דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ. סולימאן אל עביד

סולימאן אל-עביד (להלן - אל-עביד) הועמד לדין בגין רצח ואונס. הוא הורשע בשתי עבירות אלה על ידי רוב שופטי בית המשפט המחוזי. שופט המיעוט זיכה אותו מחמת הספק. בערעור נחלקו הדעות. המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, פסק כי ההרשעה בדין יסודה ויש לדחות הערעור. השופט גולדברג, פסק שיש לזכות את אל-עביד מהספק. השופט קדמי פסק, כי יש להרשיע את אל-עביד בעבירת האינוס, ולזכותו מחמת הספק, מעבירת הרצח. בית המשפט העליון פסק, כי ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג, נדחה ערעור של אל-עביד על הרשעתו בעבירת האינוס, וברוב דעות כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא, נתקבל ערעור של אל-עביד על הרשעתו בעבירת הרצח. הרשעתו וגזר דינו בעבירה זו בוטלו. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לגזירת הדין עקב ההרשעה בעבירת האינוס. בא כוחו של אל-עביד פנה לבית המשפט העליון בבקשה לתיקון טעות בפסק הדין (על פי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-) (ע"פ 2109/96). לטענתו נפלה "טעות בחישוב", וזאת על פי הוראת סעיף 80 לחוק בתי המשפט. הבקשה נדחתה. השופטים ש' לוין, גולדברג וקדמי פסקו כי הבקשה אינה באה בגדרה של בקשה לתיקון טעות סופר. התיק חזר, איפוא, לבית המשפט המחוזי. בית המשפט הטיל, ברוב דעות, על אל-עביד עונש מאסר של שתיים-עשרה שנים. דעת המיעוט גרסה עונש מאסר בן שש שנים. על גזר דין זה הוגש ערעור בפני בית המשפט העליון (ע"פ 4435/97). על פי הצעתי, חזר בו אל-עביד מהערעור, תוך התחייבות באת כוח המדינה, כי אם יהא מקום להגשת הערעור, המדינה תסכים לכך. לאור מצב דברים זה בשל העניין להכרעתי.

במצב דברים רגיל, שבו שופט אחד מרשיע נאשם ושופט אחר מזכה אותו - כאשר ההרשעה או הזיכוי מבוססים על ניתוח העובדות ועליהן בלבד - אין לרוב מקום לדיון נוסף. לא כן בעניין שלפנינו, לאור פסק דינו של השופט קדמי, והתוצאה אליה הגיע בית המשפט העליון.

בעתירה לדיון נוסף מסכימים המדינה ובא כוחו של אל-עביד כי אין לנתק בין עבירת הרצח והאונס. המדינה מבקשת, על כן, כי תובא לדיון נוסף השאלה אם מכלול הראיות שהוצגו בתיק הנדון מבססים כראוי את אשמתו של אל-עביד בעבירות שיוחסה לו (כטענת המדינה), או שמא אכן לא הצליחה המדינה לבסס את אשמתו של אל-עביד מעל לספק סביר (כטענת אל-עביד). עתירתו של אל-עביד היא מצומצמת יותר. עיקר טיעוניו של בא כוחו מרוכזים בפסק דינו של השופט קדמי ובתוצאות פסק הדין, על פי התפלגות דעות השופטים. לדעת בא כוחו של אל-עביד נפלה טעות בפסק דינו של השופט קדמי. כן נטען על ידו כי נפלה טעות באופן חישוב דעות השופטים, וקיים בפסק הדין רוב דעות לקבלת ערעורו של אל-עביד בעבירת האונס, כך שתוצאתו הסופית של פסק הדין היא קבלת מלוא ערעור של אל-עביד על שתי העבירות שבהן הורשע בבית המשפט המחוזי. בא כוחו של אל-עביד מציין בעתירתו כי הבקשה לדיון נוסף עוסקת אך ורק בהכרעת דינו של השופט קדמי. בא כוחו של אל-עביד מדגיש כי אין להפוך את הדיון הנוסף לחזרה כללית על הליך הערעור ולדון מחדש בשאלת זכאותו או אשמתו של אל-עביד באורח כללי.

לאחר שעיינתי בשתי גישות אלה נחה דעתי כי אין מקום לצמצם מראש את שיקול דעתם של שופטי הדיון הנוסף. הנני נעתר איפוא לדיון הנוסף במובנו הרחב, באופן ששופטי הדיון הנוסף ייבחנו אם יש מקום להרשיע את אל-עביד בעבירת רצח ואונס (כטענת המדינה), לזכותו משתיהן (כטענת אל-עביד), או להרשיעו באונס ולזכותו מהרצח (כעמדת השופט קדמי). בגדרים אלה - אם בית המשפט ימצא זאת לנכון - ניתן יהא לבחון, בין השאר, גם טענותיו של בא כוחו של אל-עביד באשר לאופן חישוב דעות השופטים. כמו כן יהא רשאי ההרכב לדון, אם הדבר יתבקש, בעונשו של אל-עביד. אם יוחלט כי לשם כך נדרש כי יוגש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, רשמתי הצהרת גב' בן-אור, כי תינתן הסכמת המדינה לכך.

העתירה תשמע בדרך של סיכומים בכתב, והשלמת טיעונים בעל-פה. המדינה מתבקשת לסכם עמדתה בתוך עשרים ואחד יום; בא כוחו של אל-עביד יסכם עמדתו בתוך עשרים ואחד יום. מיד עם קבלת סיכומי הצדדים תיקבע המזכירות העתירה להשלמת טיעונים בעל-פה בפני ההרכב הבא של שופטים:

הנשיא א' ברק

המשנה לנשיא ש' לוין

השופט א' גולדברג

השופט ת' אור

השופט א' מצא

השופט מ' חשין

השופט י' קדמי

השופטת ט' שטרסברג-כהן

השופטת ד' דורנר.