ע"א 10118/16 הועדה המקומית לתכנון ובניה יבנה נ. סביוני יבנה בע"מ

בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט י' קינר) מיום 28.10.2016 שבו חויבו המבקשות בתשלום פיצויים למשיבה 1 (להלן: המשיבה ) בסך כ-8,650,000 ש"ח (קרן).

1.במהלך שנת 1998 זכתה המשיבה במכרז לבניית 350 יחידות דיור בשני מתחמים בעיר יבנה - דרומי וצפוני. בעקבות חילוקי דעות בין הצדדים התנהל ביניהם הליך משפטי בבית משפט השלום בראשון לציון אשר הסתיים ביום 31.10.2014 בהסכם פשרה. בהסכם זה נקבע, בין היתר, כי כנגד החזרת מקרקעין מסוימים של המשיבה למשיבה 2 (להלן: רמ"י ) היא תוכל לבנות יחידות דיור במתחם מרכז העסקים הראשי ביבנה (המע"ר) שיוגדלו לאחר אישור תכנית מרכז העסקים הראשי (להלן: תכנית המע"ר

או התכנית ) ל-200 יחידות דיור. עוד הוסכם (סעיף 2(ג) להסכם הפשרה) כי המשיבה תשותף בקידום התכנית ותכנונה ונקבעו לוחות זמנים להמלצה על הפקדת תכנית המע"ר בועדה המקומית לתכנון ולבניה (30 ימים מיום חתימת ההסכם) וכן על העברת תכנית זו לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (120 ימים מיום חתימת ההסכם). תכנית המע"ר לא אושרה בחלוף שנים ארוכות ממועד חתימת הסכם הפשרה (התכנית אושרה רק לאחרונה, ביום 23.11.2016) ועל כן הגישה המשיבה בשנת 2012 תביעה נגד המבקשות ונגד רמ"י

בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהעיכוב באישור.

2.בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבה בחלקה וקבע כי על המבקשות ורמ"י לפצותה בסכומים שונים המסתכמים לטענת המבקשות בסך של 12 מליון ש"ח שמתוכו עליהן לשלם 8.65 מליון ש"ח. בתמצית, קבע בית המשפט כי המבקשות ורמ"י הפרו את הסכם הפשרה בכל הנוגע למועדים הנקובים בו, בין היתר, נוכח העיכוב הניכר בהחלטה על הפקדת התכנית ובהעברתה לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה וזאת על פני שלוש תקופות שהוגדרו בפסק הדין. עוד נקבע כי העיכוב הכללי שחל בקידום התוכנית עולה כדי הפרת הסכם הפשרה משום שהמבקשות אשר התחייבו בהסכם לקדם את התכנית ולטפל בה באופן שוטף ובדרך נאותה עד לאישורה , ביצעו שינוי בתכנית בניגוד להתחייבותן זו והדבר גרם לעיכוב של כשנה וחצי בקידומה. כמו כן נקבע כי המבקשות פעלו באיטיות בכל הנוגע לשינוי זה עצמו. אשר לרמ"י נקבע כי היא הפרה את התחייבותה לפי סעיף 2(ג)(4) להסכם הפשרה, בכך שלא מסרה למשיבה את תכנון המע"ר. בהינתן נתונים שונים שעליהם עמד, קבע בית המשפט כי על המבקשות ורמ"י לפצות את המשיבה בסכומים שונים המסתכמים, כאמור, בסך של 12 מליון ש"ח. כמו כן, חייב בית המשפט את המבקשות ורמ"י בהוצאות המשיבה ובאגרה בשיעור 40%, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 240,000 ש"ח.

3.כל הצדדים להליך הגישו ערעורים על פסק-הדין (הערעור שבכותרת וכן ע"א 10099/16 של רמ"י וע"א 10177/16 של המשיבה) והמבקשות מוסיפות ועותרות לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין. אשר ל סיכויי הערעור

נטען כי המועדים הקבועים בהסכם הפשרה אינם מחייבים, כי הם קצרים בהרבה מן הנדרש ואינם מסונכרנים עם ההליכים והמועדים הקבועים בחוק לאישור תב"ע. למבקשות טענות שונות נוספות לגבי כל אחת מתקופות העיכוב, ולגישתן הן פעלו כנדרש וכי ככל שחל עיכוב כלשהו הוא רובץ לפתחה של רמ"י. אשר לנזק טוענות המבקשות כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התחשב בעליית ערך המקרקעין והן מוסיפות כי הפיצויים שמגיעים למשיבה, אם בכלל, הם פיצויי הסתמכות ולא פיצויי קיום, אך פיצויים אלו לא נתבעו ולא הוכחו ועל כן אין מקום לפסוק למשיבה פיצוי כלשהו. אשר למאזן הנוחות נטען כי למבקשות כיסוי ביטוחי חלקי ובהתאם שולם למשיבה סך של 1.75 מליון ש"ח על ידי חברת הביטוח, ונותרה יתרת חיוב בסך של כ-6.9 מליון ש"ח. המבקשות טוענות כי העירייה מצויה בגירעון מצטבר של כ-20 מליון ש"ח וכי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תוביל ל"שיתוק פעילות העירייה ופגיעה במתן שירותים מוניצפיאליים חיוניים לתושבים". עוד נטען כי למשיבה לא ייגרם נזק ממשי מן העיכוב המבוקש וכי קיים חשש שככל שהמבקשות יזכו בערעור יהיה קושי להיפרע מן המשיבה שכן עם אישור תכנית המע"ר היא תוכל למכור את המקרקעין ובכך לסיים את פעילות החברה. עוד טוענות המבקשות שסכום הפיצוי הוא גבוה וחריג, והדבר מהווה שיקול בהערכת מידת הקושי שיתעורר בהשבתו אם יתקבל הערעור.

4.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה אין מדובר במקרה חריג המצדיק עיכוב ביצוע של פסק דין כספי. אשר לסיכויי הערעור נטען כי הם נמוכים וכי הטענות שמעלות המבקשות מתמקדות בקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות , נטען כי המבקשות נמנעו מלציין בבקשה ובתצהיר התומך בה מהו התקציב השנתי של הוועדה המקומית ושל העירייה, ולא הצביעו על פגיעה קונקרטית שתגרם לפעילות העירייה כתוצאה מביצוע מיידי של פסק הדין. המשיבה טוענת כי חלק גדול מן הרשויות בישראל מצויות בגירעון, אך אין בכך בלבד כדי להצדיק עיכוב ביצוע של כל פסק דין כספי הניתן נגדן ומכל מקום, מדובר בתביעה שהוגשה לפני 4 שנים והמבקשות היו צריכות להיערך לסיכון שיינתן פסק דין לחובתן. עוד נטען כי מצבה הכלכלי של המשיבה הוא טוב מאוד וגם לשיטת המבקשות יש לה זכויות במקרקעין בשווי עשרות מיליוני שקלים והעובדה שהיא חברה בע"מ אינה מצדיקה כשלעצמה עיכוב ביצוע של פסק דין.

5.דין הבקשה להתקבל בחלקה.

כלל נקוט בידינו הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) בפרט כאשר מדובר בפסק דין כספי, ועל המבקש לעכב את ביצועו מוטל להוכיח כי אם יזכה בערעור לא יוכל להיפרע מן הצד שכנגד את הסכומים ששילם (ראו, למשל, ע"א 4768/15 בן דב נ' עו"ד קרן רייכבך-סגל, ככונסת הנכסים של נכסי טאו תשואות בע"מ (בפירוק) (8.10.2015) (להלן: עניין בן דב ); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

1118 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: גורן )). כלל זה כוחו יפה גם כאשר המבקשת את עיכוב הביצוע היא רשות מקומית, אך במקרה כזה על בית המשפט לבחון האם הציבור ייפגע מביצוע מיידי של פסק הדין, ובנסיבות חריגות בהן יוכח כי זה המצב מדובר בשיקול נכבד לעיכוב ביצוע ולו חלקי של פסק הדין (ראו, למשל, ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 7 (24.2.2010) (להלן: עניין סאג'ור ); ע"א 6398/11 עיריית עכו נ' אחים אנטון, חברה לעבודות בנין עפר ופתוח בע"מ , פסקה 7 (14.2.2012) והאסמכתאות הרבות שם; גורן

בעמ' 1117). עוד נפסק כי "גובה הסכום שנפסק לחובת המערער עשוי להוות שיקול הן בהערכת מידת הקושי בהשבתו, והן בהערכת הנזק שעשוי להיגרם למערער אם לא יעוכב פסק הדין", אך אין מדובר בשיקול בלעדי שיש בו כדי להכריע את הכף כנגד הכלל לפיו ברגיל אין לעכב ביצוע פסק דין כספי והדברים תלויים במכלול נסיבות העניין (עניין בן דב , פסקה 18).

6.

חששן של המבקשות כי לא תוכלנה להיפרע מן המשיבה במידה ויזכו בערעור, לא גובה בתשתית עובדתית מתאימה ודי בכך על מנת לדחות טענה זו ( ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן

(10.1.2008); גורן , בעמ' 1119). כמו כן, יש צדק בטענת המשיבה כי התביעה נגד המבקשות ורמ"י הוגשה לפני למעלה מארבע שנים ועל כן קשה לקבל את הטענה כי פסק הדין התקבל אצל המבקשות "בהפתעה גמורה", והיה עליהן להיערך מראש למצב שבו יחויבו בתשלום פיצוי למשיבה. עם זאת, על פי הראיות שהציגו המבקשות, העירייה נמצאת בגירעון של כ-20 מליון ש"ח (ראו נספחים א' ו-ב' לבקשה) ובהיעדר מקורות כספיים לפירעון מיידי של החיובים על פי פסק הדין, צפוי גירעון זה להעמיק בכ-40%. טענה נוספת ועיקרית בפי המבקשות, הנתמכת בתצהיר של גזברית העירייה, היא כי דחיית בקשת העיכוב "תגרום לשיתוק פעילות העירייה ופגיעה במתן שירותים מוניציפאליים חיוניים לתושבים". המבקשות מוסיפות וטוענות עוד כי מתוכננים מספר פרוייקטים בעיר, הנמצאת בפיתוח מואץ, העתידים להניב הכנסות לקופת העירייה והכנסות אלה תיוחדנה לתשלום יתרת חיובי פסק הדין, ככל שהערעור שהוגש יידחה.

נוכח נתונים אלה הגעתי אל המסקנה כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים שבהם דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עלול להוביל לפגיעה קשה בציבור

ו נראה לי על כן כי פתרון מאוזן בנסיבות המקרה דנן יהא להורות על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין כדי מחצית מסכום הפיצוי שבו חויבו המבקשות (ראו השוו: עניין סאג'ור , פסקה 8), וכך אני מורה.

אין צו להוצאות.