עע"מ 1917/15 מאיר רביבו לוציאן נ. עיריית יבנה

מונחת לפניי בקשה לסעד זמני לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים כנגד המבקשים, וכן למתן צו המונע מהמשיבים לנקוט בהליך גביה, לרבות הטלת עיקולים – והכול עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עת"מ 65460-09-14, כב' השופטת הבכירה נ' אהד ).

1.

המבקשים הם בעלי זכויות במבנה מסחרי ביבנה (להלן: הנכס ). בנכס, על יחידות הדיור בו – המושכרות לשוכרים שונים – נצברו במשך שנים חובות ארנונה, מים וביוב. משיבה 1, עיריית יבנה (להלן: המשיבה ), פעלה בדרכים שונות לגביית החוב אך ללא הצלחה. על רקע זה, פתחה המשיבה בהליכי גבייה באמצעות ההוצאה לפועל, לצורך מימוש משכון על הנכס, ומשיב 2 מונה לכונס נכסים. משכשלו המגעים בין המבקשים לבין משיב 2 להסדרת החוב, הגישו הראשונים עתירה לבית המשפט המחוזי. במסגרתה נטען כי: החוב התיישן והמשיבה השתהתה בגבייתו; הקומה השנייה בנכס היא בבחינת נכס שאינו ראוי לשימוש; והנכס נישום ביתר שכן סיווגו אינו תואם את השימוש בו בפועל. עוד נטען לחוסר תום לב ולהעדר הגינות בהתנהלות המשיבים בהליכי הגבייה. העתירה נדחתה במלואה. על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור, ולצידו את הבקשה שבפניי.

2.

לשיטת המבקשים, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים. על פי הנטען, בית משפט קמא שגה כאשר לא נתן כל משקל להודאת המשיבים לפיה מקור החוב הוא "החל משנות ה-90 המוקדמות" ולהעדר תיעוד אודות הליכי הגבייה עד לשנת 2004. על פי קו זה, שגויה הקביעה כי ננקטו הליכי גבייה רציפים בקשר לחוב. באשר לטענה בדבר נכס שאינו בר שימוש, משיגים המבקשים כנגד הקביעה בפסק הדין לפיה משעה שנדחתה טענה זו בהשגה שהגישו המבקשים בשנת 2012, היה עליהם להגיש ערר ומכל מקום ליידע את בית המשפט אודות דחיית הטענה – דבר שלא נעשה, בחוסר ניקיון כפיים. לשיטת המבקשים, זו אינה טענה שיש להעלות במסגרת השגה ולכן גם לא ראו חשיבות לציין את דחייתה בחוסר סמכות. כמו כן, קביעה זו אינה נכונה לגופה. עוד טוענים המבקשים כי חזקת התקינות המנהלית נסתרה.

לעניין מאזן הנוחות, נטען כי אי מתן הסעד הזמני עלול להביא בוודאות גבוהה לפגיעה ישירה ובלתי מידתית במבקשים, בקניינם ובפרנסתם מדמי שכירות, וכן פגיעה בצדדי ג' שאינם קשורים למחלוקת – לרבות חשיפת המבקשים לתביעות משפטיות מצד אלה. עוד נטען כי כנגד הנזק הבלתי-הפיך שייגרם למבקשים – למשיבים לא ייגרם כל נזק במתן הסעד המבוקש.

3.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, סיכויי הערעור הם קלושים שכן בית המשפט המחוזי דן ודחה את כל טענות המבקשים לגופן, בפסק דין מפורט ומנומק. עוד נטען כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, כי עיקר טענות המבקשים נוגעות לממצאים עובדתיים בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, וכי המשיבה נקטה לאורך השנים הליכי גביה רבים בטרם פנתה – בלית ברירה – להליכי מימוש הנכס. ביחס למאזן הנוחות, נטען כי המבקשים מתחמקים מתשלום חובותיהם למעלה משני עשורים, תוך שהם מהווים נטל על משלמי המיסים תושבי העיר. כמו כן, פסק דין המחייב מימוש מקרקעין הוא במהותו פסק דין כספי, וככל שיתקבל ערעור המבקשים תתאפשר השבת המצב לקדמותו באמצעות פיצויים.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, הכלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי לממש את פירות זכייתו. על המבקש לחרוג מכלל זה להוכיח שני אלה, במצטבר: כי סיכויי ערעורו להתקבל טובים הם, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שביצוע פסק הדין טרם הכרעה בערעור יקשה באופן ממשי על השבת המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור (ראו, למשל, ע"א 1262/09 שלומי אברהם נ' בנק הפועלים בע"מ , בפסקה 6 וההפניות שם (9.6.2009) ).

באשר לסיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות, לא שוכנעתי כי אלה עומדים ברף הנדרש למתן הסעד הזמני. על פני הדברים, טיעוני המבקשים בערעור חותרים תחת קביעות וממצאים עובדתיים של פסק הדין. בכגון דא, כידוע, אין זה מנהגה של ערכאת הערעור להתערב, אלא במקרים חריגים.

גם מאזן הנוחות מוביל לדחיית הבקשה. מדובר בנכס עסקי מובהק, המשמש למטרות מסחר. הנחת המוצא בהקשר זה היא כי מימושו מגלמת נזק כספי הניתן לפיצוי, ככל שיתקבל הערעור, ולכן אין הצדקה לעיכוב הביצוע (ראו, למשל, ע"א 46/12 ניסים אסייג, ייעוץ וניהול בע"מ נ' אבשלום אדרת

(5.3.2012)). במיוחד אמורים הדברים לנוכח היות המשיבה רשות מקומית מתוקצבת. בנוגע לטענה בדבר נזקים שייגרמו לשוכרים כתוצאה מהמימוש – ראשית, לא ברור אם המבקשים יכולים לטעון בשמם. שנית, יש לזכור כי ברקע מימוש הנכס ניצב אי תשלום החוב למשיבה – אשר נכון לעת הזו וכל עוד לא התקבל ערעור המבקשים, הינו שריר וקיים.

5.

הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים ושכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ש"ח.