פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
דנ"פ
4481/01
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
העותר
:
אריה
קרוואני
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
עתירה ל
דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט
העליון,
בע"פ 7976/00, מיום 15.5.2001,
שניתן
על ידי כבוד השופטים: א' מצא,
ד'
דורנר, י' טירקל
בשם
העותר: עו"ד שמעון טננבלט
בשם
המשיבה: עו"ד נעמי גרנות
החלטה
לפני עתירה לקיום דיון נוסף.
1.נגד העותר הוגש, ביום 20.8.98, כתב אישום המייחס לו עבירה של סיכון חיים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן - חוק העונשין). על פי כתב האישום, נסע העותר ברכבו בעקבות רכבה של אשתו המתלוננת וניסה, באמצעות עקיפות מסוכנות, להטותה מן הכביש. בית המשפט המחוזי הרשיע את העותר בעבירה האמורה וגזר את עונשו לעשרה חודשי מאסר מתוכם ארבעה חודשים לריצוי בעבודת שירות וששה חודשים על תנאי למשך שלוש שנים. בהרשעתו הסתמך בית המשפט בעיקר על עדותן של המתלוננת ובתה, שהייתה ברכב, תוך שהוא דוחה כבלתי מהימנה את גרסתו של העותר.
2.על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה. בערעורו טען העותר כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנות העובדתיות שעל בסיסן הרשיע את עותר בעבירה המיוחסת לו. העותר הוסיף כי גם אם לא תתקבלנה השגותיו על הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי הרי שלא נתמלאו דרישות היסוד העובדתי הקבועות בסעיף 332(2) לחוק העונשין, כפי שנתפרשו בע"פ 1184/00 מחמיד ג'מאל נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם). לבסוף ערער העותר על חומרת העונש שנגזר עליו.
3.ביום 15.5.01 דחה בית משפט זה (השופטים א' מצא, ד' דורנר וי' טירקל) את ערעורו של העותר. בית המשפט דחה את השגותיו של העותר על מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. באשר לטענה כי לא נתמלאו יסודותיו העובדתיים של הסעיף בגינו הורשע קבע בית המשפט כי לא מצא כל "יסוד לקבל את טענת הסניגור כי מעשי [העותר] בפרשה אינם מהווים עבירה לפי סעיף 332(2), או כי הקביעה שהם מהווים עבירה סותרת את הלכתו של בית משפט זה בע"פ 1184/00". בית המשפט גם לא מצא מקום להתערב בעונש שהוטל על העותר.
4.בעקבות פסק דין זה הוגשה העתירה שבפנינו. בעתירה חוזר ב"כ העותר על הטענה כי קביעה כי מעשיו של העותר מהווים עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין איננה מתיישבת עם פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 1184/00 מחמיד ג'מאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). סעיף 332 לחוק העונשין קובע לאמור:
"העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע נתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר עשרים שנים:
(1)...
(2) מטפל בנתיב תחבורה או כלי תחבורה, או בכל דבר שעליהם או בקרבתם, בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החפשי והבטוח של נתיב התחבורה או כלי התחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים;
(3)...
(4)...
(5)...".
לטענת העותר, פרשנות הסעיף כפי שנעשתה בע"פ 1184/00 האמור מחייבת כי כדי להרשיע אדם על פי הסעיף יש צורך במגע עם הרכב הנפגע מצידו של הנאשם. לא די באיומים או בהפחדה של נוסעי רכב ללא מגע ממשי עם הרכב הנפגע. בנסיבות דנן, אין חולק כי העותר ורכבו לא פגעו ברכבה של המתלוננת. אכן, על פי קביעת בית המשפט דלמטה עקף העותר על רכבו את רכבה של המתלוננת ואף ניסה להטותה מן הכביש ולסכנה. אף על פי כן, אין מדובר בנסיבות עובדתיות הנופלות בגדרי סעיף 332(2) לחוק העונשין כפי שנקבע בע"פ 1184/00 האמור. על בסיס זה מבקש העותר כי נקיים דיון נוסף.
5.נגד מתנגדת המשיבה לקיום דיון נוסף. בתגובתה, טוענת המשיבה כי אין באישור פסק דינו של בית המשפט המחוזי על ידי בית משפט זה משום סתירה עם האמור בע"פ 1184/00. ראשית , בנסיבות ההן (ע"פ 1184/00) פגע הרכב של הנאשם ברכבם של המתלוננים, ממילא לא נצרך בית המשפט לכל הכרעה משפטית בנסיבות בהן רכב הנאשם לא היה פוגע ברכב האחר. שנית , לגופו של עניין, גם אם אכן נדרש מגע פיסי בין רכבו של הפוגע לרכב הנפגע הרי שהדרישה החלופית בסעיף 332(2) על פיה יש צורך כי פעולותיו של נאשם תיצורנה מגע עם נתיב התחבורה, נתקיימה בנסיבות. לית מאן דפליג כי בנסיבות דנן העותר נהג ברכבו על גבי נתיב התחבורה ששימש את רכבה של המתלוננת ובעשותו כך ניסה לגרום לחבלה. שלישית , בעניין ע"פ 1184/00 מנה בית המשפט בדוגמאותיו כאלה שאינן מחייבות כל מגע, לא עם הרכב מושא נסיון הפגיעה ולא עם נתיב התחבורה. כך, למשל, ציין בית המשפט כי הסרת תמרור תחבורה עשויה אף היא ליפול לגדרי סעיף על אף שאין בפעולה זו, לכשעצמה, כל הכרח כי יתקיים מגע בין המחבל לבין נתיב התחבורה או הרכב הנוסע. המשיבה אף מפנה לע"פ 1796/92
אשרף אבו מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בו הורשע אדם על פי סעיף 332(2) לחוק העונשין בנסיבות הדומות לנסיבות המקרה דנן זאת אף ללא מגע פיזי בין הרכבים.
6.לאחר שעיינתי בחומר המצוי לפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע לאמור:
"לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש לדעתם, מקום לדיון נוסף".
שני תנאים מצטברים נדרשים לשם קיומו של הדיון הנוסף. האחד הוא, כי ההלכה שנפסקה בבית המשפט היא חשובה, קשה, חדשנית או שהיא עומדת בסתירה להלכה קודמת. התנאי האחר הוא, כי קיימת הצדקה עניינית לשוב ולהידרש לעניין בדיון נוסף (ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 871; דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנ"פ 5567/00 אריה דרעי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). ב"כ העותר לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו. ספק רב בעיני, אם אכן עומד פסק דינו של בית משפט זה בסתירה לפסק הדין בע"פ 1184/00 האמור. למעשה, זו הייתה גם מסקנתו של בית משפט זה בערעורו של העותר. עובדה היא, כי בית המשפט בפסק דינו בע"פ 1184/00 האמור לא קבע מסמרות בשאלת הצורך במגע פיזי בין הרכבים ואף לא נצרך היה להכריע בה בנסיבות אותו מקרה. די בכך כדי לקבוע כי פסק הדין דנן איננו עומד בסתירה לפסק הדין בע"פ 1184/00. אולם, גם ללא הכרעה זו, לא מצאתי בפסק דינו של בית משפט זה משום הלכה חדשה או קשה המצדיקה קיום דיון נוסף.
העותר יתייצב בפני הממונה על עבודות שירות בתוך 10 ימים מהיום. בהיעדר שינוי בחוות הדעת יתחיל לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו ביום ד', 1.8.01. ממילא מתייתר הצורך בהחלטה בבקשת העותר לעיכוב ביצוע מיום 27.6.01 בע"פ 7976/00.
העתירה נדחית, אפוא.
ניתנה היום, י"ט בתמוז התשס"א
(10.7.2001).
ה
נ ש י א