רע"א 236/17 לאה מטלר נ. אריה רזון

1.

מונחת לפניי שאלת סיווגו הנכון של ההליך שבכותרת, היינו - האם עומדת למבקשים זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי עליה הם משיגים או שמא דרושה להם רשות על מנת לערער על החלטה זו.

2.

הרקע העובדתי בקליפת אגוז:

א.

המבקשים (להלן: מטלר ) התקשרו עם המשיב (להלן: רזון ) בהסכם מכר אשר לפיו ירכשו מטלר מרזון משק המצוי במושב עגור (להלן: המשק ). הצדדים שכרו את שירותיו של עו"ד יצחק פינק (להלן: עו"ד פינק ) לייצגם בעסקה, וסיכמו כי התמורה הכספית אשר תשולם על ידי מטלר תופקד בנאמנות אצל עו"ד פינק. לימים התברר לצדדים כי עו"ד פינק מעל בכספים שהופקדו בידיו, וכפועל יוצא מכך התגלעה ביניהם מחלוקת בכל הנוגע להשלמת העסקה. בחודש יולי 2015 הגישו

מטלר לבית המשפט המחוזי תובענה כנגד רזון, בגדרה עתרו לקבלת הסעדים הבאים:

"א. ליתן צו הצהרתי הקובע כי התובעים [ מטלר - ג'ל'] שילמו לנתבע [רזון - ג'ל'] את מלוא התמורה ע"פ הסכם המכר.

ב.להורות לנתבע לקיים את הוראות ההסכם, ולבצע את העברת הזכויות במשק ע"ש התובעים. לצורך כך ליתן צווי עשה כדלקמן:

1.צו המורה לנתבע להאריך את תוקפו של היתר הבנייה לאלתר כאשר היתר הבנייה המחודש יהיה חתום ע"י האגודה, הסוכנות, המועצה

ורמ"י .

2.צו המורה לנתבע להעביר לרמ"י את כל המסמכים הנדרשים לצורך העברת הזכויות.

3.צו המורה לנתבע לשלם לרמ"י

את מלוא דמי ההסכמה בגין העברת הזכויות במשק ו/או כל סכום אחר שייקבע ע"י רמ"י כתנאי להעברת הזכויות במשק ע"ש התובעים.

ג.לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הפיצוי המוסכם ללא הוכחת נזק בסך 310,000 ₪.

ד.להשית על הנתבע את הוצאות הליך זה לרבות שכר טרחת עו"ד ומע"מ כחוק."

ב.

במסגרת דיון אשר נערך בבית המשפט המחוזי ביום 9.2.2016, הסכימו הצדדים כי:

"...תופרד ותועמד להכרעה, לאחר בירור ראייתי וסיכומים קצרים, השאלה מי מבין הצדדים צריך לשאת בנזק שמקורו בעובדה שכספים שהופקדו בנאמנות בידי עו"ד פינק, ירדו לטמיון, בהנחה שכך. ולרבות האפשרות שהאחריות לנזק הנ"ל, ראוי שתחולק בין הצדדים בדרך שיקבע בית המשפט".

ג.

ביום 8.12.2016 הכריע בית המשפט המחוזי בשאלה המוסכמת שהועמדה להכרעתו (להלן: ההחלטה או החלטת חלוקת הנזק ). בהחלטה צוין כי לצורך ההכרעה מוסכם שהסכום אשר הופקד בידי עו"ד פינק ואשר נעלם עומד על 930,000 ש"ח (נכון לחודש פברואר 2014). בית המשפט קבע, בתמצית, כי שני הצדדים תמי לב וכי שניהם נפלו קרבן לטרגדיה משותפת. לפיכך הכריע כי הצדדים "יחלקו [...] בנזק שלמרבה הצער, נכפה עליהם" (פיסקה 4 להחלטה). בסיפא של ההחלטה (פיסקה 5) ציין בית המשפט כך: "באשר אין החלטה זו ממצה את כל האמור בכתב התביעה, יודיעוני הצדדים בתוך 60 יום, האם נדרש לקבוע תביעה זו להמשך דיון בנושאים הנלווים". מכאן בקשת רשות הערעור שבכותרת, אשר הוגשה על ידי מטלר והמופנית כנגד החלטת חלוקת הנזק.

3.

בסמוך לאחר הגשת בקשת רשות הערעור הגישו מטלר

בקשה לשנות את סיווג ההליך לערעור בזכות. בבקשה נטען כי החלטת חלוקת הנזק מהווה "פסק דין חלקי" הנתון לערעור בזכות, וזאת מן הטעם שהכריעה באופן סופי בסעד שעניינו מתן צו הצהרתי הקובע כי מטלר שילמו לרזון את מלוא התמורה על פי הסכם המכר (ראו הסעד הראשון המפורט בפיסקה

2א' לעיל. סעד זה יכונה להלן: הסעד ההצהרתי ).

4.

בעקבות הגשת הבקשה לשינוי סיווג, הוריתי לצדדים להגיש עותק מן ההודעות אותן הגישו לבית המשפט המחוזי בהתאם לאמור בפיסקה

5 להחלטה.

בהודעה אותה הגישו מטלר לבית המשפט המחוזי ביקשו הם לעכב את ביצוע ההחלטה, ככל שהיא נוגעת לסוגית חלוקת הנזק בין הצדדים, וזאת עד להכרעה סופית בהליך. בהקשר זה ציינו כי הם סבורים "[...] שלא ניתן ממילא לקבוע מהו התשלום שעל התובעים לשלם בהתאם להחלטה, עד להכרעה בשאר הנושאים, ולקביעת היקף הנזקים שנכפו על הצדדים כתוצאה מהמעילה". מטלר הוסיפו וביקשו לקבוע דיון לצורך הכרעה בסעדים האחרים שנתבעו במסגרת התובענה. לעניין הסעד ההצהרתי ציינו במפורש כי הם "[...] עומדים על בקשתם למתן סעד הצהרתי כאמור, שהרי הכרעה בסעד זה תשליך [...] על יתר הסעדים שהתבקשו [...]" (סעיף 2 להודעת מטלר לבית המשפט המחוזי).

רזון, מצדו, הודיע לבית המשפט המחוזי כי בעקבות החלטת חלוקת הנזק פנה למטלר בדרישה שישלמו לו 465,000 ש"ח (מחצית מגובה הסכום אשר הופקד בנאמנות אצל עו"ד פינק ונגנב, כאמור לעיל), אך מטלר

סרבו לבצע את התשלום. רזון ציין כי בנסיבות אלה, אין מנוס מהמשך ההתדיינות על מנת שבית המשפט המחוזי יכריע "בכל הסוגיות ו/או הסעדים

העומדים בפניו" (סעיף 6 להודעת רזון לבית המשפט המחוזי).

5.

לאחר עיון בהודעות הצדדים לבית המשפט המחוזי, הוריתי לרזון להשיב לבקשתם של מטלר לשינוי סיווג ההליך. רזון הודיע כי הוא מתנגד לבקשה. לגישתו, החלטת חלוקת הנזק אינה מכריעה באופן סופי באיזה מן הסעדים אשר נתבעו אלא מהווה "נדבך ביניים" להמשך ההכרעה. משכך, יש לראות בה משום "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור.

6.

לאחר עיון בעמדות הצדדים הצעתי להם, בהחלטתי מיום 26.2.2017, מתווה אשר לפיו יסכימו למחיקת בקשת רשות הערעור, תוך שמירת מלוא טענותיהם ותוך שמירת זכותם של מטלר להשיג על ההחלטה (ככל שיהיה בכך צורך) במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי שיינתן בהמשך הדרך. רזון הסכים למתווה האמור; ואילו מטלר הודיעו כי אינם מסכימים לו, שכן הם סבורים כי שיקולי יעילות מצדיקים דווקא מהלך הפוך - היינו שקודם יכריע בית משפט זה בהליך דנן, ורק לאחר מכן ימשיך בית המשפט המחוזי את הדיון בתובענה.

7.

בהיעדר הסכמה למתווה הדיוני שהוצע, אין מנוס מהכרעה בסוגית סיווגו הנכון של ההליך. לכך אגש עתה. אציין מיד כי לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון במסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עומדת למטלר זכות ערעור על החלטת חלוקת הנזק וכי דרושה להם רשות על מנת לערער עליה.

8.

אכן, אופן ההשגה על החלטות שיפוטיות נגזר מן השאלה האם לפנינו "החלטה אחרת" או "פסק דין". המבחן המשמש לסיווגן של החלטות בהקשר זה הוא "מבחן הסופיות", לאמור: האם סיים בית המשפט בהחלטתו את הדיון בעניין המונח לפניו (למשל, ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא (4) 354, 362 (1997) (להלן: עניין

מנדלבליט ); ע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (17.8.2006) (להלן: עניין

במות ); ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי , עמ' 107 ואילך (מהדורה שלישית, 2012)). מדובר במבחן דיוני בעיקרו, שעניינו בשאלה האם ההחלטה הנבחנת מסיימת את הדיון ו"סוגרת את תיק בית המשפט" (ע"א 226/61 דורון נ' צחובל , פ"ד טז

1911, 1919 (1962)).

יישומו של המבחן האמור עלול להיות מורכב במקרים בהם בית המשפט מכריע בטענות שונות של הצדדים במהלך הדיון, אך לאחר מתן החלטתו ההליך מוסיף להתקיים. ואכן, בעניין מנדלבליט נפסק כי "במצבים כאלו, שבהם נמשך הדיון לאחר מתן ההחלטה בפני אותו בית-משפט, נדרש מבחן עזר, שבאמצעותו ניתן יהיה לזהות 'סופיות' הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי. המבחן הראוי לזיהוי 'סופיות' שכזו הוא מבחן הסעד , המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים" ( שם , עמ' 363. ההדגשה במקור). על פי מבחן הסעד, אם ההחלטה מעניקה או שוללת אחד או יותר מן הסעדים שנתבעו, הרי שמדובר ב"פסק דין חלקי"; ואם לאו - הרי שלפנינו "החלטה אחרת" שאינה אלא שלב ביניים בדרך לבירורו של הסעד (ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ , פ"ד נד(2) 145, 155-154 (2000); עניין במות , פיסקה 4. עוד ראו, ע"א 134/13 מזאוי נ' מזאוי , פיסקה 4 (7.3.2013). ערעור על החלטה זו נדחה בפסק דין מיום 12.5.2013 בבש"א

1977/13).

9.

בענייננו טוענים מטלר כי החלטת חלוקת הנזק מהווה "פסק דין חלקי", וזאת מן הטעם שהכריעה באופן סופי בסעד ההצהרתי אשר נתבע על ידם. אין בידי לקבל טענה זו. כזכור, במסגרת הסעד ההצהרתי עתרו מטלר

לכך שבית המשפט יצהיר כי הם שילמו לרזון את מלוא התמורה על פי הסכם המכר שנכרת בין הצדדים. החלטת חלוקת הנזק אינה כוללת התייחסות להצהרה זו, ועניינה הכרעה בשאלת אופן חלוקת הנזק אשר נגרם כתוצאה מכך שהכספים אשר הופקדו בנאמנות אצל עו"ד פינק ירדו לטמיון. גם אם אקבל כי יש קשר בין שתי הסוגיות, אין לומר כי מדובר בעניינים זהים ולא ניתן לקבוע כי בית המשפט המחוזי הכריע בסעד ההצהרתי אשר התבקש.

זאת אף זאת: גדרי השאלה אשר הועמדה להכרעה במסגרת החלטת חלוקת הנזק נקבעו על ידי הצדדים עצמם, וממילא יכולים היו להסכים כי בית המשפט יכריע תחילה בסעד ההצהרתי. העובדה שלא עשו כן, אלא הגדירו את הסוגיה העומדת להכרעה באופן אחר, מלמדת כי גם לגישתם אין מדובר בהכרעה בסעד ההצהרתי. ודוק: בהודעה אותה הגישו מטלר לבית המשפט המחוזי בעקבות ההחלטה ציינו במפורש כי הם "[...] עומדים על בקשתם למתן סעד הצהרתי כאמור, שהרי הכרעה בסעד זה תשליך [...] על יתר הסעדים

שהתבקשו [...]" . דברים אלו מלמדים באופן חד משמעי כי בניגוד לנטען על ידי מטלר בבקשה לשינוי סיווג, גם הם סברו כי החלטת חלוקת הנזק אינה כוללת הכרעה סופית בסעד ההצהרתי (שהרי אחרת לא היה מקום לבקש מבית המשפט המחוזי ליתן סעד זה).

10.

אוסיף ואציין, שעיון בהחלטת חלוקת הנזק מעלה כי היא אינה כוללת קביעות אופרטיביות ברורות וכי נועדה לשמש בסיס להמשך - בין מבחינה זו שבעקבות ההכרעה הצדדים "[...] כבר ימצאו [...] את הדרך למתווה שיאפשר את סיום ביצוע החוזה" (סעיף 1 להחלטה); ובין כשלב ביניים בדרך להכרעה בסעדים הסופיים. ואכן, מן ההודעות אשר הוגשו לבית המשפט המחוזי לאחר מתן ההחלטה עולה כי הצדדים חלוקים ביניהם לגבי נפקותה האופרטיבית, כלומר לא ברור להם מה הונחו לעשות בפועל. גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה לפיה אין לפנינו החלטה המכריעה באופן סופי במקטע מסוים ומוגדר של התובענה (ראו והשוו, ע"א 4540/04 מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' אורבוך , פיסקה 11ב' (14.9.2006) (להלן: עניין מט"ח )).

ודוק: אפילו כאשר בית המשפט מכריע, בשלב ביניים של ההליך, בעניין סעד הצהרתי - אין בכך כדי להוביל, מניה וביה , לכלל מסקנה שקיימת זכות ערעור על ההחלטה. לעניין זה יש לבדוק "האם הסעד ההצהרתי שנתבקש וניתן בבית המשפט המחוזי הינו סעד מיוחד ונפרד (ואז זהו פסק דין חלקי) או שמא רק מנגנון לקראת בירור הסעד הסופי

שינתן בתובענה (ואז זוהי החלטה אחרת)" (עניין מט"ח , פיסקה 7 ; ההדגשות במקור. ראו גם, ע"א 463/13 מדינת ישראל נ' פרמה גורי בע"מ , פיסקה 8 (10.3.2013). ערעור על החלטה זו נדחה על ידי כב' השופט ס' ג'ובראן: בש"א 2601/13 פרמה גורי בע"מ נ' מדינת ישראל (4.6.2013) (להלן: עניין פרמה גורי )). ספק בעיניי אם ניתן לומר כי הסעד ההצהרתי אשר התבקש על ידי מטלר הינו סעד עצמאי ונפרד העומד על רגליו שלו.

11.

המסקנה לפיה החלטת חלוקת הנזק מהווה "החלטה אחרת" אף עולה בקנה אחד עם שיקולי יעילות דיונית. אכן, לא אחת חזר בית משפט זה על הכלל שלפיו במקרים בהם הערכאה הדיונית מחליטה לפצל את ההליך לשלבים - מוטב כי ההשגות על החלטותיה השונות תישמענה בפעימה אחת, במסגרת ערעור שיוגש לאחר סיום הדיון בתובענה כולה (ראו והשוו, רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פיסקאות 11-10 (20.5.2012); ע"א 6495/14 קסלמן

וקסלמן נ' מסלם , פיסקה 10 (27.11.2014) (להלן: עניין קסלמן

וקסלמן )).

אמנם, הכלל האמור נועד לשמש שיקול במסגרת ההחלטה האם ליתן

רשות ערעור אם לאו, בהינתן שמדובר בהחלטה המוגדרת כ"החלטה אחרת", ואין הוא יכול לחרוץ את סיווגה של החלטה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת". כפי שציינתי במקרה אחר, "[...] שיקולי יעילות כשלעצמם אינם יכולים להטות את הכף לעבר סיווגה של ההחלטה כ'החלטה אחרת', מקום בו ההלכה המושרשת מובילה בבירור למסקנה הפוכה" (רע"א 6094/16 רוזובסקי נ' איזי פורקס בע"מ , פיסקה 8 (2.1.2017). ראו גם, עע"מ 7373/10

לוי נ' מדינת ישראל - צבא הגנה לישראל (1.11.2010)). ואולם לשיקולים אלה עשוי להיות מקום באותם מקרים בהם שאלת הסיווג היא בעלת פנים לכאן ולכאן (עניין פרמה גורי , פיסקאות 39-38; עניין קסלמן

וקסלמן , פיסקה 10).

12.

נוכח כלל האמור לעיל, אני קובע כי לא עומדת למטלר זכות ערעור על ההחלטה וכי דרושה להם רשות על מנת לערער עליה. אין אפוא מקום להורות על שינוי סיווגו של ההליך לערעור בזכות, ומשכך הבקשה לשינוי סיווג נדחית וההליך יוותר בסיווגו הנוכחי. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

החלטה זו תתויק בתיק השופט.