ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1327/01
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט א' גרוניס
המערער
והמשיב-שכנגד:
משה אפריים
נגד
המשיבים
והמערערים-שכנגד:
1. יוהנה אילן
2. קלמן אילן
ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו
של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
מיום 4.1.2000 בה"פ 780/97 שניתן
על-ידי כבוד השופט א' סטרשנוב
תאריך הישיבה:
כ"ד באלול תשס"ב (1.9.02)
בשם המערער: עו"ד י' הוס
בשם המשיבים: עו"ד ג' בירן, עו"ד ש' ירון
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' סטרשנוב), ולפיו נתקבלה תביעת המערער למתן פסק-דין המצהיר על תקפות ביטולו על-ידי המערער של חוזה מכר מקרקעין, עקב הפרתו על-ידי המשיבים, אך תוקפה של הוראת הביטול הושעה ולמשיבים ניתנה אופציה מותנית לאכיפתו של החוזה המבוטל. המערער משיג בערעורו על החלטת בית המשפט להעניק למשיבים אופציה לקיום החוזה, חרף הכרעתו בדבר צדקת ביטולו על-ידיו. בערעור-שכנגד משיגים המשיבים על קביעת בית המשפט כי החוזה הופר על-ידם. כן טוענים הם, כי דין תביעת המערער היה להידחות גם מחמת מעשה-בית-דין שנוצר בהתדיינות קודמת, או מחמת קיומה של תובענה אחרת, שהייתה תלויה ועומדת בין הצדדים.
2.ביום 16/3/1986 שכרו המשיבים מן המערער בית-מגורים (קוטג') בהרצליה. ביום 5/5/1987, כשלושה-עשר חודשים לאחר שהמשיבים נכנסו לגור בבית, נכרת בין הצדדים חוזה-מכר, ולפיו התחייב המערער למכור ולהעביר את הנכס לבעלותם של המשיבים. בחוזה נאמר, כי תמורת הנכס ישלמו המשיבים למערער סכום השווה ל120- אלף דולר. לאחר כריתת החוזה טען המערער, כי המשיבים התחייבו לשלם לו, בנוסף לתמורה הנקובה בחוזה, עוד סכום השווה ל65- אלף דולר. משכפרו המשיבים בטענתו, הגיש המערער (ביום 18/10/1990), לבית המשפט המחוזי, תובענה נגד המשיבים, בה ביקש להצהיר על בטלות חוזה המכר. בפסק-דינו (מיום 4/2/1992) קבע בית המשפט (כבוד השופט א' גורן) כי התמורה עליה הוסכם בין הצדדים אכן עמדה על סך השווה ל185- אלף דולר, וכי בחוזה שבכתב שערכו הצדדים צוין על-ידם סכום נמוך יותר במטרה להונות את שלטונות המס. מכאן הסיק השופט, שהחוזה בטל מחמת אי-חוקיות. עם זאת קבע, כי בנסיבות העניין מוצדק לאפשר למשיבים לרכוש את הנכס במחיר האמיתי שעליו הוסכם. מטעם זה קבע בפסק-דינו, כי הוראתו בדבר בטלות החוזה לא תיכנס לתוקף, אם תוך שישים ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיהם ישלמו המשיבים למערער סך של 76,000 ש"ח, שלפי ערכי הזמן הרלוונטי היה שווה לסך 65 אלף דולר. עוד קבע השופט גורן, כי אין בפסק-דינו משום מיצוי זכויותיו הכספיות הנוספות של המערער, ולצורך כך ניתן למערער בפסק הדין היתר לפיצול סעדים.
3.עד למתן פסק-דינו של כבוד השופט גורן שילמו המשיבים על חשבון התמורה הנקובה בחוזה - בין במישרין לידי המערער ובין לסילוק חובות של המערער כלפי צדדים שלישיים - סכום השווה ל62,991- דולר. משניתן פסק הדין הוסיפו המשיבים ושילמו למערער, בהתאם לפסק הדין ובמועד, סכום השווה ל65- אלף דולר. אך המשיבים חדלו מלשלם למערער את יתרת מחיר הנכס הנקובה בחוזה, בסכום השווה (בקירוב) ל57- אלף דולר. ביום 3/1/1993 הגיש המערער נגדם, לבית-משפט השלום, תובענה בסדר-דין מקוצר, ולפיה תבע מהם לשלם לו את יתרת התמורה וכן פיצויים בשל הפרת החוזה. במהלך הדיון בבקשתם לקבלת רשות להתגונן הודו המשיבים כי הם חייבים למערער על חשבון התמורה סכום השווה ל34,500- דולר. עם זאת טענו, כי בגין סכום זה אין לחייבם בהפרשי הצמדה וריבית, באשר עוד בשנת 1987 הוא שולם על-ידם בשיק בנקאי בסך 55,000 ש"ח, שהעביר בא-כוחם לידי מי שהייתה באת-כוחו של המערער, אלא שהמערער סירב לגבות את השיק, שלאחר פקיעת תוקפו הוחזר להם באמצעות בא-כוחם. בית-משפט השלום (כבוד השופט ע' בנימיני) בדק ומצא כי המערער סירב לגבות את השיק הבנקאי הנזכר על רקע המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ביחס לגובה התמורה שעליה הוסכם. מהחלטתו עולה שקיבל את גירסת המערער, כי
כלל תשלומיהם של המשיבים, על חשבון המחיר הנקוב בחוזה, לא עלה על סכום השווה ל62,991- דולר. אך משהודיע המערער על הסכמתו, שתינתן למשיבים רשות להתגונן ביחס לכל יתרת סכום התביעה שמעבר לסך 55,000 ש"ח שבו הודו, העניק למשיבים רשות להתגונן בהתאם להסכמתו. ניתן, אפוא, פסק-דין חלקי המחייב את המשיבים לשלם למערער את הסך 55,000 ש"ח. המערער נקט הליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק-דין זה, אך המשיבים לא סילקו את חיובם על-פיו.
4.ביום 4/7/1994 הודיע המערער למשיבים כי הוא מבטל את החוזה. הודעה זו נסמכה על טענתו, כי המשיבים הפרו את החוזה בכך שעד למועד האמור לא שילמו לו את יתרת חובם על חשבון מחיר הנכס בסך השווה ל57- אלף דולר, בכללו הסכום שבו חויבו בפסק-דינו החלקי של בית-משפט השלום. חרף הודעה זו נמנעו המשיבים מלהציע למערער תשלום כלשהו. על רקע זה, ומשנלאה להמתין, הגיש המערער (בשנת 1997), לבית המשפט המחוזי, תובענה למתן פסק-דין המצהיר כי ביטול החוזה על-ידיו, בהתאם להודעתו מיום 4/7/1994, נעשה כדין. עם הגשת תביעתו האמורה ביקש המערער מבית-משפט השלום למחוק את תביעתו לתשלום יתרת המחיר, שבגינה ניתנה למשיבים רשות להתגונן. אלא שהמשיבים התנגדו לבקשה זו, ולאור התנגדותם החליט בית-משפט השלום לעכב את הדיון בתביעה האמורה עד למתן פסק-דין בתובענה שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי. אך משנתן בית המשפט המחוזי את פסק-דינו בתובענה החדשה - ואשר הוא נשוא הערעור והערעור-שכנגד שלפנינו - מחק בית-משפט השלום, כבקשת המערער, את תביעת המערער שנותרה תלויה לפניו.
5.בהגנתם מפני התובענה החדשה העלו המשיבים שלוש טענות מיקדמיות: ראשית, כי פסק-דינו של כבוד השופט גורן בתובענה הראשונה יצר מעשה-בית-דין החוסם את דרכה של התובענה החדשה; שנית, כי משניצל המערער את ההיתר לפיצול סעדים, שהוענק לו בפסק-דינו של כבוד השופט גורן, והגיש נגדם תובענה כספית לבית-משפט השלום, מיצה בכך את מלוא הסעדים שהיה זכאי לתבוע מהם, ואין הוא מורשה להגיש נגדם תובענה נוספת; ושלישית, שתובענת המערער לתשלום יתרת התמורה, שהוגשה על-ידיו לבית-משפט השלום, הינה בבחינת "עניין תלוי ועומד" ( LIS ALIBI PENDENS ) בין הצדדים, וכי די בקיומה של תובענה זו כדי לחסום את תובענתו החדשה של המערער. לגוף העניין לא חלקו המשיבים על טענת המערער, כי עד למועד ביטול החוזה על-ידיו שילמו לו, על חשבון תמורת הנכס הנקובה בחוזה (סך השווה ל120- אלף דולר) רק סכום השווה ל62,991- דולר, היינו שאכן נותרו חייבים לו, כטענתו, סכום השווה, בקירוב, לסך 57 אלף דולר. ואולם את האשם למחדלם לשלם למערער את יתרת התמורה תלו המשיבים במערער: כדי לעמוד בחובתם לתשלום היתרה, טענו, נזקקו להלוואה מובטחת במשכנתא, ואך מחמת סירובו של המערער (שהבעלות בנכס רשומה על שמו) לחתום, כדרישתם, על מסמכים הנדרשים להטלת משכנתא על הנכס, נמנעה מהם האפשרות לקבל מבנק למשכנתאות את ההלוואה שנזקקו לה. בנוסף טענו, כי אף המערער הפר חבות שנטל על עצמו במסגרת החוזה, בכך שעד כה טרם דאג לרישום הנכס כבית משותף.
6.בפסק-דינו דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט סטרשנוב) את כל טענותיהם המיקדמיות של המשיבים. בפסק הדין נקבע, כי פסק-דינו של כבוד השופט גורן מהווה מעשה-בית-דין רק לגבי הפלוגתה שהועמדה להכרעתו (קרי: גובה התמורה המוסכמת), ולגבי טענות שהיו לצדדים לגבי התקופה שקדמה למתן פסק-דין זה. על כן, אין בפסק-דין זה כדי לחסום את תובענתו הנוכחית של המערער, שעילתה היא אי-תשלום יתרת התמורה הנקובה בחוזה. דחיית הטענה בדבר זהות העילות הובילה לדחיית הטענה בדבר מיצוי הסעדים; ולנוכח עיכוב הדיון בתובענה הכספית שהגיש המערער לבית-משפט השלום, נדחתה גם הטענה בדבר קיומו של "עניין תלוי ועומד" בין הצדדים. לגופה של התובענה נקבע, כי מחדלם של המשיבים לשלם למערער את יתרת התמורה הנקובה בחוזה, בסכום השווה (בקירוב) ל57- אלף דולר, בעוד הם מחזיקים בנכס מזה כשלוש-עשרה שנים ונוהגים בו מנהג בעלים, אכן מהווה הפרת חוזה שהצדיקה את ביטול החוזה על-ידי המערער. בית המשפט דחה את טענת המשיבים, כי את האחריות למחדלם לשלם למערער את יתרת התמורה יש לתלות בסירובו של המערער לחתום על מסמכים שיאפשרו להם לשעבד את הנכס לטובת בנק למשכנתאות; שכן, בהיעדר הסכם בין הצדדים, המחייב את המערער לחתום על מסמכים לטובת בנק למשכנתאות, אין כל יסוד לטענת המשיבים כי חלה עליו חובה לסייע להם בהשגת הלוואה.
בגדר הדיון לפני בית המשפט המחוזי ביקש המערער היתר חדש לפיצול סעדים. המערער הסביר, כי זמן קצר לאחר כריתת חוזה המכר, השכירו המשיבים חלק מן הנכס לאחרים ומזה שנים שהם נהנים מקבלת דמי-שכירות. קבלת היתר לפיצול סעדים תאפשר לו, לטענתו, לתבוע מהם השבה של טובת ההנאה שהפיקו מן הנכס שלא כדין וכן פיצויים בגין נזקי הפרת החוזה על-ידם. בדחותו את בקשת המערער למתן היתר לפיצול סעדים קבע השופט המלומד, בפסק-דינו, כי לנוכח ריבוי ההליכים שהתקיימו בין הצדדים, ומשהגיעה העת לסיים את המחלוקות שביניהם, איננו רואה מקום לאפשר להם להמשיך ולהתדיין ביניהם.
בסיכומו של דבר, פסק בית המשפט המחוזי כי בדין ביטל המערער את חוזה המכר ומכאן שהחוזה אכן מבוטל. עם זאת הוסיף וקבע, כי הוראת הביטול לא תיכנס לתוקפה אם תוך תשעים ימים ממועד מתן פסק הדין (4/10/2000) ישלמו המשיבים למערער סכום השווה ל57- אלף דולר, בצירוף ריבית דולרית בשיעור 8% מיום הודעת הביטול (4/7/1994) ועד למועד התשלום. בית המשפט הוסיף שחובת המשיבים לשלם למערער את יתרת התמורה כפופה למילוי התחייבותו של המערער כלפיהם, בדבר רישום הנכס כבית משותף; ולהסרת ספק הבהיר, כי חיוב המשיבים בתשלום וחיובו של המערער לרשום את הנכס כבית משותף, הינם חיובים שלובים, וכי אם לא ימלא המערער את חיובו, ייצאו המשיבים ידי חובתם בהפקדת יתרת סכום התמורה בחשבון נאמנות שייפתח על-ידי באי-כוח הצדדים.
7.בערעורו משיג המערער, בעיקר, על צדקת החלטתו של בית המשפט המחוזי להעניק למשיבים אופציה מותנית לקיום החוזה, חרף מסקנתו כי בדין בוטל החוזה על-ידי המערער. חלק זה של פסק הדין מבקש המערער לבטל. לחלופין ביקש המערער, כי נתערב בתנאי האופציה שנקבעו בפסק הדין, באופן שהמשיבים יחויבו בריבית דולרית על יתרת סכום התמורה החל מן המועד שבו היה עליהם, לפי תנאי החוזה, לשלם סכום זה, ולא רק ממועד ביטולו של החוזה על-ידי המערער. בנוסף השיג המערער גם על צדקת החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להעניק לו היתר לפיצול סעדים. בערעורם-שכנגד חזרו המשיבים והעלו לפנינו את כל הטענות שעליהן סמכו את הגנתם בדיון לפני בית המשפט המחוזי.
8.דין הערעור להתקבל ואילו דין הערעור-שכנגד להידחות. עד שאדרש לערעור, שהכרעתו נראית לי קלה ופשוטה, אקדים ואסביר כי נימוקיו של בית המשפט המחוזי, לדחיית טענותיהם של המשיבים, כוחם יפה להביא גם לדחיית הערעור-שכנגד שהוגש מטעמם.
המשיבים חזרו והעלו לפנינו את טענותיהם המיקדמיות. בדין, לדעתי, דחה בית המשפט המחוזי את טענותיהם. כדי להצליח בטענתם המיקדמית העיקרית, כי פסק-דינו של כבוד השופט גורן מהווה מעשה-בית-דין בין הצדדים, היה על המשיבים להראות אחת משתיים: שתובענתו החדשה של המערער סומכת על אותה עילה שעליה סמכה תובענתו הראשונה, ומכאן שעל תובענתו החדשה חל השתק עילה; או, למצער, שתובענתו החדשה מעוררת פלוגתאות שכבר הוכרעו בפסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, ומכאן שעל תובענתו החדשה חל השתק פלוגתה. אף לא אחת משתי אלו התקיימה בענייננו: תובענתו הראשונה של המערער העמידה לבירור, אך ורק, את שאלת גובה התמורה שעליה הסכימו הצדדים במועד כריתת החוזה; ופסק-דינו של כבוד השופט גורן הכריע, אך ורק, בשאלה זו. ואילו תובענתו החדשה של המערער העמידה לבירור רק את טענתו, כי במחדלם לשלם לו את יתרת מחיר הנכס הפרו המשיבים את החוזה וכי הפרה זו הקימה לו זכות לבטל את החוזה. לא למותר גם להזכיר, כי הודעת המערער על ביטול החוזה נמסרה ביום 4/7/1994, היינו קרוב לשנתיים וחצי לאחר מתן פסק-דינו (מיום 4/2/1992) של כבוד השופט גורן בתובענה הראשונה; ואף מכך מתחייב שצדקת ביטולו של החוזה, בהתאם להודעה האמורה, לא יכלה להוות חלק מן המחלוקת שנדונה והוכרעה בפסק הדין בתובענה הראשונה.
זאת ועוד: אינני מתעלם מכך, שבגדר התביעה שהגיש לבית-משפט השלום תבע המערער, בין היתר, מן המשיבים את יתרת תמורתו של הנכס, וכי בגדר פסק הדין החלקי שניתן בתביעה זו המשיבים אכן חויבו, בהתאם להודאתם, בתשלום חלק מסכום התמורה. בצדק טענו המשיבים, כי תביעת המערער לתשלום יתרת התמורה, לפי מהותה, הייתה תביעה לאכיפת החוזה, וכי פסק הדין החלקי שניתן לחובתם בגדרה של התביעה האמורה, היה, במהותו, צו לאכיפת החוזה. אך אין לקבל את טענת המשיבים, כי משביקש המערער סעד כספי, שמטרתו לאכוף עליהם את קיום החוזה, שוב לא היה רשאי לבטלו. הלוא כבר נפסק, כי מחדלו של המפר לקיים את צו האכיפה מהווה הפרה נוספת מצדו של החיוב החוזי, שהתרחשה לאחר מתן פסק הדין, והפרה זו מצמיחה לנפגע עילת תביעה חדשה (ראו: ע"א 5323/90 שורקא נ' אצטה , פ"ד מז(2) 857, דברי הנשיא שמגר בעמ' 863ה'-ו').
9.אף בשתי טענותיהם המיקדמיות האחרות של המשיבים לא היה מאומה. טענתם כי בהגשת תביעתו הכספית לבית-משפט השלום מיצה המערער את זכותו לקבלת סעד, בהתאם להיתר לפיצול סעדים שניתן לו במסגרת פסק-דינו של כבוד השופט גורן, לא הייתה ראויה להתקבל מן הטעם הפשוט שההיתר לפיצול סעדים שניתן למערער נועד לאפשר לו לתבוע סעד כספי על יסוד העילה שמכוחה ביקש, בתובענתו הראשונה, להצהיר על בטלות החוזה. קבלת ההיתר האמור לא הגבילה, ואף לא יכלה להגביל, את זכותו של המערער לתבוע סעד הצהרתי בדבר צדקת ביטול החוזה על-ידיו על יסוד עילה חדשה שקמה לו עקב הפרה נוספת של החוזה על-ידי המשיבים (השוו: ע"א 588/87 כהן נ' שמש , פ"ד מה(3) 297, 316א').
טענתם השלישית של המשיבים, בדבר קיומו של עניין תלוי ועומד בין הצדדים, ראויה הייתה להישמע אילו עמד המערער - חרף הגשת תובענתו החדשה לבית המשפט המחוזי - גם על המשך הדיון בתביעה הכספית שהגיש נגד המשיבים לבית-משפט השלום. אך משביקש המערער למחוק את תביעתו הכספית גילה הוא את דעתו לעמוד רק על תביעתו לקבלת הסעד ההצהרתי; ובכך הוסר הקושי שעלול היה להיווצר אילו עמד, במקביל, על שתי תביעותיו (השוו: ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה , פ"ד מח(2) 77, דברי חברי, השופט מ' חשין, בעמ' 82א'-ב'). בהקשר זה כדאי להזכיר, כי בקיומו של "עניין תלוי ועומד" ( LIS ALIBI PENDENS ) אין כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להידרש להליך החדש, אלא רק כדי להקנות לבית המשפט שיקול-דעת לעכב את הדיון בהליך החדש עד לסיומו של ההליך הקיים; אם על יסוד שיקולי יעילות דיונית (ראו: ע"א 615/84 מרקוביץ נ' חברה לבנין והשקעות בע"מ , פ"ד מב(1) 541, 547; וכן: ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט1999-) 97), ואם מחמת כבודה של ערכאה מוסמכת אחרת שלפניה הובא העניין לראשונה (ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר , פ"ד נב(5) 817, דברי השופט זמיר בעמ' 831).
10.בסיכומיו בערעור טען בא-כוח המשיבים, כי המערער לא הניח תשתית ראייתית לתביעתו וכי, לאמיתו של דבר, המשיבים כלל לא הפרו את חיוביהם הכספיים לפי החוזה. לטענתו, בקביעת גובה החיובים התעלם השופט המלומד מן התשלום בסך 55,000 ש"ח, שהעבירו המשיבים בשיק בנקאי לידי באת-כוח המערער עוד בשנת 1987, ואשר הוחזר להם לאחר שהמערער סירב לקבלו. בטענה זו אין כדי להועיל למשיבים. כפי שכבר הוזכר, החזרת השיק הבנקאי הייתה על רקע המחלוקת בדבר גובה התמורה, אשר הוכרעה בפסק-דינו של כבוד השופט גורן. על כל פנים, מגירסת המשיבים עלה כי החזירו לבנק את השיק הבנקאי וזוכו בתמורתו. בדיון לפני בית-משפט השלום הודו המשיבים בחובתם לשלם למערער סכום זה. על יסוד הודאתם ניתן נגדם פסק-דין על הסכום האמור, אלא שגם בעקבות פסק הדין לא שילמו חוב זה. את מחדלם לעשות כן ניסו המשיבים לתרץ בטענה, כי לא הצליחו לאתר את המערער כדי לשלם לו את חוב פסק הדין. מן החומר המצוי ניתן אמנם להתרשם, כי לאחר מתן פסק-דינו החלקי של בית-משפט השלום ניתק הקשר בין הצדדים. למרות זאת אין המשיבים יכולים להישמע בטענתם, כי אך בשל הקושי לאתר את המערער נמנעה מהם האפשרות לשלם לו את חוב פסק הדין; הלוא המערער היה מיוצג ואף פתח תיק הוצאה לפועל לגביית החוב, ולא היה מה שימנע מן המשיבים לשלם את חובם, על-ידי הפקדתו בידי בא-כוח המערער או בתיק ההוצאה לפועל. אך בל נשכח את העיקר: בתצהיר התשובה לתובענתו החדשה של המערער הודו המשיבים במפורש, כי על חשבון הסכום 120 אלף דולר, שצוין בחוזה כמחיר הנכס, שילמו למערער - במישרין ובעקיפין - סכום כולל השווה לסך 62,991 דולר בלבד. די בהודייה מפורשת זו כדי להוביל למסקנה, שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, כי במחדלם לשלם למערער את יתרת התמורה (סכום השווה בקירוב ל57- אלף דולר) הפרו המשיבים את החוזה, וכי הפרת החוזה על-ידם הקימה למערער עילה מוצדקת לביטול החוזה.
הטענה העיקרית שבעזרתה ניסו המשיבים לתרץ את מחדלם לשלם למערער את יתרת התמורה הייתה, כזכור, שכדי לעמוד בחיובם נזקקו להלוואה בנקאית, שהשגתה הותנתה בהטלת משכנתא על הנכס. אלא שהמערער, שמלכתחילה הבטיח להם כי יסכים להטלת משכנתא, חזר בו מהסכמתו ובסירובו לחתום על המסמכים שנדרשו לכך סיכל, בחוסר תום-לב, את סיכוייהם להשיג הלוואה ובכך גם את אפשרותם לשלם לו את יתרת התמורה. השופט המלומד קבע, כי בהיעדר ראיה לכך שהמערער התחייב להסכים להטלת משכנתא, אין המשיבים יכולים להישמע בטענתם. טענות בא-כוח המשיבים לא שיכנעוני, כי יש מקום להתערבותנו בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, כי המערער לא נטל על עצמו מעולם התחייבות בעלת תוקף להסכים להטלת משכנתא על הנכס. לנוכח מימצא זה - ועל רקע כלל נסיבות העניין - אף אינני רואה מקום לקבל כי בסירובו של המערער לחתום על מסמכי המשכנתא היה משום חוסר תום-לב.
11.עד כאן לעניין דחייתו של הערעור-שכנגד; ומכאן ואילך לעניין קבלתו של הערעור.
עיקר טענתו של המערער היא, כי משהגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי הפרתו החוזרת של החוזה על-ידי המשיבים הקימה לו עילה מוצדקת לביטול החוזה, שגה בית המשפט בהחלטתו להעניק למשיבים אופציה מותנית לקיום החוזה המבוטל. טענה זו בדין יסודה. יצוין כי השופט המלומד כלל לא נימק את החלטתו האמורה, שנכללה בחלקו האופראטיווי של פסק הדין מבלי שקדמה לכך התייחסות כלשהי בנימוקים. אין זאת אלא שלקראת נעילה שקל השופט ומצא שכך אמנם ראוי להורות.
אני, בכל הכבוד, סבור, כי בעשותו כן שגה השופט המלומד. תביעת המערער העמידה לפני בית המשפט המחוזי שתי שאלות: האחת, האם הפרו המשיבים את החוזה כטענת המערער? והשנית, האם הפרתם - בהנחה שתוכח - הקימה למערער עילה מוצדקת לביטול החוזה? המשיבים, שהתגוננו מפני התביעה בטענות שונות, לא הגישו תביעה לאכיפת החוזה, והשאלה אם זכאים המשיבים לאכיפת החוזה, אף אם יימצא כי ביטול החוזה על-ידי המערער היה כדין, כלל לא הועמדה לבירור. בהחלטתו להעניק למשיבים אופציה מותנית לקיום החוזה חרג, אפוא, השופט מגדר המחלוקת שהועמדה להכרעתו. על חריגה זו ניתן היה אולי להתגבר אילו נוכחתי כי בנסיבות העניין, הענקת האופציה המותנית למשיבים הייתה, לגופה, מוצדקת. אך לא אלה הם פני הדברים: המשיבים, ששכרו את הנכס וקיבלוהו לחזקתם בשנת 1986, רכשו מן המערער את זכויותיו בו בשנת 1987. הם התחייבו לשלם למערער בתמורתו סכום כולל השווה ל185- אלף דולר. עד להגשת תביעתו הראשונה של המערער (בשנת 1990) שילמו על חשבון התמורה פחות מסך השווה ל63- אלף דולר, ובעקבות פסק-דינו של כבוד השופט גורן שילמו (בשנת 1992) סכום נוסף השווה ל65- אלף דולר. אך מכאן ואילך (ועד למתן פסק הדין נשוא הערעור) לא שילמו אף פרוטה נוספת. למשיבים ניתנו לפחות שתי הזדמנויות להיחלץ מן הסיכון לביטול החוזה: לראשונה בפסק-דינו של כבוד השופט גורן, ופעם נוספת בפסק-דינו החלקי של בית-משפט השלום. אך הם המשיכו לנהוג לפי שרירות לבם: בעקבות פסק-דינו של כבוד השופט גורן שילמו את הסכום שתשלומו, במועד שנקבע בפסק הדין, היווה תנאי לאי-ביטולו של החוזה, אך לא שילמו את יתרת התמורה, בהתאם לתנאי החוזה. ואילו בעקבות פסק-דינו החלקי של בית-משפט השלום, שכלל חיוב כספי בלבד, לא שילמו דבר, וזאת חרף אמצעי הוצאה לפועל שנקט המערער. לא למותר להזכיר, כי מאז כריתת החוזה מחזיקים המשיבים בנכס ועושים בו כבתוך שלהם. אני סבור כי לנוכח דרך התנהלותם הפסולה של המשיבים, בפרשת רכישתו של הנכס, זכאי היה המערער לקבלת פסק-דין המכיר - ללא כל סייג והתנייה - בצדקת ביטול החוזה על-ידיו. לא למותר להוסיף, כי בהיעדר נכונות גלויה מצד המשיבים לקיים את חיוביהם הכספיים, לא יכלו הם להיבנות אף מן העובדה שהמערער לא קיים את התחייבותו לרשום את הנכס כבית משותף; וזאת אפילו היו חיוביהם של הצדדים שלובים (השוו: פרשת שורקא נ' אצטה הנ"ל, בעמ' 862ב'-ג'). את האופציה המותנית לקיום החוזה, שהעניק השופט המלומד למשיבים, יש אפוא לבטל; ומסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בטענתו החלופית של המערער בדבר תנאי האופציה שהוענקה למשיבים.
12.המערער הלין גם על דחיית בקשתו למתן היתר לפיצול סעדים. ייאמר מיד, כי טעמו של השופט המלומד לאי-מתן ההיתר איננו יכול לעמוד. השאלה אם להעניק לבעל-דין היתר לפיצול סעדים צריכה להיבחן לגופה, ועל יסוד השיקולים הרלוואנטיים לבחינתה. העובדה שבין בעלי הדין כבר התקיימו הליכים רבים, ורצון בית המשפט להביאם לגמר ההתדיינות, אינם מהווים נימוק לגיטימי שלא להעניק למי מהם היתר לפיצול סעדים; שהלוא מניעת ההיתר ממי שזקוק לו, ושעל-פי נסיבות העניין הריהו זכאי לקבלתו, עלולה לקפח את זכותו לפנות לבית המשפט.
שקלתי אפוא את בקשת המערער לגופה. כעולה מטיעוניו, בכוונתו לתבוע מן המשיבים להשיב לו את טובת ההנאה שהפיקו מהשכרת חלק מן הנכס, וכן לפצותו בשל הפרת החוזה על-ידם, שבעטייה ביטל את החוזה. נראה לי, כי להגשתה של תביעה להשבה - העשויה להתבסס על עילה של עשיית עושר ולא במשפט, שהיא עילה שונה מן העילה החוזית שעליה התבססה תובענתו האחרונה - אין המערער זקוק להיתר לפיצול סעדים (ראו פרשת כהן נ' שמש הנ"ל, בעמ' 316-313). כשלעצמי, הריני נוטה לפקפק אם אף להגשתה של תביעה לפיצויים בשל הפרת החוזה זקוק המערער להיתר לפיצול סעדים. בשאלה זו, שעוררה מחלוקת פוסקים, כבר הזדמן לי להעיר, כי "הנני נוטה לדעת השופט ש' לוין, כי מי שזכה בסעד הצהרתי, ולוא גם על יסוד עילה מוגדרת, זכאי לתבוע סעד אופראטיווי כ'השלמה' להכרה המוצהרת בזכותו, ותביעתו הנוספת איננה טעונה היתר לפיצול סעדים" (ע"א 4646/90 בר-חן נ' שמעון , פ"ד מו(5) 798, בעמ' 806). אך להסרת ספק הייתי נעתר למערער ומעניק לו היתר לפיצול סעדים. אין צריך לומר, כי בהענקת היתר כאמור אין משום נקיטת עמדה בשאלת סיכוייו של המערער לזכות באיזו מן התביעות שבכוונתו להגיש.
13.בא-כוח המשיבים טען, שאם נחליט לבטל את האופציה המותנית לקיום החוזה, יהיה עלינו לצוות על המערער להשיב למשיבים את מלוא הסכומים ששילמו לו על חשבון רכישת הנכס. אינני סבור שבידנו לכלול בפסק-דיננו הוראות לעניין זה. ביטול החוזה אמנם מקים למשיבים זכות להשבה, אלא שאת ההתחשבנות ביניהם בנושא זה מוטל על הצדדים לעשות מחוץ למסגרתו של הערעור. אם לא יעלה בידם להגיע להסכמה בעניין זה, יהיה בידי המשיבים להגיש תביעה להשבה, העשויה להתברר ביחד עם תביעותיו הצפויות של המערער.
14.סיכומו של דבר הוא, כי יש לדחות את הערעור-שכנגד ולקבל את הערעור. הצהרת בית המשפט המחוזי (בפיסקה 13(א) לפסק-דינו), בדבר ביטול החוזה שנכרת בין הצדדים ביום 5/5/1987, תאושר, ואילו יתר ההוראות שנכללו בפיסקאות 13(ב), (ג) ו-(ד) לפסק הדין, שעניינן במתן אופציה מותנית למשיבים, לקיומו של החוזה המבוטל, תתבטלנה. כן ניתן בזה למערער היתר לפיצול סעדים. המשיבים ישלמו למערער את הוצאות הערעור וכן שכר-טרחת עורך-דין בערעור ובערעור-שכנגד בסכום כולל של 50,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט מ' חשין :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' גרוניס :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, כ"ז בתשרי תשס"ג
(3.10.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט