. כן נקבע כי בבחינת סבירות הפרסום אין להתעלם מהטון שאפיין את פרסומיו המוקדמים של המבקש, אשר עליהם הגיבה המשיבה – פרסומים שהיו אף הם חריפים ותקיפים. בהינתן האמור, נקבע כי לא קמה למשיבה חבות בגין פרסום לשון הרע כלפי המבקש.

8.בטרם סיום, הוסיף השופט סולברג וציין כי אף שיש להצר על הצגתם של ביטויים סרי טעם ומוקצנים מעין אלה בשיח הציבורי, "עיסוק זה בצורתם של ביטויים ובדרכי התנסחות – חורג מתפקידו של בית המשפט, ואף לא עבורו נתקן חוק איסור לשון הרע; התנסחות בוטה וחריפה, כשלעצמה – אין בה כדי להצדיק את מתן הסעד שהתבקש בתביעה" (פסקה 41 לחוות דעתו). אשר על כן, הוחלט, פה אחד, לבטל את החיוב שהושת על משיבה, אך נוכח אופיו של הפרסום הוחלט מנגד להימנע מחיוב המבקש בהוצאות.

טענות הצדדים בבקשה

9.מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש כי יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין נוכח חשיבותו הציבורית והמשפטית הרבה. לטענתו, משניתן פסק הדין, החלו מאות רבות של אנשים להפיץ ברשתות החברתיות ובכלי התקשרות שלל פרסומים בדבר חברותו של המבקש בארגון פשיעה. לדבריו, תוצאת פסק-הדין ״מרחיבה את השיח הקיצוני, האלים והמשתלח שפשה בציבור הישראלי ואשר מעמיק את הקיטוב החברתי בישראל״. עוד מלין המבקש על הקביעה בפסק הדין לפיה הפרסום בעניינו אינו חורג ממתחם הסבירות נוכח היותו מטבע לשון מקובל ובהינתן התבטאויות דומות מקובלות כגון ״כנופיית פשע״. לשיטתו, הותרת תוצאת פסק הדין על כנה, לפיה הטחת האשמות סרק פליליות כלפי נבחר ציבור אינה חורגת ממתחם הסבירות, תהפוך את חוק איסור לשון הרע לאות מתה. כמו כן טוען המבקש כי פסק הדין מנוגד לפסיקה קודמת של בית משפט זה בנוגע לאיזון הראוי בין הזכות לשם טוב ובין הזכות לחופש הביטוי בתביעות לשון הרע. בהקשר זה מפנה המבקש למספר פסקי דין שעסקו בשאלת האיזון הראוי בין שני הערכים האמורים, וטוען כי בענייננו לא ניתן משקל ראוי לזכותו של המבקש לשם טוב.

10.המשיבה, מצדה, סבורה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה, ומשכך לא מתקיים תנאי הסף הבסיסי לקיומו של דיון נוסף. לגישתה, טענותיו של המבקש מתמקדות בהשפעתו הציבורית של פסק הדין, ואולם נפסק לא אחת כי אין בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק קיום דיון נוסף. עוד טוענת המשיבה כי טענות המבקש הן טענות "ערעוריות" מובהקות, התוקפות את נכונות ההכרעה ואת האופן שבו יישם בית המשפט את ההלכות הנוהגות על נסיבות המקרה הקונקרטי. לגופו של עניין, חולקת המשיבה על טענתו של המבקש לפיה לא ניתן משקל ראוי לזכותו לשם טוב וסבורה כי לא נפל כל פגם בקביעותיו של בית המשפט.

דיון והכרעה

11.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הוא הליך חריג ונדיר השמור לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 2140/23 פלונית נ' אלמונית, פסקה 14 (8.5.2023)).

תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

12.עיון בפסק הדין נושא הבקשה מעלה כי לא נפסקה בו כל הלכה חדשה. כפי שפורט לעיל, בית המשפט בחן את פרסום המשיבה בהתאם לאמות המידה והמבחנים שהותוו לעניין זה בפסיקה לאורך השנים, והגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה הקונקרטי פרסום המשיבה חוסה תחת הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, והשוללת את אחריותה לפרסום לשון הרע. כפי שצוין בפסק הדין, הגנה זו מבוססת על חשיבותו הרבה של חופש הביטוי הפוליטי ביחס להבעת דעה, אשר נושא משקל מיוחד באשר לפרסום הנוגע לאיש ציבור ולתפקידו הציבורי (פסקה 30 לחוות דעתו של השופט סולברג; וכן ראו: ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, 88 (2002)). פסק הדין לא קבע כל הלכה חדשה בעניין זה. הוא אך יישם את ההלכה הנוהגת על נסיבות העניין. לפיכך, השגות המבקש על הקביעות בפסק הדין וטענתו בדבר המשקל שהיה מקום לייחס בנסיבות העניין לזכותו לשם טוב, הן טענות "ערעוריות" מובהקות, אשר אינן מצדיקות קיומו של דיון נוסף (ראו, מיני רבים: דנ"א 6103/21 פרומר נ' תורג'מן, פסקה 5 (13.12.2021); דנ"א 898/21 עיריית כרמיאל נ' המשביר 365 החזקות בע"מ, פסקה 8 (19.5.2021)).

13.למעשה, הבקשה דנן ממוקדת בעיקרה בהשגות המבקש על תוצאת פסק הדין, אשר, לדבריו, "מאז הינתנו מכה גלים בערוצי התקשורת" ו"עלול להביא למדרון חלקלק אשר יפגע אנושות בתרבות השיח בישראל". ואולם, כפי שנפסק לא אחת, דיון נוסף נועד לבירור קשיותה של הלכה שנפסקה, ואילו תוצאה קונקרטית הנובעת בפסק הדין, אין די בה לעניין זה (דנג"ץ 1294/20 קובי נ' השר להגנת הסביבה, ירושלים והמורשת, פסקה 11 (23.4.2020); דנ"א 2382/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 25 (3.4.2017); דנ"א 1075/15 בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ, פסקה 18 (8.3.2015); דנ"א 4165/19 משרד הביטחון – מדינת ישראל נ' קוזלי, פסקה 12 (12.11.2019)).

14.אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.