ע"א 1128/20 יהודה בן עזרא נ. כונס הנכסים הרשמי- מחוז חיפה

1.

המבקש, ביחד עם אחר, היה בעל מניות בחברה בשם י.י. מגל שיווק מזון בע"מ (להלן: החברה ). המבקש ושותפו ערבו אישית לחובות החברה, ובשנת 2017 נקטו, כל אחד מהם, הליכי פשיטת רגל. לבקשת המבקש ניתן בעניינו צו כינוס נכסים והמשיב 2 מונה כמנהל מיוחד. המנהל המיוחד ערך חקירה בעניינו של המבקש לפי סעיף 18ג(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 , הגיש לעיונו של בית המשפט דו"ח מסכם של ממצאי החקירה, ובסיכום מסקנותיו בדו"ח ביקש להורות על ביטול הליך פשיטת הרגל בעניינו של המבקש. בין היתר טען המנהל המיוחד כי בהתנהלותו של המבקש עובר להליכי פשיטת הרגל ואחריהם נפלו פגמים וכי המבקש נהג בחוסר תום לב עת המשיך להגדיל את חובות החברה בשנים שלפני הגשת הליך פשיטת הרגל חרף ההפסדים שזו רשמה.

2.

ביום 27.10.2019 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' באומגרט ) את בקשת המבקש להכריז עליו כפושט רגל, ו ביטל את צו הכינוס שניתן בעניינו וההגבלות שהוטלו מכוחו. בית המשפט עמד על הדו"ח שהגיש המנהל המיוחד לתמיכה בבקשתו לביטול הליך פשיטת הרגל, שממנו עולה בין היתר כי חובות החברה בין השנים 2016-2011 צמחו מדי שנה, וכי המבקש יצר מצג – תוך הפצת המחאות דחויות – כי החובות ייפרעו וכי הוא ערב להם, בעוד שבפועל חובות החברה המשיכו לגדול. עוד נקבע כי המבקש יצר חובות חדשים בידיעה כי אלה לא ייפרעו, שעה שפניו להליכי פשיטת רגל. לכך הוסיף בית משפט קמא כי המבקש לא עמד בשני תשלומים עיתיים שבהם חויב בגדרי צו הכינוס והוא אינו ממצה את

כושר השתכרותו. בקשה לעיון חוזר בפסק הדין מטעם המבקש נדחתה ביום 29.12.2019 (להלן: ההחלטה בבקשה לעיון חוזר ) .

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ועל ההחלטה בבקשה לעיון חוזר (ראו החלטת רשם בית משפט זה בבקשה מוסכמת להארכת מועד הגשת הערעור, בש"א 709/20 בן עזרא נ' המנהל המיוחד (28.1.2020)) , ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה שלפניי. בבקשתו עותר המבקש להשיב את צו הכינוס על כנו (ובכלל זאת לבטל עיקולים שהוטלו על משכורתו בגדרי הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו) עד להכרעה בערעור. עוד צוין בבקשה כי המנהל המיוחד מסכים לבקשתו וכי בין הצדדים מתנהלים מגעים בניסיון להגיע להסכמות. בהחלטה מיום 14.5.2020 הוריתי כי המשיבים יודיעו אם הם מסכימים לבקשה, והמנהל המיוחד הודיע על הסכמתו. הכונס הרשמי הודיע מצדו כי הוא מסכים לבקשה לעיכוב ביצוע בהינתן הניסיונות להגיע לפתרון מוסכם על הצדדים. בצד האמור ביקש הכונס הרשמי להורות על הגבלת עיכוב הביצוע בזמן, כך שאם הצדדים לא יגיעו למתווה מוסכם יבוטל עיכוב הביצוע. ביום 18.5.2020, בהמשך להודעת הכונס הרשמי, הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין, ועל הגשת הודעת עדכון מטעם הצדדים תוך 45 ימים. ביום 6.8.2020, לאחר שנעתרתי לבקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת הודעת העדכון, הודיע המבקש כי הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות. אשר על כן, בהחלטתי מיום 12.8.2020 התבקשו עמדות הצדדים לגבי הבקשה לגופה.

4.

לטענת המבקש, מצבו הכלכלי קשה; שכר עבודתו החודשי מספיק עבורו אך לתשלום דמי השכירות וצרכי הבית השוטפים; והוא סובל מבעיות רפואיות שפורטו. נטען כי כפועל יוצא של פסק הדין, הוטלו עיקולים על משכורתו (העומדת על כ-5,000 ש"ח בחודש) ודחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תותיר אותו ללא מקור הכנסה שנחוץ לו לצורך קיום אורח חיים תקין. על כן, טוען המבקש כי אילו לא תתקבל בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין ויתקבל ערעורו, ייגרם לו נזק בלתי הפיך בעוד שלמשיבים לא ייגרם כל נזק. אשר לסיכויי הערעור, המבקש טוען כי חובותיו נוצרו בתום לב וכי הקביעות בפסק הדין אינן מבוססות כנדרש. משום כך סבור המבקש כי סיכויי ערעורו גבוהים.

5.

הכונס הרשמי סבור כי המבקש לא עמד בנטל הנדרש להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, והטענות כי ביצוע פסק הדין יסב לו נזק בלתי הפיך נטענו מבלי שהונחה להן תשתית ראייתית הולמת. מכל מקום, נטען כי אין לראות בנקיטת הליכי הוצאה לפועל כשלעצמם כמסבים נזק בלתי הפיך מכיוון שהמבקש יכול לפנות בבקשה לקיום חקירת יכולת אצל רשם ההוצאה לפועל שעל פיה תיקבע יכולתו לשלם את חובותיו. אשר לסיכויי הערעור, נטען כי הערעור דנן נסוב על ממצאים עובדתיים הנוגעים להתנהלות החברה והמבקש, אשר ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהם. בנוסף נטען כי התנהלות המבקש לוקה בחוסר תום לב מובהק ואינה מצדיקה התערבות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. המנהל המיוחד העלה בתשובתו טיעונים דומים לאלה שהובאו על ידי הכונס הרשמי והוסיף כי המבקש ממילא יכול לשוב ולבקש לחדש את בקשתו להכריז עליו כפושט רגל כבר בחודש נובמבר 2020 בכפוף לשיקול דעת בית המשפט המחוזי. לפיכך, אף המנהל המיוחד סבור כי יש לדחות את הבקשה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, יש להעיר כי נראה שהסיווג הנכון לבקשה שלפניי הוא בקשה לסעד זמני בערעור ( ראו למשל ע"א 2212/07

פריצקר נ' חיון , פסקה 7 (28.6.2007 ) (להלן: עניין פריצקר ); ע"א 3981/12 לויצדק נ' המנהל המיוחד , פסקה 5 (23.7.2012) (להלן: עניין לויצדק )). כידוע, על המבקש סעד זמני בערעור להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. באשר למאזן הנוחות, על המבקש להוכיח כי אם לא תתקבל בקשתו וערעורו יתקבל בסופו של יום – ייגרם לו נזק בלתי הפיך (ע"א 9534/17 חברת חמודה חמודה בע"מ נ' בני בכר זועבי חברה לבניה בע"מ , פסקה 6 (26.2.2018); ע"א 2576/18 בן צבי נ' פקיד שומה חולון , פסקה 4 (15.5.2018)). מבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, לא מצאתי כי בנסיבות העניין המבקש הרים את הנטל להראות כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם בקשתו תידחה והערעור יתקבל בסופו של יום. עיקר טענותיו של המבקש נוגעות להשלכות נקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדו, ואולם ביחס לטענות מסוג זה נקבע לא אחת כי אין בקיום הליכי הוצאה לפועל נגד חייב, כשלעצמם, כדי ליצור מצב בלתי הפיך טרם ההכרעה בערעור, שהרי

המבקש יכול לפנות בהליכים מתאימים לפני רשם ההוצאה לפועל, ולעתור לחקירת יכולת שעל פיה תיקבע יכולתו לשלם לנושיו את חובו (ע"א 7023/16 שעלאן נ' הכונס הרשמי , פסקה 6 (22.9.2016); עניין לויצדק , פסקה 5; ע"א 9432/16 כלבוני נ' המנהל המיוחד , פסקה 3 (12.12.2016); ע"א 554/12 עדיקא נ' בניטה (21.1.2013)). לאחר שבחנתי את נימוקי הבקשה והתשובות לה, איני סבור כי הוצגו בה טעמים שלא לנהוג לפי הכלל האמור (ראו והשוו: עניין פריצקר , פסקאות 10-9).

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.