דנג"ץ 7225-23 דנג"ץ 7225-23

לפניי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה (השופטים נ' סולברג, י' אלרון ור' רונן) בבג"ץ 4963/23 מיום 3.8.2023 (להלן: פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף או פסק הדין). בפסק הדין דחה בית המשפט את עתירת המבקשת נגד הכרעות שניתנו בעניינה בבתי הדין הרבניים.

1.כעולה מפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף, המבקשת והמשיב 11 (להלן: המשיב) נישאו בשנת 2004, אך בסמוך לשנת 2017 נוצר "קרע" בין השניים והם החלו לנהל בבית הדין הרבני האזורי בנתניה תביעה לחלוקת רכוש. בשנת 2022 ניתן פסק דין בתביעה, שעליו הגישה המבקשת ערעור לבית הדין הרבני הגדול. ואולם, לבקשת המבקשת, ההליך "הוקפא" בשל השגת המבקשת על סמכות בתי הדין הרבניים לדון בעניינה. לטענתה, מעולם לא עמדה לפני רושם נישואין ולא "באה בזיקה למוסד הרבנות ושלוחותיו, מבחירה" (פסקה 2 לפסק הדין). כעולה מפסק הדין, בית הדין האזורי טרם הכריע בטענת חוסר הסמכות שהעלתה המבקשת. במסגרת העתירה שהגישה, עתרה המבקשת (שאינה מיוצגת) לעצירת ההליכים שמתנהלים בבתי הדין הרבניים אך גם, בין היתר, לכך שהיועצת המשפטית לממשלה תורה על פתיחתה מחדש של חקירה פלילית בנוגע לזיוף תיק הנישואין של המבקשת והמשיב; ולכך שהמשיבה 14 (ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל) תמסור פירוט על מינויים שבהם היה כנטען מעורב המשיב.

2.כאמור, ביום 3.8.2023 דחה בית המשפט את העתירה על הסף. בפסק הדין צוין תחילה כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעות בתי הדין הרבניים וכי התערבותו מוגבלת למקרים חריגים. נפסק כי מאחר שטרם ניתנה החלטה סופית של בית הדין האזורי בשאלת הסמכות, כלל אי ההתערבות מקבל משנה תוקף במקרה דנן. זאת ועוד, בית המשפט עמד על כך שאין מקום להידרש לעתירה שמופנית כלפי החלטת בית הדין הרבני האזורי עובר למיצוי הליך הערעור לפני בית הדין הרבני הגדול. בית המשפט הוסיף כי בעניינה של המבקשת מתקבל הרושם שטענת חוסר הסמכות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש לדחות את העתירה על הסף גם בשל היותה כוללנית ונעדרת מסד עובדתי חיוני; מאחר שלא ניתן להבין את הסעדים שמבוקשים בה; ומאחר שהיא כורכת נושאים וסעדים שונים.

3.מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענת המבקשת כי בפסק הדין נפסקו הלכות חדשות רבות, ובהן: צמצום עילת ההתערבות של בית משפט זה בפסיקות בית הדין הרבני; "בהענקת משמעות חדשה והרחבת המושג נישואין 'כדת משה וישראל'"; והרחבת סמכויות בית הדין הרבני. לטענתה, בעיקרם של דברים, בפסק הדין בית המשפט לא התערב בהחלטות בתי הדין הרבניים וזאת חרף "היעדר מוחלט של סמכות עניינית" (סעיף 33 לבקשה). עוד טוענת המבקשת כי פסק הדין נדרש לטענותיה בעתירה.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, תנאי סף לקיומו של דיון נוסף הוא שבפסק הדין נושא הבקשה נקבעה הלכה – ועליה להיות גלויה ומפורשת על פני הפסק (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; וראו למשל: דנג"ץ 8942/22 אלמגור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 (29.1.2023); דנג"ץ 5269/22 קו לעובד נ' ממשלת ישראל, פסקה 6 (2.10.2022)). תנאי זה אינו מתקיים במקרה דנן. בפסק הדין הקצר לא נקבעה כל הלכה, ובית המשפט דחה את עתירת המבקשת בהתאם לכללי ההתערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים, כללים שהותוו בפסיקת בית משפט זה לאורך השנים (ראו למשל, מהעת האחרונה: בג"ץ 7229/23 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, פסקה 5 (20.11.2023); בג"ץ 8258/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 3 (19.11.2023)). משאלה הם פני הדברים, אין הבקשה עומדת בדרישת הסף לצורך קיומו של דיון נוסף (דנג"ץ 181/23 וינברג נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (15.2.2023); דנג"ץ 5590/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פסקה 7 (19.10.2021)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.