ע"א 3853/19 דורון חלא נ. יעקב מזרחי

ולפיה רו"ח אלכס הילמן יתמנה כדי לבחון את מצב החברה, לבדוק את ההתחשבנות של החברה ביחס לנושיה השונים ובכלל זה בעלי מניותיה וכן להחליט בנושאים דחופים ושוטפים הקשורים בניהולה ולהכריע במחלוקות בין בעלי מניותיה.

4.

ביום 12.3.2012 הגישה קבוצת מזרחי תביעה שכנגד בגדרה עתרה להורות על ביצוע התמחרות ביחס למניות החברה בין בעלי מניותיה; לחלופין ביקשה להורות על מכירת הנכס; ולחלופי חילופין, על פירוק החברה. במהלך דיון שהתקיים ביום 13.5.2012 הסכימו הצדדים כי דרכם המשותפת הגיעה לתומה, וכי המחלוקת שנותרה נעוצה אך ורק בשאלת אופן

ההיפרדות . בסיום הדיון האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי הדרך המתאימה לפתרון המחלוקת בין הצדדים היא מכירת זכויות החברה בנכס במסגרת התמחרות שתיעשה לאחר פרסום מודעה למכירתו, כאשר בעלי המניות בחברה יהיו רשאים להציע הצעות לרכישתו כמו כל צד ג' אחר. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה על ההחלטה האמורה, נדחתה (רע"א 4596/12 נקש נ' מזרחי (21.10.2012)).

5.

בהמשך, בהחלטתו מיום 21.4.2013, הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת התביעה המקורית. במהלך דיון שהתקיים ביום 13.10.2013 הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה בטרם ביצוע הליך פירוק או לצורך הגעה להסכמה ביחס לחברה, יש להקדים ולהכריע בסוגיות מקדמיות השנויות במחלוקת בין הצדדים באשר לאופן שבו יש לערוך איזון תשלומים, בהמשך להסכם פשרה מיום 14.1.2010 שנחתם ביניהם (להלן:

הסכם הפשרה ), ובפרט בשאלה האם יש לבצע את איזון התשלומים לפי שיעור האחזקות של בעלי המניות לפני דילול שנעשה במניות החברה או אחריו. לאחר שהצדדים הגישו כתבי טענות מתוקנים בסוגיות אלה, ולאחר שביום 18.9.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב 5 להצטרף להליך, ניתנה ביום 31.1.2016 החלטת בית המשפט המחוזי בסוגיית איזון התשלומים (החלטה זו תכונה להלן: פסק דין חלקי , כפי שכונתה על-ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 17.4.2019).

6.

בפסק הדין החלקי קבע בית המשפט המחוזי, בתמצית, כי יש לערוך את איזון התשלומים בהתאם לשיעור האחזקות של קבוצת נקש בחברה במועד הסכם הפשרה, היינו לפני ביצוע דילול המניות, וכי דילול המניות של קבוצת נקש יוותר על כנו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע את אופן חישוב איזון התשלומים (ראו: פיסקאות 314-313 לפסק הדין החלקי).

7.

דורון חלא, קבוצת מזרחי וקבוצת נקש הגישו לבית משפט זה, כל אחד בנפרד, ערעור המופנה כלפי פסק הדין החלקי (ע"א 2123/16, ע"א 2127/16 ו-ע"א 2154/16). בפסק דין מיום 16.10.2018 (להלן: פסק הדין מיום 16.10.2018 ) הורה בית משפט זה (כבוד השופט י' עמית בהסכמת כבוד השופטים ע' ברון ו- ע' גרוסקופף ) על מחיקת הערעורים בקבעו כי פסק הדין החלקי הוא במהותו "החלטה אחרת" ולכן לא ניתן היה להשיג עליו באמצעות הגשת ערעור בזכות. כן נקבע כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך ביצוע החישוב בהתאם להנחיותיו ולהכרעותיו כאמור בפסק הדין החלקי. מפאת חשיבות הדברים, אביאם כלשונם:

"[...] לא היה מקום להגשת הערעורים כל עוד לא ניתן פסק דין אופרטיבי לאחר חישוב הסכום לאיזון. למעשה, למרות שבית משפט קמא השתמש בכותרת 'פסק דין' הרי שמדובר בהחלטה, וספק אם הייתה למערערים זכות ערעור עליה. בית המשפט הכריע במחלוקות בין הצדדים והתווה את העקרונות לביצוע החישוב [...]" (פיסקה 3 לפסק הדין מיום 16.10.2018).

עוד נקבע כי:

"אין בידי מי מהצדדים פסק דין אופרטיבי לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ויש לראות אפוא את פסק דינו של בית המשפט קמא כ'החלטה', ולמיצער, כפסק דין חלקי שאינו מסיים את המחלוקות בין הצדדים" (פיסקה 5 לפסק הדין מיום 16.10.2018).

8.

בעקבות האמור ולאחר מחיקת הערעורים, המשיך ההליך קמא להתנהל, וביום 17.4.2019 נתן בית המשפט המחוזי את ההחלטה העומדת בבסיס ההליכים שבכותרת. בית המשפט המחוזי הגדיר את ההחלטה מיום 17.4.2019 כהחלטה משלימה לפסק הדין החלקי, הורה על מתן הנחיות אופרטיביות למימוש הקביעות בפסק הדין החלקי וקבע כי כל הכספים שבקופת החברה יועברו לידי קבוצת מזרחי באמצעות באי-כוחה (פיסקה 28 להחלטה מיום 17.4.2019).

ההליכים שלפניי

9.

כאמור, ההליכים שלפניי מופנים נגד ההחלטה מיום 17.4.2019. ההליך הראשון, הוא ערעור שהגיש דורון חלא על ההחלטה מיום 17.4.2019 ועל פסק הדין החלקי (ע"א 3853/19). קבוצת מזרחי הגישה, מצידה, בקשה לסילוק הערעור על הסף בטענה שאופן ההשגה הנכון, הן על פסק הדין החלקי הן על ההחלטה מיום 17.4.2019, הוא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור ולא באמצעות ערעור בזכות.

10.

ההליך השני הוא בקשה להארכת מועד בת יום מטעם קבוצת נקש להגשת ערעור בזכות על ההחלטה מיום 17.4.2019 (בש"א 3935/19). לטענת קבוצת נקש, ביום האחרון להגשת ההליך הגיע שליח מטעמה לצורך הגשת כתב הערעור לבית משפט זה אך בשל "שגגת אנוש" נשמטו ממנו פרטים ומסמכים מסוימים, ועל כן הערעור הוגש רק ביום שלמחרת. קבוצת מזרחי מתנגדת לבקשה וטוענת, כפי שטענה במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, כי אופן ההשגה על ההחלטה מיום 17.4.2019 הוא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. מכאן, טוענת קבוצת מזרחי, אין מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד. לחלופין, וככל שייקבע כי עומדת לקבוצת נקש זכות ערעור, הודיעה קבוצת מזרחי כי היא אינה מתנגדת למתן ארכה בת יום אחד להגשתו.

11.

אם כן, לצורך בחינת ההליכים שלפניי עלי להידרש לשאלת אופן ההשגה הנכון על ההחלטה מיום 17.4.2019.

דיון והכרעה – "פסק דין", "החלטה אחרת" ומקרים המעוררים קשיי סיווג

12.

דרך ההשגה על החלטה שיפוטית נגזרת מסיווגה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 100-99

(מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין )). המבחן המרכזי המשמש לסיווגן של החלטות בהקשר זה הוא "מבחן הסופיות" או מבחן "סגירת התיק", שעיקרו בשאלה האם ההחלטה נשוא הדיון סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים ו"סגרה" למעשה את ההליך המשפטי (ראו: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 158 (1993); רע"א 8813/05

עמותת במות נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (17.8.2006); בע"מ 3240/13

פלונית נ' פלוני , פיסקה י' (14.7.2013)). בפסיקה הושרש מבחן עזר נוסף לשאלת ההבחנה בין "פסק דין" ובין "החלטה אחרת", הוא "מבחן הסעד", ולפיו ככל שניתן או נשלל סעד כלשהו בהחלטת בית המשפט הרי שמדובר ב"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו:

ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 363, 365 (1997); בש"מ 1059/11

אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המקומית נתניה , פיסקה 5 (29.5.2011); בן-נון וחבקין , בעמ' 107). היינו, גם החלטה שאינה מסיימת את מלאכת השיפוט כולה – כלומר אינה סוגרת את התיק בכללותו – עשויה להיחשב לעיתים "פסק דין חלקי". "פסק דין חלקי", מעצם טיבו ובשונה מ"החלטה אחרת", מסיים את הדיון לגבי חלק מבעלי הדין או לגבי חלק מן הסעדים אשר נתבעו במסגרת התובענה (ראו גם: תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי )). ככזה, עומד הוא בפני עצמו ואין הוא מהווה שלב ביניים בדרך לבירור סופי של התובענה (ראו: ע"א 1735/19 פלונית נ' קופת חולים מאוחדת , פיסקה 15 (20.2.2020), וההפניות שם).

13.

"מבחן הסעד" יושם בפסיקה אף במקרים בהם התעורר צורך לסווג החלטות שיפוטיות שניתנות במסגרת הליכים שהתאפיינו בהתדיינות "מתמשכת ומתגלגלת". כך, בייחוד בהליכי חדלות פירעון (פירוק חברות ופשיטת רגל) המורכבים למעשה מ"יחידות דיוניות" העומדות בפני עצמן, תוך שנקבע בפסיקה כי במקרים שבהם מדובר בהחלטה שסתמה את הגולל על "יחידה דיונית" מסוג זה, הרי שזו תסווג כ"פסק דין" אף שההליך בכללותו עודנו ממשיך להתנהל (ראו, מבין רבים: רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב(4) 393 (1989); רע"א 2549/09 חברת אי.סי.אמ. יצרני מיזוג אוויר בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , פיסקה 5 (28.7.2010); רע"א 7311/10 כהן נ' דדון , פיסקה 2 (19.06.2011); רע"א 7213/12 שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייס אוטודיפו בע"מ (10.12.2012); בש"א 6808/15 גני באר שבע בע"מ נ' עו"ד חבר, מנהל מיוחד , פיסקה 11 (30.12.2015)).

14.

לשם שלמות הדיון אוסיף כי המבחן הנזכר אינו ישים ביחס להחלטות הניתנות לאחר סיומו של ההליך (ראו: בש"א 4057/17 א.ג.י. השרון אחזקות והשקעות בע"מ נ' בן הפנדי בע"מ , פיסקה 6 (29.5.2017); ע"א 4177/19 חמיאס נ' בר רבי , פיסקה 8 (16.4.2020), וההפניות שם (להלן: עניין בר רבי )).

15.

על רקע המסגרת הנורמטיבית המתוארת לעיל, יש להודות כי יישומו של "מבחן הסעד" במקרים שבהם ניתנה החלטה שיפוטית שאין בה כדי לסיים את ההליך אינו פשוט כלל ועיקר. מטעם זה, שבה שאלת סיווגן של החלטות מעין אלו והעסיקה את בית משפט זה לעיתים קרובות יחסית (ראו, למשל: ע"א 295/82

יעקב נ' עמיתור בע"מ , פ"ד לט(2) 345 (1985); ע"א 674/83 דניאלסה ס.א. חברה זרה נ' "גד-שט" שותפות לבניין ולהשקעות , פ"ד מא(4) 113 (1987); ע"א 4540/04 מט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' אורבוך (14.9.2006); ב"ש 130/87 שנסי נ' יהודית גלעדי , פ"ד מא(4) 707 (1987); רע"א 236/17 מטלר נ' רזון , פיסקה 11 (5.10.2017); רע"א 9483/17 אהרון פסגות 2003 בע"מ נ' לוין , פיסקאות 13-12 (8.7.2019)). ודוק, הקושי ביישומו של "מבחן הסעד" בא לידי ביטוי בעיקר במסגרת הליכים המאופיינים כאמור בהתדיינות מתמשכת, כדוגמת הליך של קיפוח בעלי מניות, בהם מתעורר קושי בהגדרת ה"סעד" המבוקש בהליך.

16.

דוגמה מעניינת המלמדת על הקושי ביישומו של "מבחן הסעד", נוגעת להבדלים בין סיווג החלטה המורה על פירוק שיתוף במקרקעין ובין סיווג החלטה המורה על פירוק שותפות או פירוק שיתוף בנכס שאינו מקרקעין. כך, בפסיקה נקבע כי על דרך הכלל החלטה בעניין פירוק שיתוף במקרקעין תסווג כ"החלטה אחרת", שכן התיק נחשב "פתוח" כל עוד הליכי פירוק השיתוף נמשכים (ראו: ע"א 613/78 אניס נ' פוירשטיין , פ"ד לד(1) 32 (1979); רע"א 183/89 קמחי נ' קמחי , פ"ד מג(2) 95 (1989); רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן , פ"ד נא(5) 375 (1997); רע"א 6053/17 מישאל נ' עו"ד אופיר פדר בתפקידו כנאמן על הנכסי החייב , פיסקה 6 (4.12.2017); בן-נון וחבקין , בעמ'

125-124) . כך, למשל, בע"א 1409/06 גרינברג נ' טובול , פיסקה 3 (1.8.2006) צוין באשר להחלטה המורה על פירוק שיתוף במקרקעין:

"עיון בחלק האופרטיבי של ההחלטה מעיד כי בית המשפט קמא ביקש ליתן סעד הכולל בחובו את כל הכלים הנדרשים לצורך הוצאתו לפועל. כך, נקבע בהחלטה אופן פירוק

הזכויות, מונה מפרק לצורך מימוש ההחלטה, המפרק הוסמך

למנות אדריכל ולהעסיק מומחים מטעמו, ונקבע שכרם של המפרק ושל מומחים מטעמו. על פני הדברים, במתן סעד אופרטיבי מפורט וכולל כאמור, סיים בית המשפט את מלאכתו. למרות האמור, נוכח ההלכה הקיימת, אין לסווג החלטה זו כ'פסק דין'. זאת, שכן

עדיין לא ניתן לומר כי הסתיים ההליך של פירוק השיתוף בשים לב לכך שטרם הסתיימו כל פעולות העזר הכרוכות בביצועו. ברי שבמהלך הליך פירוק עלול להיווצר הצורך לפנות אל בית המשפט בבקשות שונות למתן הוראות ובית המשפט אכן קבע בפסק דינו כי המפרק מוסמך לפנות אליו בבקשות כאלה. מכאן, שמלאכתו של בית המשפט קמא עדיין לא תמה. לפיכך יש לסווג את ההחלטה כ'החלטה אחרת'".

17.

מנגד, לשם השוואה, נקבע כי החלטה המורה על פירוק שיתוף של נכסים עסקיים תסווג כ"פסק דין" שהערעור עליו בזכות, וזאת על אף שעוד נותר לבית המשפט לפקח על הליכי המכירה (ראו: בע"מ 2098/14 פלוני נ' פלונית (22.4.2014)).

18.

על הקשיים שעשוי יישומו של "מבחן הסעד" לעורר לעיתים תכופות יחסית, עמד כבוד הרשם (כתוארו אז) ג' שני ב ע"א 6495/14 קסלמן וקסלמן נ' מסלם (27.11.2014) (להלן: עניין קסלמן וקסלמן ) , בציינו כי:

"יטען הטוען – וכך אכן טוענים המערערים – כי במקרה שלפנינו מדובר בכל זאת בפסק-דין, שכן בית המשפט המחוזי דחה בהחלטתו חלק מן העילות והסעדים שנתבעו במסגרת התביעה שכנגד [...] טענתם האמורה של המערערים מצביעה על 'תחום אפור' בסוגיית סיווגן של החלטות שיפוטיות. כוונתי למקרים שבהם בית המשפט בערכאה הדיונית מוציא מתחת ידיו החלטה שאינה מסיימת את מלאכת השיפוט כולה, אך יש בה משום הכרעה לגבי טענות מסוימות או רכיבים מסוימים של התביעה. או-אז נשאלת השאלה, אם הכרעה זו יש בה כדי להפוך את ההחלטה לפסק-דין חלקי. כאמור, בהקשר זה אפשר להיעזר במבחן הסעד, אך גם מבחן זה אינו בהכרח מנפק תמיד תשובה ברורה וחד-משמעית" (שם, בפיסקה 5).

הרשם שני הפנה בגדר החלטתו בעניין קסלמן וקסלמן הנ"ל למספר מקרים גבוליים שעוררו לבטים לא מבוטלים בסוגיית הסיווג, וכך בלשונו:

"טלו מקרה שבו בית המשפט נותן החלטה בדבר חבותה של המדינה לפצות את התובעים בגין הפקעה ובדבר גודל השטח שהופקע. הניחו כי בית המשפט פוסק שאכן יש חבות אך השטח שבגינו יש לפצות קטן יותר משנטען בתביעה (והתיק ממשיך להתברר בשאלת גובה הפיצוי). האם עומדת לתובעים זכות ערעור על ההחלטה? נראה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, אף שכבר ידוע כי המערערים לא יקבלו פיצוי בגין מלוא השטח (ראו ע"א 6855/09

אלמקייס נ' מדינת ישראל

(31.1.2010)). ומנגד, טלו מקרה שבו כתב התביעה מושתת באופן ברור על כמה עילות נפרדות אשר בצד כל אחת מהן – סעד נפרד. הניחו כי בית המשפט מכריע בהחלטתו לגבי אחת מן העילות ובכך שולל את הסעד שבא בצמוד לה. נראה כי במקרה זה הסיווג המתאים של ההחלטה הוא 'פסק-דין חלקי', אף שההליך ממשיך להתברר בכל הנוגע לעילות ולסעדים האחרים (ראו עניין מנדלבליט

הנ"ל, בעמ' 363; רע"א 3414/13

טל יד מצויינות בשירות בע"מ נ' וויזקום תקשורת בע"מ

(7.7.2013); רע"א 1763/13

ימין נ' קן-תור

(25.7.2013); רע"א 3017/09

אזולאי נ' דנציגר משק פרחים דן

(17.5.2009))" (עניין קסלמן וקסלמן , שם; ראו גם: שם, בפיסקה 6).

19.

מכל מקום, וזה חשוב לציין לענייננו, בפסיקה נקבע כי רק החלטה המביאה לסגירה סופית של המחלוקת בין הצדדים, באופן שלא מצריך מבית המשפט להידרש למחלוקת זו שוב, תסווג כ"פסק דין". וכך נקבע על-ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין ב ע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח , פ"ד נו (ט) 104, 109 (2002):

"גם בהנחה שבהחלטה המקורית של בית-המשפט כלולות, בשאלות מסוימות, הכרעות ברורות, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי עצם הקביעה הזו לא הטילה על המשיבה חובת תשלום מיידית. החובה עשויה לקום אך ורק אם בסופו של יום, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, מסתכם חשבון החובה והזכות ביתרה חיובית".

והדברים אף עולים מפסק הדין מיום 16.10.2018 אשר אוזכר לעיל. עוד ראו: רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פיסקאות 6-3 (20.5.2012) (להלן: עניין מע"צ ); רע"א 8671/16 דורון נ' גלעד , פיסקה 18 לפסק דינו של כבוד השופט נ' סולברג ופיסקה 2 לפסק דינו של כבוד השופט צ' זילברטל (21.2.2017); ע"א 7790/10

MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ , פיסקאות 10-8 (2.12.2010); עניין בר רבי , בפיסקה 7).

20.

ומה באשר לבחינת סיווגן של החלטות הניתנות בגדרו של הליך להסרת קיפוח בעלי מניות? לכך אפנה מיד.

הליך להסרת קיפוח בעלי מניות – רקע, דינמיקה ומאפיינים

21.

סעיף 191(א) לחוק החברות קובע, כדלקמן:

"התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה".

סעיף זה מקנה לבעלי מניות בחברה אפשרות לפנות לבית המשפט במקרים שבהם הם סבורים כי ענייני החברה מתנהלים בדרך של קיפוח. הסעיף אינו קובע רשימה סגורה של דרכים להסרת הקיפוח, והוא אינו אלא כ"רקמה פתוחה" המקנה לבית המשפט מרחב גמישות ושיקול דעת רחב להביא לפתרון נכון ויעיל של המחלוקות בין הצדדים (ראו: ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת , פיסקאות 76-75 לפסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר (1.9.2015) (להלן: עניין אדלר ); ע"א 6290/17 מגנזי נ' לוי , פיסקאות 16-15 (11.2.2018) (להלן: עניין מגנזי )). לבית המשפט נתונה סמכות להורות על קשת רחבה של סעדים בגדרי הליך שהוגש מכוח סעיף 191 לחוק החברות לצורך הסרת הקיפוח ובכלל זה ביטול החלטה של אורגן בחברה; תשלום פיצוי לבעלי המניות המקופחים או לחברה; מתן זכות עיון במסמכי החברה; ומינוי כונס נכסים על נכסי החברה (ראו: צפורה כהן בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות 183-180 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: כהן, בעלי מניות בחברה )). במקרים בהם מתרשם בית המשפט כי יש להביא ל"הפרדת כוחות" בין הצדדים, עליו לפעול בדרכים יצירתיות לעיצוב מנגנון של התמחרות, רכישה כפויה או תמחור על נגזרותיהם השונות (ראו: עניין אדלר , בפיסקה 90; עניין מגנזי , בפיסקה 15).

22.

אם כן, פעמים רבות היעד הסופי של הליך שהוגש מכוח סעיף 191 לחוק החברות, במקרה בו הוכח קיפוח או אובדן יחסי אמון, הוא "הפרדת כוחות" בין הצדדים באמצעות קביעת מנגנון מתאים לכך. יחד עם זאת, עד להשגת יעד זה ועל מנת לאפשר הגעה אליו, פעמים רבות נדרש בית המשפט להכריע במחלוקות קונקרטיות בין הצדדים ואף להורות על מתן סעדים זמניים. כך, למשל, ייתכן כי בין הצדדים להליך – הם בעלי המניות – תתעוררנה מחלוקות שונות באשר לניהולה השוטף של החברה עד ל"הפרדת הכוחות" ביניהם, כמו מחלוקות באשר לאופן חלוקת דיבידנד; קבלת החלטות על התקשרויות עסקיות שונות; קבלת מידע מהחברה וכדומה. ייתכן כי מחלוקות אלה יוגדרו על-ידי התובע עוד בכתב התביעה אך ייתכן כי לעיתים הן (או חלק מהן) עשויות להתגלע רק לאחר הגשת ההליך ומבלי שצוינו בכתב הטענות הפותח. במסגרת סמכויותיו רשאי בית המשפט בנסיבות אלו להורות על מינוי בעל תפקיד לניהול נכסי החברה או לשם שמירה על זכויות בעלי מניות המיעוט, וכן להורות על מינוי חוקר לצורך בדיקת חשדות לגבי פעילות לא תקינה של בעלי השליטה בחברה (ראו: כהן, בעלי מניות בחברה , בעמ' 184-183). זאת ועוד, במקרים רבים אף החלטה על אופן "הפרדת הכוחות" בין הצדדים לא תהווה סוף פסוק ובמהלך תקופה מסוימת לאחריה יידרש בית המשפט למחלוקות נוספות באשר ל"מוקשים" העומדים בדרכם של הצדדים ביחס ליישום מנגנון ההיפרדות שנבחר כאמור. אין חולק כי להחלטות שמקבל בית המשפט עד להכרעה הסופית בתיק המורה על יישום "הפרדת הכוחות" הלכה למעשה, עשויות להיות משמעיות כספיות דרמטיות, כפי שאירע במקרה שלפנינו.

סיווגן של החלטות הניתנות במסגרת הליך להסרת קיפוח בעלי מניות

23.

ומכאן, לשאלה שבפנינו – האם יש לראות בהחלטה שניתנת על-ידי בית המשפט תוך כדי בירור טענות הקיפוח ועיצוב מנגנון ההיפרדות משום "פסק דין" הסוגר "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה באופן המקנה זכות ערעור, או שמא מדובר בהחלטה שיפוטית שתסווג ככלל כ"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור?

24.

לא אכחד, מדובר בשאלה לא פשוטה שכן ישנם שיקולים כבדי משקל המושכים לכיוונים מנוגדים בעניין זה.

25.

מן העבר האחד ניצבת גישה לפיה יש לראות בהחלטות הניתנות בגדרי הליך מכוח סעיף 191 לחוק החברות ככאלה המסיימות סכסוך קונקרטי בין הצדדים ולמעשה סותמות את הגולל על "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה. זוהי אכן גישה אפשרית וניתן למצוא לה תימוכין במקרים דומים שהתעוררו בפסיקה בעיקר ביחס להליכי חדלות פירעון (ראו, למשל: ע"א 11117/07 אריכא נ' עו"ד ארז חבר (3.11.2008); רע"א 7109/15 גורי נ' משה (20.12.2015); רע"א 2642/16 זבורוב נ' עופר שפירא מנהל מיוחד על נכסי החייב , פיסקה 3 (16.5.2016); רע"א 6893/16 חברת אקסס קרדיט בע"מ נ' ישיבת שערי מבשרת ציון , פיסקה 5 (25.5.2017); רע"א 7347/17 יעקב נ' איל ארנברג - נאמן על נכסי החייב (21.11.2017); רע"א 8599/19

משה נ' שמרת , פיסקה 12 (13.4.2020); למקרים בהם שאלה דומה הושארה לאחרונה בצריך עיון, ראו: ע"א 1057/18 עברון נ' ורדי , פיסקה 8 (23.1.2019); ע"א 5033/18 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ נ' לוי , פיסקה 6 (2.2.2020)). בהתאם לגישה זו ניתן היה לראות בהחלטה מיום 17.4.2019 ככזו אשר הובילה את ה"יחידה דיונית" באשר לסוגיית איזון התשלומים לכלל סיום, ועל יסוד זה לקבוע כי מדובר למעשה ב"פסק דין" הנתון לערעור בזכות.

26.

יחד עם זאת, אני סבורה כי ראוי, ככלל, לצדד בגישה הנמצאת מעברו השני של המתרס ולסווג החלטות הניתנות בגדרו של הליך קיפוח בעלי מניות דווקא כ"החלטות ביניים" הטעונות רשות ערעור, ואשר ניתן לערער עליהן בגדר הערעור על פסק הדין הסופי בהליך. לשיטתי, בחינה מהותית של הליך המתנהל מכוח סעיף 191 לחוק החברות, לצד שיקולי יעילות, מובילה למסקנה האמורה. כאמור, מטרתו של הליך מכוח סעיף 191 לחוק החברות היא בירור טענת הקיפוח והסרתו על-ידי קביעת מנגנון מתאים. ואולם, עד לפתרון הסכסוך בין הצדדים יש צורך לעיתים לצעוד כברת דרך ארוכה אשר רק בסופה ניתן הסעד המרכזי בהליך – הסרת הקיפוח. את ההחלטות הניתנות עד למועד ההגעה ליעד זה יש לראות כ"החלטות ביניים" שמטרתן לקרב את מתן הסעד הסופי ולסיים את כלל המחלוקות בין הצדדים. אני מודעת לכך שבית המשפט עשוי להכריע לאורך ההליך בסעדים אשר צוינו מפורשות בכתב התביעה. ואולם, אני סבורה כי סעדים אלה אינם אלא בגדר "סעדי ביניים" שמטרתם אחת – קידום הסרת הקיפוח ופתרון המחלוקות בין הצדדים. לפיכך, לשיטתי, זכות הערעור בהליך מכוח סעיף 191 לחוק החברות תינתן רק בסופו של ההליך – לאחר שבית המשפט קבע ויישם באופן מלא מנגנון סופי, כזה או אחר, להסרתו של קיפוח בעלי המניות. מבחינה זו ניתן לומר כי רק פסק הדין שמורה על השלמת הסרת הקיפוח – היינו, יישום המנגנון שנקבע על-ידי בית המשפט – הוא-הוא פסק הדין ה"סופי" אשר מקים זכות ערעור אף על ההחלטות שניתנו לפניו (השוו לאסמכתאות שהובאו בפיסקה 19 לעיל).

27.

ואכן, כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי החלטה המורה על הפרדת כוחות בגדרי הליך קיפוח בעלי מניות אינה "פסק דין" אלא "החלטה אחרת", וזאת משום שאין בה כדי לסיים את הסכסוך בין הצדדים (ראו: ע"א 6290/17 פלוני נ' פלוני , פיסקה 2 (5.9.2019); עניין מגנזי , בפיסקה 21; ה"פ (מחוזי מרכז) 7250-05-11 לבנת נ' אדלר (6.12.2012)).

28.

התוצאה אליה הגעתי נתמכת אף בשיקולי רוחב הנוגעים לדרך הרצויה לבירור סכסוך בין בעלי מניות בפני ערכאת הערעור. הן שיקולים מהותיים והן שיקולי יעילות מושכים לכך שאין מקום להטריח את ערכאת הערעור להידרש לאותה פרשיה מספר פעמים. הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בהליכים הנוגעים לסכסוך בין בעלי מניות, אשר עשויים לעורר מורכבות משפטית ועובדתית חריגה שאין טעם להידרש אליה לשיעורין. מבחינה מהותית, יש לאפשר, ככל הניתן, לערכאת הערעור לבחון את הסכסוך בין בעלי המניות כמכלול, לאחר הכרעה סופית של הערכאה הדיונית, וזאת כאשר לפני ערכאת הערעור מונח מכלול החומר והקביעות של הערכאה הדיונית (ראו: עניין מע"צ , פיסקאות 11-10; עניין קסלמן וקסלמן , פיסקה 10; ע"א 6574/19 אגם נ' BNP PARIBAS SA , פיסקה 10 (27.2.2020) (להלן: עניין אגם ) ). לא מן הנמנע כי בחינת סכסוך כמכלול כאמור, על כל פרטיו ונקודות המחלוקת בין הצדדים, תאפשר לערכת הערעור להגיע לתוצאה אופטימלית יותר.

29.

תוצאה זו נתמכת אף בשיקולי יעילות. מתן הגדרה רחבה למושג "פסק דין חלקי" בכל הנוגע להחלטות הניתנות בהליך להסרת קיפוח עשוי לעודד בעלי דין להגיש הליכים ערעורים על החלטות שניתנות טרם מתן פסק הדין הסופי בהליך, וזאת מתוך מטרה שלא להחמיץ את מועד ההשגה על ההחלטות אלה, גם במקרים בהם ייתכן שההליך הערעורי היה נמנע נוכח תוצאת פסק הדין הסופי. כך, ההשלכות הכספיות של החלטה שניתנת במהלך ההתדיינות בבית המשפט המחוזי עשויות להתבהר לצדדים רק בסופו של ההליך – כאשר יקבע אופן חלוקת המניות בחברה . קביעה כי מדובר בהחלטות המהוות "פסק דין" עשויה לתמרץ את הצדדים להגיש ערעורים על החלטות הניתנות בגדרו של ההליך, למרות שייתכן כי ערעורים אלה יתייתרו בסופו, ובהתאם לתוצאותיו.

30.

לבסוף אציין כי נתתי דעתי לחשיבותה של זכות הערעור (לדיון אודות היקפה של זכות הערעור ראו: בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה , פ''ד נד(4) 319, 329-328 (2002); רע"א 121/12 פלקסר נ' בנק אוצר החייל בע''מ , פיסקה 5 (4.6.2012); בן-נון וחבקין , בעמ' 30-28). אולם אני סבורה כי התוצאה אליה הגעתי מאזנת נכונה בין זכות זו לבין השיקולים המערכתיים שפורטו לעיל, ולא למותר לציין את דבריו של כבוד הנשיא א' ברק לפיהם "אפילו נאמר, כי זכות הערעור נמנית עם הזכויות החוקתיות (ועל טענה זו רבים החולקים: [...]), הרי גם זכות זו היא מסוייגת והיא נשקלת כנגד עקרונות מערכתיים של יציבות וסופיות וכנגד זכויותיו של הצד שכנגד" (ראו: בש"א 3931/97 אפרים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (5.8.1997) ; והשוו: בש"א 5822/05 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אלמלם , פיסקה 22 (28.6.2006); רע"א 5208/06 דייויס נ' מוריס , פיסקה ד(2) (29.6.2006); בש"א 4936/06

ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ , פסיקה 7 (25.9.2006)).

31.

מכל מקום חשוב לזכור כי ההחלטות הניתנות בגדרי הליך לקיפוח בעלי מניות ניתנות, כמובן, לערעור ברשות במהלך ההליך, כך שבמקרים מתאימים ערכאת הערעור תוכל להידרש להן עוד לפני מתן פסק דין סופי, וכאמור אף לערעור בזכות עם מתן פסק הדין הסופי בהליך (ראו: תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי; עניין אגם , בפיסקה 8 ).

מן הכלל אל הפרט

32.

אף בענייננו, בית המשפט המחוזי הגיע להחלטה כי יש צורך בהפרדת הכוחות בחברה. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי ממשיך לדון בסוגיות העולות מהחלטה זו, ומתייחס לסעדים הנדרשים על-מנת להגיע ליעד הסופי – היפרדות בין הצדדים. לכן, את ההחלטה מיום 17.4.2019 יש לראות כ"החלטת ביניים" אשר אינה מסיימת את ההתדיינות בין הצדדים חרף המשמעות הכלכלית שבצדה.

33.

אשר על כן, לדורון חלא לא קיימת זכות ערעור על ההחלטה מיום 17.4.2019, ועל כן יש להורות על מחיקתו של ע"א 3853/19. יחד עם זאת, ובהתחשב במורכבותה של שאלת סיווג ההחלטה מיום 17.4.2019, ראיתי להורות על הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה זו, וזאת תוך עשרה ימים מיום המצאת החלטתי זו.

בדומה, אין מקום להיענות לבקשה מטעם נקש להארכת מועד להגשת ערעור בזכות על ההחלטה מיום 17.4.2019. ואולם, בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שבקשה זו הוגשה יום אחד לאחר חלוף המועד להגשת ערעור על ההחלטה, ובכך שקבעתי ששאלת הסיווג של ההחלטה מיום 17.4.2019 היא אינה פשוטה, אני מורה על הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 17.4.2019 מטעם קבוצת נקש, אף זאת תוך עשרה ימים.

34.

סיכומו של עניין: אני מורה על מחיקת ע"א 3853/19. כמו כן, אני מורה על מתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 17.4.2019, הן לקבוצת נקש והן לדורון חלא, וזאת עד עשרה ימים לאחר המצאת החלטתי זו.

החלטתי זו תצוין בפתחן של בקשות רשות הערעור שיוגשו (ככל שיוגשו), ותצורף להן כנספח.

בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.