ע"א 134/13 סוהיל מזאוי נ. נעים מזאוי

1.

הערעור שבכותרת נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בו עתרו המשיבים להורות על מכירת מניות המערער בחברה שבבעלותם המשותפת לידיהם, ולחלופין לחייב את הצדדים למכור את חלקם או לקנות את החלק האחר לפי המחיר הגבוה ביותר שיוצע בהליך של התמחרות ביניהם. בפסק הדין קבע בית המשפט כי הדרך הנכונה להיפרדות בין הצדדים היא באמצעות עריכת התמחרות כאמור (בציינו כי לבסוף לא ראו המשיבים בסעד זה כסעד משני, ואילו המערער הוא שביקש להורות על מכירת מניותיו לידי המשיבים) והוסיף והורה כי ההתמחרות תיערך באולם בית המשפט בהתאם למתווה שקבע.

המשיבים עותרים בפניי לסילוק הערעור על הסף ובפיהם שני נימוקים עיקריים: ראשית , לטענתם נוכח העובדה שהתיק ממשיך להתנהל בבית המשפט קמא ונקבע דיון בהתמחרות שתיערך בין הצדדים ההחלטה הנזכרת כלל אינה בבחינת "פסק דין" אלא היא מהווה "החלטה אחרת". מכאן, כך לטענתם, ומשלא הוגש ההליך בתוך 30 ימים ממועד מתן ההחלטה, חלף המועד הקבוע בדין להשיג עליה והיא הפכה לחלוטה. לצורך תמיכה בטענה זו הגישו המשיבים בקשה לצירוף ראיות, בה ביקשו להפנות לשתי החלטות שניתנו על ידי בית המשפט קמא לאחר מועד מתן ההחלטה. שנית , בפתח הודעת הערעור הצהיר המערער כי פסק הדין הומצא לידיו ביום 27.11.2012, אך בפועל כבר ביום 19.11.2012 שלח בא-כוח המשיבים לידי בא-כוח המערער עותק של ההחלטה ומכאן כי קיבל אותה לכל המאוחר באותו מועד, וגם מן הטעם הזה הערעור (אשר הוגש רק ביום 6.1.2013) הוגש באיחור.

2.

המערער טוען כי יש לדחות את הבקשה בציינו כי הטענות שהעלו המשיבים נטענו על ידם כבר בבית המשפט קמא במסגרת תגובה שהגישו לבקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין ונדחו לגופן. על כן, כך טוען המערער, נוצר בהקשר זה מעשה בית דין והמשיבים מנועים מלהעלות טענות אלו שנית. כן טוען המערער כי החלטת בית המשפט קמא היא "פסק דין", כפי שמעידה עליה כותרתה, וכל ההחלטות המאוחרות לה טפלות לפסק הדין, והוא מוסיף כי יש לדחות את בקשת המשיבים לצירוף ראיות. עוד טוען המערער כי הערעור הוגש במועד, והוא מציין בהקשר זה כי עותק פסק הדין שנשלח ביום 19.11.2012 על ידי בא-כוח המשיבים לבא-כוחו לא היה מלא, וכי בכל מקרה יש למנות את הימים להגשת הערעור מן המועד בו הומצא פסק הדין לידי בא-כוחו כדין, 27.11.2012.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק הערעור על הסף להידחות.

ראשית, אכן יש לתמוה על העובדה שהמשיבים לא מצאו לנכון לעדכן בבקשתם או בסמוך לאחר הגשתה כי העלו את אותן הטענות ממש בתגובתם לבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המערער בבית המשפט קמא, וכי בהחלטתו מיום 17.1.2013 (המועד בו הוגשה הבקשה שבפניי) דחה בית המשפט קמא טענות אלו לגופן והורה על עיכוב ביצוע פסק הדין. כן לא טרחו המשיבים להגיש עדכון בדבר העובדה שהוגשה על ידם בקשת רשות ערעור על ההחלטה בה עוכב ביצוע פסק הדין, וכי בגדרה שבו והעלו, בין היתר, טענות הדומות לאלו המועלות בבקשה שבפניי (רע"א 732/13).

מכל מקום, בחנתי את טענות המשיבים לגופן ומצאתי כי אין בהן ממש.

4.

תחילה לסיווג ההחלטה. אכן סיווג החלטה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" אינו נגזר מכותרת ההחלטה אלא ממהותה (ראו בר"ם 9313/06 עיד נ' שר הפנים (7.1.2007)) - ככלל מקום בו ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים מדובר בפסק דין, ובכל מקרה אחר המדובר "בהחלטה אחרת" אשר ערעור עליה הוא ברשות בלבד (ראו ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז (1) 152, 157 (1993)). ואולם, הפסיקה עמדה על כך שמבחן סופיות פורמאלי זה -

"קל ליישום כאשר מדובר בפסק-דין הבא בסיומה של מלאכת השיפוט. הקושי מתעורר לגבי מצבים בהם מכריע בית-המשפט בטענות שונות של הצדדים כבר במהלך הדיון. במצבים כאלו, בהם נמשך הדיון לאחר מתן ההחלטה בפני אותו בית-משפט, נדרש מבחן עזר..." (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354 ,363 (1997)).

מבחן העזר שנקבע לצורך זיהוי סופיות כאמור "הוא מבחן הסעד, המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים" ( שם , שם).

במקרה שבפנינו ציין בית המשפט מפורשות כי הוא דוחה את אחד הסעדים שהתבקשו - כפיית רכישת המניות, וכי הוא נעתר לסעד החלופי שהתבקש - עריכת התמחרות בין הצדדים, ואף קבע מתווה מפורט לעניין אופן עריכת התמחרות. ובמילים אחרות, בית המשפט העניק למשיבים את אחד מן הסעדים לו עתרו ואף פירט את דרך הוצאתו אל הפועל, ומשכך ועל פי "מבחן הסעד" הנזכר סבורני כי אכן יש לומר כי החלטת בית המשפט הינה פסק דין (ראו והשוו רע"א 3595/11 גלמן נ' טסלר , פסקה 9 (20.7.02011)). בנסיבות אלו דומה כי ההחלטות שתתקבלנה בהמשך להחלטה זו עניינן יהא באופן ביצוע פסק הדין ועל כן יהיה מקום לראותן כטפלות לו (כטענת המערער), אך למעשה אין צורך להכריע בשלב זה האם ראוי יהיה לסווג את כל ההחלטות שתתקבלנה בעתיד בהמשך לפסק הדין כ"החלטות אחרות" או שמא יהיה מקום לראות באיזו מהן חלק מפסק הדין עצמו.

כמתואר המשיבים הגישו בקשה להוספת ראיות. ספק אם היה עליהם להגיש בקשה כזו לגבי החלטות שניתנו על ידי בית המשפט קמא בגדר אותו הליך, אך מכל מקום אין בהחלטות אלו - שעניינן דחיית מועד הדיון לקיום ההתמחרות עד להכרעה בערעור והחלטה בקשר עם בקשת המערער לתיקון טעות סופר - כדי לשנות ממסקנתי האמורה הנסמכת כאמור על "מבחן הסעד".

5.

אשר למועד ממנו מתחיל מניין הימים להגשת הודעת הערעור.

תקנה 402 סיפה לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כי "ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה " [ההדגשה הוספה], ונפסק בהקשר זה כי "כלל ההמצאה כדין הוא, אפוא, הכלל הנוהג והמחייב, ועל פיו חייב בעל דין לכלכל את התנהלותו הדיונית" (ראו בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס , פסקה 6 (13.11.2007)). אמנם במקרים מסויימים "חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק", ואז גובר "חריג הידיעה" על "כלל ההמצאה", אך הודגש בפסיקה כי חריג זה מוחל "במצבים חריגים וקיצוניים" בלבד ( שם , פסקה 7. כן ראו רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ , פסקאות 17-18, 23 (8.7.2010) (לעהלן: עניין אבו עוקסה )).

עיינתי בטענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח בפניי שיש מקום לסטות במקרה דנן מדרך המלך של "כלל ההמצאה", באשר המשיבים לא הצביעו על קיומן של "נסיבות מיוחדות, העולות כדי חוסר תום לב והשתק בעל דין" (רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע''מ , פסקה 14 (8.7.2007). כן ראו החריגים המנויים בעניין אבו עוקסה ), והדברים יפים בפרט בשים לב לעובדה שלטענת המערער פסק הדין לא הועבר לידי בא-כוחו במלואו ביום 19.11.2013, אלא באופן חסר.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המשיבים ישאו בהוצאות המערער בסך של 2,500 ש"ח.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים בהליך שבכותרת כמו גם בתיק השופט ברע"א 732/13.