ע"א 1288/05 יהודה מידן נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע''מ

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת א' זיסקינד) מיום 26.1.05, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א 24921/99.

1.כנגד המערער הוגשה תביעה כספית בסדר דין מקוצר, בהיותו, כך נטען, ערב לחובותיה של חברה בשם "קומפיונט בע"מ". המערער הגיש בקשת רשות להתגונן, אולם זו נדחתה (ביום 12.2.01, הרשמת ת' נמרודי). ערעור על החלטה זו נדחה אף הוא על-ידי השופטת זיסקינד (ביום 16.3.01), שקבעה כי המשיב זכאי לקבל פסק-דין על-פי תביעתו. ערעור שהגיש המערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נתקבל (ביום 11.5.04, השופטים מ' גל, ב' אוקון, י' שפירא). בהסכמת הצדדים בוטל פסק דינו של בית משפט השלום ונקבע כי למערער תינתן רשות להתגונן מפני התביעה. משכך, הוחזר התיק לבית משפט השלום, ונקבע להמשך דיון בפני השופטת זיסקינד.

2.עם פתיחת דיון ההוכחות בפני השופטת זיסקינד (ביום 26.1.05) ביקש המערער לפסול את בית המשפט. לטענתו, בית המשפט נתן פסק דין בעניינו עוד ביום 14.3.01, לפני סיום המשפט, ופסק דין זה אף פורסם באתר האינטרנט, עובר לערעורו לבית המשפט המחוזי. לדבריו, פרסום זה מעיד על משוא הפנים של בית המשפט כלפיו.

3.בית המשפט דחה על אתר את בקשת הפסילה בקובעו כי הבקשה לוקה בשיהוי רב, שכן טיוטת פסק הדין שכנגדה יצא המערער, פורסמה לכאורה ביום 14.3.01, בעוד שבקשת הפסילה הוגשה ארבע שנים לאחר מכן. לגוף הבקשה, נכתב כי המסמך שהתפרסם באינטרנט לא הוצג בפני בית המשפט ומכאן שאין ביכולתו לדעת במה המדובר, ומאחר שבסופו של דבר ניתן פסק-דין, אין למסמך זה כל מעמד או משקל. בית המשפט הבהיר כי משהתיק הוחזר אליו בהוראת בית המשפט המחוזי, הרי שידון בו לאחר שמיעת ראיות ועדויות, וטרם גיבש כל עמדה בתיק.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני, בו חוזר המערער על טענותיו. לטענתו, לא נקט שיהוי בהגשת בקשתו, שכן העלה את עניין הפסלות בהזדמנויות קודמות. לשיטתו, עצם פרסום טיוטת פסק דין עובר למועד נתינתו, מצביע על חשש ממשי למשוא פנים של בית המשפט.

5.אין בערעור זה ממש ודינו להידחות. כידוע, טענת פסלות יש לטעון בתחילת הדיון בתובענה, ואם אין אפשרות לטעון כאמור, אזי יש לטעון את הטענה מיד לאחר היוודעה של עילת הפסלות (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 6433/00 תחנת תדלוק קדימה נ' פקיד שומה - איזור נתניה (לא פורסם); ע"א 4609/04 עיריית נצרת עילית נ' א.ר.א.ב. בונוס (לא פורסם)). בענייננו, ההחלטה המולידה את עילת הפסלות, כך לדעת המערער, ניתנה ביום 14.3.01. המערער לא הגיש בקשת פסילה סמוך למועד זה, אלא השתהה עד ליום 26.1.05 – תקופה של כארבע שנים. במהלך תקופה זו אף פנה במספר בקשות לבית המשפט, מבלי שהעלה כלל את עניין הפסילה. אמנם, המערער טוען כי ביקש את פסילת בית המשפט במועדים קודמים, אולם אין לבקשה זו כל זכר בחומר המונח בפני. די בכך כדי לדחות את הערעור (ע"א 3798/04 פלוני נ' פלוני (לא פורסם)). אף לגופם של דברים, אין הערעור מגלה כל עילה לפסילת בית המשפט. המערער לא צירף את טיוטת פסק הדין שלכאורה פורסמה עובר למועד הרשמי בו ניתן. בהיעדר המסמך, שקיומו כלל לא הוכח בפני, לא ניתן לבחון האם קיים חשש ממשי למשוא פנים. מכל מקום, אף אם פורסמה טיוטת פסק דין יומיים לפני המועד כתוצאה מטעות טכנית, אין בכך, בהכרח, כדי לפסול את בית המשפט (ע"א 3535/00 וינר נ' שרוט (לא פורסם)). זאת ועוד. אותו הליך שעניינו היה בבקשת המערער להתגונן, הסתיים זה מכבר בפסק דין. ההליך המתנהל כעת בפני בית המשפט עניינו בתביעה גופה. בנסיבות אלה, לא קמה לה עילה המצדיקה את פסילת בית המשפט.

הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 7,000 ₪.