ע"א 1262/09 שלומי אברהם נ. בנק הפועלים בע"מ סניף שמריהו

1.

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ש' אטרש ) מיום 21.12.08, בו נדחתה תובענת המבקשים למתן סעד הצהרתי לפיו זכויות השעבוד של המשיב 1 (להלן: הבנק ) על המקרקעין שבבעלותם מוגבלות לשעבוד זכויות השוכרת בקרקע, ואין בשעבוד זה כדי לפגוע בזכותם של המבקשים לקבל דמי שכירות. כן נדחתה בפסק הדין נשוא הבקשה דנן בקשת המבקשים להורות על מחיקת כל רישום של משכנתא לטובת הבנק על זכויות הבעלות של המבקשים במקרקעין. לחלופין עותרים המבקשים למתן צו מניעה זמני המורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתא המוטלת על המקרקעין, המתנהלים על ידי המשיבים, עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כהערה מקדמית לדיון בבקשה זו יש לציין, כי משנדחתה תובענתם של המבקשים בבית המשפט המחוזי יש לראות בבקשה דנן בקשה לסעד זמני בתקופת הערעור לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולא בקשה לעיכוב ביצוע לפי תקנה 468 לתקנות.

2.

המבקשים הם בעלים של מקרקעין בעפולה שהשכירו אותם בהתאם להסכם מיום 29.5.00 לחברה בשם ד.ג.ש. שירותי דלק בע"מ (להלן: השוכרת ) לשם הקמת והפעלת תחנת דלק. במסגרת הסכם השכירות נתנו המבקשים את הסכמתם העקרונית לשעבוד זכויותיהם בקרקע כבטוחה לאשראי שקיבלה השוכרת מהבנק, וזאת בכפוף לזכויות המבקשים לקבלת דמי שכירות בשיעור מינימאלי מסוים. ביום 8.4.02, בד בבד עם מכירת מחצית מהזכויות במקרקעין לחברת ד.ג.ש. שווק מוצרי נפט בע"מ (להלן: חברת דגש ), נחתם בין המבקשים ביחד עם בעלים נוספים של הקרקע ובין השוכרת מסמך שכותרתו היא "תוספת להסכם השכירות". מסמך זה נועד לאפשר לשוכרת לקבל הלוואה מובטחת מהבנק למימון בניית תחנת הדלק. עו"ד אבירם, בא-כוחה דאז של השוכרת, הוסמך על ידי המבקשים במסגרת אותו מסמך לבצע כל שינוי ו/או תוספת לתוספת להסכם, כפי שיידרש על ידי הבנק, על מנת שתאושר ההלוואה לשוכרת. מכוח הוראה זו חתם עו"ד אבירם ביום 18.4.02 על תוספת נוספת להסכם השכירות, שבגדרה בוטל הסעיף בהסכם השכירות, שבו נקבעה זכות הקדימה של המבקשים בדמי השכירות. בהמשך לכך נדרשו המבקשים ויתר בעלי הקרקע לחתום על מסמכים שונים שהוכנו על ידי הבנק לצורך מתן ההלוואה לשוכרת, שבהתאם להם שועבדה הקרקע לטובת הבנק לשם הבטחת האשראי שהועמד על ידי הבנק לטובת השוכרת. המשכנתא על זכויות הבעלים במקרקעין נרשמה ביום 24.4.02. משהשוכרת פיגרה בהחזרי המשכנתא, פתחו ביום 24.8.05 הבנק והמשיב 2, כונס הנכסים, בהליכי מימוש המשכנתא נגד המבקשים, יתר בעלי הקרקע והשוכרת.

3.

בתובענתם לבית המשפט המחוזי טענו המבקשים כי אין תוקף לביטול זכות הקדימה שלהם בדמי השכירות על המקרקעין, שכן עו"ד אבירם לא היה מוסמך לוותר על זכותם זו לצורך קבלת ההלוואה מהבנק, וכי בהעדר ייפוי כוח מפורש המסמיך את עו"ד אבירם לוותר על זכות זו היה על הבנק להימנע ממתן הלוואה לשוכרת. כן טענו המבקשים כי זכותה של השוכרת לשעבד את זכויותיה במושכר לבנק הייתה כפופה לזכות הבעלות שלהם במקרקעין ולזכותם לקבל את דמי השכירות. המבקשים הוסיפו וטענו כי החתמתם על מסמכי המשכנתא השונים הייתה כרוכה במרמה מצד הבנק.

4.

טענות המבקשים כנגד תוקף המשכנתא ובדבר זכות הקדימה שלהם בדמי השכירות נדחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפני בית המשפט נשמעו עדויות הן מטעם המבקשים והן מטעם הבנק. בית המשפט קבע כי הוא נותן אמון מלא בעדותו של עו"ד אבירם, שהעיד מטעם הבנק, והעדיפה על פני עדויותיהם של המבקשים 1 ו-2. על סמך עדותו של עו"ד אבירם קבע בית המשפט קמא כי לא נפל כל פגם בפעולותיו או בהתנהגותו, כי הוא פעל בסמכות בהתאם להסכמת בעלי הקרקע ובהם המבקשים; ולפיכך הוא היה רשאי לוותר על זכות הקדימה של המבקשים בדמי השכירות לשם קבלת ההלוואה מהבנק. בהקשר זה ציין בית המשפט, בפרשו את התוספת הראשונה להסכם השכירות, כי לשון התוספת היא ברורה והוראותיה מאפשרות לעו"ד אבירם לבצע כל שינוי בתנאי הסכם השכירות על מנת שהבנק יאשר את ההלוואה המובטחת במשכנתא. בית המשפט הוסיף וקבע על סמך העדויות שנשמעו בפניו כי חתימתם של המבקשים על התוספת הראשונה להסכם השכירות הייתה חלק ממכלול עסקאות הכרוכות ותלויות זו בזו, שהניבו, בין היתר, רווח כספי גם למבקשים. בית המשפט קבע עוד, כי המבקשים הסמיכו את עו"ד אבירם לשמש כשליחם בפני הבנק, ודחה את טענתם כי הייתה לבנק סיבה סבירה לחשוד שעו"ד אבירם חרג מן ההרשאה שניתנה לו. בנוסף דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשים כנגד תוקף חתימותיהם על מסמכי המשכנתא, וקבע כי לא עלה בידיהם לעמוד בנטל של סתירת החזקה לפיה חתימתו של אדם על מסמך מעידה שהבין את תוכנו ונתן את הסכמתו לאמור בו. טענה נוספת של המבקשים שנדחתה על ידי בית המשפט קמא הייתה כי לא היה להם כל אינטרס בהעמדת ההלוואה לשוכרת בהיקף ובמועד בהם ניתנה. בהקשר זה דחה בית המשפט את טענת המבקשים כי בשנת 2001 (היינו בטרם החתימה על התוספת הראשונה) הייתה תחנת הדלק מוקמת ובנויה, והוסיף כי ממכלול העדויות עולה כי למבקשים כחלק מבעלי הקרקע היה אינטרס כספי מובהק בהשלמת העסקה ובקבלת הלוואה מהבנק לטובת השוכרת. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המבקשים בדבר זכות הקדימה שלהם בדמי השכירות וכנגד תוקף המשכנתא, וביטל את המניעה זמני לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא, שניתן על ידו ביום 14.9.06.

5.

ביום

9.2.09 הגישו המבקשים לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחתה ביום 26.3.09, וביום 23.4.09 הגישו המבקשים את הבקשה דנן. בכל הנוגע לסיכויי הערעור טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי טעה באופן בו פירש את ההסכמים, וכי לא היה מקום לקבוע כי ניתנה לעו"ד אבירם הרשאה בלתי מוגבלת לשעבוד הנכס ולוויתור על זכות הקדימה של המבקשים בדמי השכירות. קביעה זו, כך טוענים המבקשים, היא משוללת היגיון, שכן לא היה להם כל אינטרס לסכן את זכויותיהם בקרקע או לוותר על דמי השכירות העתידיים מן הנכס. באשר למאזן הנוחות בין הצדדים טוענים המבקשים כי היה ויימשכו הליכי ההוצאה הפועל והנכס ימומש ויימכר עלול הדבר להביא לפגיעה קשה בהם היה והערעור יתקבל; שכן הם יוותרו ללא הנכס ולא ניתן יהיה לתקן את המעוות. בהקשר זה טוענים המבקשים, כי הנזק המתואר עולה בהרבה על הנזק אשר עלול להיגרם לבנק עקב דחיית מועד מימוש הנכס בתקופה קצרה.

המשיבים מתנגדים לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לטענתם, הערעור על פניו הוא חסר סיכוי, שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על קביעות עובדתיות ועל קביעות בנוגע למהימנותם של המבקשים 1 ו-2, שבהן ערכאת הערעור אינה מתערבת אלא במקרים קיצוניים. בכל הנוגע למאזן הנוחות בין הצדדים טוענים המשיבים כי המקרקעין שבמחלוקת הם נכס עסקי וכי המבקשים לא הראו מדוע הנזק, שייגרם להם לכאורה אם ימומש הנכס, אינו מסוג הנזקים אשר ניתנים לפיצוי כספי. עוד מציינים המבקשים, כי בקשה לסעד זמני של עיכוב הליכי מימוש המשכנתא, שהגישה חברת דגש לבית משפט זה בנוגע לאותה מסכת עובדתית, נדחתה בהחלטתו של השופט א' גרוניס מיום 20.1.09 בע"א 475/09.

6.

דין הבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור להידחות. כידוע, על מנת שבית המשפט של הערעור יעניק סעד זמני לתקופת הערעור על מבקש הסעד הזמני להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות שבין הצדדים נוטה לטובתו, כך שעלול להיווצר קושי בהשבת המצב לקדמותו היה והערעור יתקבל (ראו למשל: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 11.11.04); ע"א 2352/08 אטיאס נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 13.5.08)). תנאים מצטברים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, על פני הדברים נראה כי סיכויי הערעור אינם טובים במיוחד. זאת, משום שפסק הדין נשוא הערעור מבוסס בעיקרו על ממצאי מהימנות ועובדה שקבע בית המשפט המחוזי, שבהם ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב אלא לעיתים נדירות ביותר. באשר למאזן הנוחות בין הצדדים, הרי נוכח העובדה שהנכס נשוא הערעור הוא נכס עסקי מובהק לא עלה בידי המבקשים להראות כי הנזק שייגרם להם היה והנכס ימומש והערעור יתקבל הוא נזק בלתי הפיך, שאינו ניתן לפיצוי כספי (ראו ע"א 8582/08 בן-יעקב נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 20.11.08)). בנסיבות אלה המסקנה המתבקשת היא כי המבקשים לא הצביעו על עילה של ממש למתן הסעד הזמני המבוקש על ידם.

אשר על כן הבקשה נדחית. החלטתי מיום 23.4.2009 בדבר סעד ארעי מבוטלת. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח לטובת המשיבים.