ע"א 5212/14 יוסף גאנם נ. מחמד אבו גנאם

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' וינוגרד ) מיום 11.6.2014, במסגרתו ניתן סעד הצהרתי המורה על ביטולו של הסכם קומבינציה שנערך בין המבקש למשיב וכן על ביטולו של ייפוי כוח בלתי חוזר שנתן המשיב למבקש.

רקע והליכים

2.

ביום 18.12.2004, התקשרו המבקש והמשיב בעסקת קומבינציה (להלן: ההסכם ) וזאת לאחר שהמשיב חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת המבקש ביום 21.11.2004. ההסכם עניינו בחלקת קרקע שבבעלות המשיב – גוש 30759 חלקה 1300 תת-חלקה 1 בשכונת א-טור בירושלים (להלן: החלקה ) . על פי ההסכם, המבקש אמור לבצע את התכנון והבניה במקרקעין ובתמורה לזכות במחצית מהזכויות במקרקעין ובבינוי. בהסכם נקבע כי אם ייבצר מהמבקש "להקים את הבניה על חלקת האדמה נשוא הסכם זה, מכל סיבה שתהיה, יהיה עליו להחזיר את מלוא חלקת האדמה ל[משיב]".

3.

עד ליום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי על ידי המשיב, המבקש לא החל בבינוי בטענה כי היתר הבניה לא ניתן לביצוע משום שבחלקה נבנה קיר תמך המקטין באופן משמעותי את שטח החלקה. המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי המורה על בטלות ההסכם וטען כי המבקש הפר אותו הפרה יסודית. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ונתן סעד הצהרתי לפיו הסכם הקומבינציה שנחתם בין הצדדים בטל וייפוי הכוח הבלתי חוזר בטל אף הוא.

בין היתר נקבע כי המבקש לא פעל בהתאם להסכם; לא החל בבינוי אף שהיה בידו לעשות כן אם ישנה את מיקום קיר התמך שנבנה בחלקה; התעתד לבצע בינוי שונה מזה שהצדדים הסכימו עליו במסגרת ההסכם; והוא פעל באופן שמעלה חשד לניסיון לנשל את המשיב מזכויותיו בקרקע. בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה זו בהתבסס על העובדות בשטח; על מסמכים שהוגשו לרשויות; וכן כל עדותו של העד נביל שקיראת – מי שהיה מעורב בבניית קיר התמך. נקבע עוד כי לא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים של ממש על אמירותיהם של מי מהמבקש והמשיב בעדויותיהם שכן כל אחד מהם ביקש לקדם את עמדתו בלבד.

הבקשה

4.

המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה, ויחד עמו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה לעיכוב ביצוע, טען המבקש כי סיכויי הערעור הם גבוהים. לשיטתו, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הן שגויות. נטען כי לא הוכחה העובדה שניתן להתחיל בבינוי אם ישונה מיקום קיר התמך וכן לא הוכח כי ניתן לבנות לפי התוכנית שהוסכם עליה בין הצדדים. עוד נטען כי הגשת תוכנית השונה מזו שהסכימו עליה הצדדים אינה מהווה הפרה יסודית של ההסכם אלא דבר שניתן לתיקון וכן כי המשיב לא טען כי המבקש ניסה לנשל אותו מזכויותיו.

5.

המבקש טוען גם כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. בהקשר זה נטען כי במידה ולא יעוכב ביצוע פסק הדין וההסכם יבוטל, הרי המשיב יתקשר עם אנשים אחרים וכך יעמוד הוא בפני שוקת שבורה אם ערעורו יתקבל.

1.

מנגד, טוען המשיב כי סיכויי ערעורו של המבקש הם קלושים מאוד. לשיטתו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק היטב והמבקש לא הרים את הנטל כדי להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו. אשר למאזן הנוחות, נטען כי הוא חיכה למשך שנים רבות כדי ליהנות מחלקת הקרקע שלו ועד היום הזה ההסכם לא קוים.

דיון והכרעה

2.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי ובתגובות לה, בפסק הדין מושא הערעור ובנימוקי הערעור, מצאתי כי אין מקום להיעתר לה.

3.

נקודת המוצא לדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין, הינה הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה בעצם הגשת ערעור אין כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק דין שעליו מערערים. על כתפי המבקש מונח הנטל להוכיח כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שני תנאים אלו קיימים יחסי גומלין, כך שככל שסיכויי הערעור טובים יותר פוחת משקלו של מאזן הנוחות ולהפך ( ע"א 879/14

נחשון נ' נחשון , פסקה 4 להחלטתו של השופט ע' פוגלמן

(26.3.2014) ).

4.

אשר לעניינו של המבקש, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, סבורני כי סיכויי הערעור אינם טובים במיוחד. ערעורו של המבקש מופנה נגד ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי וכידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אשר קבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 1262/09

אברהם נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 6 (9.6.2009)) הטענות אשר מעלה המבקש בערעורו נדונו בבית המשפט המחוזי, חלק נדחו על סמך קביעת מהימנות וחלק על סמך בחינת הנתונים בשטח והמסמכים שהוגשו לרשויות.

5.

אשר למאזן הנוחות, אני סבור כי לא ניתן לקבוע שמאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת מי מהצדדים. מצד אחד, אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, המשיב יוכל להתקשר בעסקה אחרת, וכך המבקש לא יוכל לממש את זכותו האובליגטורית ולבנות בחלקה שבה חפץ לבנות, אם ערעורו יתקבל. מצד שני, המשיב חיכה משך 10 שנים כדי ליהנות מפרי חלקתו, המבקש עדיין לא החל בבניה, וככל הנראה הוראות החוזה אינן עתידות להתקיים בעתיד הקרוב לעין. אם יעוכב ביצוע פסק הדין, ייאלץ המשיב לחכות משך זמן נוסף, עד ההכרעה בערעור כדי שיוכל לממש את זכותו. לנוכח האמור, מצאתי כי מאזן הנוחות אינו נוטה בבירור לטובתו של המבקש ומשכך גם מבחן זה אינו מתקיים בעניינו.

6.

לנוכח האמור לעיל, ומשום שכל אחד משני התנאים לעיכוב ביצוע לא מתקיים בעניינו של המבקש, מצאתי כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

7.

המבקש ישא בשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 5,000 ש"ח.