פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6053/17
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקשת:
מלכה מישאל
נ ג ד
המשיבים:
1. עו"ד אופיר פדר בתפקידו כנאמן על
הנכסי
החייב
2. הרצל מישאל
3. כונס הנכסים הרשמי
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום
15.03.2017 בפש"ר 33613-10-14
בשם המבקשת:
עו"ד רון בעהם;
עו"ד שי מילך
בשם משיב 1:
בעצמו; עו"ד גלית
שוקרון; עו"ד שינט לרנר
בשם משיב 2:
עו"ד נתן חג'ג'
בשם משיב 3:
עו"ד מזל מרו
פסק
דין
1.
מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (פש"ר
33613-10-14, כבוד השופט
ש' סרחאן
), בגדרה נדחתה
בקשת המבקשת לעיון חוזר בהחלטה מיום 15.3.107 (להלן:
ההחלטה הראשונה
). בקשת רשות הערעור מופנית הן כנגד ההחלטה
הראשונה, והן כנגד דחיית הבקשה לעיון חוזר.
ברקע
הפרשה ניצבת דירת מגורים בה התגוררו המבקשת והמשיב 2 (להלן:
החייב
) במהלך חיי נישואיהם, עד שהתגרשו לפני כחמש עשרה שנה. במסגרת הסכם
הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין בתאריך 9.4.2002, נקבע כי דירת המגורים המשותפת
תישאר בבעלות המבקשת והחייב בחלקים שווים. למבקשת ניתנה זכות להמשיך להתגורר בדירה
יחד עם ילדיהם המשותפים עד שיגיעו לגיל 18.
במסגרת
תביעות שהגיש החייב נגד המבקשת בשנים 2011-2010, התקבל ביום 9.7.2012 פסק דין
(תמ"ש 30595-07-10; תמ"ש 17809-01-11, כבוד השופטת
מ' קראוס
), במסגרתו ניתן תוקף להסכמות הצדדים.
בפרוטוקול הדיון בו פורטו ההסכמות נכתב כך: "הגב' תקנה
מחצית חלקו של התובע
בדירה תמורת סך של 160,000 ₪. סך של 5000 ש"ח
ישולמו בתוך 7 ימים. היתרה תשולם לאחר העברת הזכויות על שם הנתבעת [...] האיש לא
יישא בהוצאות ההיוון בכל מקרה, אבל ישתף פעולה ככל שיידרש לצורך העברת הדירה על שם
האישה ויחתום על מסמכים לשם כך". המבקשת טוענת כי הוסכם שהיא תרכוש את כל
חלקו של החייב בדירה, דהיינו מחצית מהזכויות בדירה, ולא מחצית מזכויותיו של החייב
המהוות רבע מהזכויות בדירה, וכי נפלה טעות בניסוח המופיע בפרוטוקול. מלוא הזכויות
בדירה טרם נרשמו על שמה של המבקשת, וזאת לטענתה עקב עיקולים על זכויות החייב
וחובות ארנונה שטרם הוסדרו.
2.
ביום 2.11.2014 ניתן נגד החייב צו כינוס נכסים (פש"ר 33613-10-14)
ומשיב 1 מונה כמנהל מיוחד לנכסיו (להלן:
הנאמן
). ביום
25.9.2016 הוכרז החייב כפושט רגל על ידי בית המשפט קמא. הנאמן הגיש ביום 25.1.2017
בקשה להורות על פירוק השיתוף בדירה, בטענה כי לפי מרשם המקרקעין נותרו לחייב מחצית
מהזכויות בדירה. לאחר קבלת תגובת המבקשת, ותשובת הנאמן לתגובה – נתן בית המשפט
המחוזי ביום 15.3.2017החלטה לפיה המבקשת רכשה רק מחצית מזכויותיו של החייב בדירה,
דהיינו רבע מהזכויות בדירה, וכן לא הוכיחה ששילמה את סך 160,000 ש"ח לחייב
כפי שטענה. מאחר שהחוב שנותר לזכות נושי החייב עמד על 77,877 ש"ח, סכום הנמוך
משמעותית משווי מחצית הדירה, המליץ בית המשפט לצדדים להגיע להסכמה לגבי תכנית
פירעון טרם יינתן צו למימוש זכויות החייב בדירה.
3.
המבקשת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי, לה צירפה נספחים
רלוונטיים לתמיכה בטענה כי הוסכם על רכישת כל זכויותיו של החייב, ולתמיכה בטענה כי
שילמה את מלוא הסכום בסך 160,000 ש"ח. בקשתה זו לעיון חוזר נדחתה ביום
1.5.2017.
יצוין כי במסגרת הבקשה
לעיון חוזר צורפו בין היתר המסמכים הבאים, אשר נועדו לתמוך בטענת המבקשת: הסכם
המכר אגב גירושין מיום 31.7.2012; שטר העברת זכות שכירות של לשכת רישום המקרקעין
בנתניה; הצהרה למיסוי מקרקעין; שומת מס הרכישה; רישום הערת האזהרה על חלקו של
החייב ביום 18.11.2012; ואישור על חשבון הנאמנות בו הופקדו 140,000 ש"ח לטובת
החייב יחד עם אישורים על תשלומים נוספים בסך 20,000 ש"ח. עוד יצוין כי החייב
מצורף כמשיב להליך זה, וכי עמדתו היא כי לא נותרו לו זכויות בדירה, וכי קיבל את
מלוא התמורה בסך 160,000 ש"ח, בהתאם לגישת המבקשת.
4.
הנאמן טוען כי אין מקום להורות על עיון חוזר בהחלטה שכן לא מדובר על מצב
של שינוי בנסיבות, או טעות שנפלה בהחלטת בית משפט קמא. לגישת הנאמן, מאחר שהמבקשת
הגישה את האסמכתאות לעמדתה רק במסגרת הבקשה לעיון חוזר, הרי שאלו לא היו מונחות
בפני בית משפט קמא בהחלטתו מיום 15.3.2017, ועל כן לא נפלה טעות בהחלטתו בהתחשב
במידע שהיה מונח לפניו. עוד טוען הנאמן כי החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי
הינה פסק דין, ועל כן המבקשת הייתה צריכה להגיש לגביו ערעור בזכות במועד. כמו כן
נטען להענקה לפסולה בניגוד לסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980,
מאחר שהתמורה ששילמה המבקשת הינה שוות ערך רק לרבע מהזכויות בדירה באותה תקופה,
ולא לחצי כפי שטוענת המבקשת. כמו הנאמן, גם משיב 3 (להלן:
הכונס הרשמי
) טוען כי המקרה אינו מצדיק עיון חוזר בהחלטת בית משפט קמא, ובכל מקרה
ההסכם בין הצדדים אינו תקף כלפי נושים שלא צורפו אליו, אף שחובותיו של החייב היו
ידועים בזמן חתימתו.
דיון
והכרעה
5.
ערכאה שקיבלה החלטת ביניים רשאית לשוב ולדון בה, ואף לשנותה במקרים
מיוחדים. הטעם לכך הוא כי מצד אחד החלטת הביניים אינה יוצרת מעשה בית דין, אך מן
הצד האחר החלטת ביניים היא החלטה
שיפוטית על כל המשתמע מכך. מכאן הכלל, והחריג שהוצג לעיל.
מעיון בבקשה שבפניי, ובחומר שצורף לבקשה לעיון חוזר, נראה כי ישנה אפשרות סבירה כי נפלה טעות בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, ויובהר כי אינני קובע דבר בייחס לשאלות המהותיות של הזכויות בדירה והעברת התשלומים. טעות אפשרית זו מצדיקה בחינה מחודשת של החלטת בית המשפט המחוזי, בהתבסס על החומר החדש שהוגש.
אכן, אין להתעלם מהעובדה שהמבקשת לא הגישה בשלב הראוי את החומר החיוני לצורך הכרעה בשאלות המהותיות, ובכך נפל פגם לא מבוטל בהתנהלותה הדיונית. ברם, אני סבור כי ניתן להתגבר במקרה זה על הפגם, אם כי לא בלי התלבטות. המבקשת כנראה סברה שבתגובתה יש בכדי להבהיר את הטעות לפיה רכשה את כל זכויות החייב בדירה, ולא רק את מחציתן, ועל כן לא מצאה לנכון לצרף את כל האסמכתאות התומכות בכך. מדובר במחדל בהתנהלותה של המבקשת, אשר ייתכן שבנסיבות אחרות היה מצדיק את דחיית הבקשה. אולם, נראה כי נכון שבטרם בית המשפט יסיים את מלאכתו, ייתן את דעתו בין היתר לסכום שלטענת המבקשת שולם, אשר מתועד במסמכים שצורפו, והנפקות של תשלום סכום זה, לרבות בייחס לשאלה איזה חלק מזכויות החייב בדירה היא רכשה. כמובן, ניתן להגיע לתוצאה של בירור הבקשה מחדש בדרכים דיוניות שונות, אך נוכח משמעות הסוגיה המתעוררת נראה כי ניתן לצעוד במסלול של דיון לגופו בבקשה לעיון חוזר.
6.
בהתייחס לטענת הנאמן לפיה החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, הנושאת את הכותרת "החלטה", הינה בפועל פסק דין הסוגר את ההליך – בנסיבות העניין אין בהיבט דיוני זה להכריע. מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה, ישנה פסיקה לפיה החלטת בית משפט על עצם הפירוק אינה בהכרח מסיימת את ההליך ואינה עולה לכדי פסק דין, אלא היא החלטת ביניים (ראו למשל: ע"א 613/78 אניס נ' פוירשטיין , פ"ד לד(1) 32 (1979); ע"א 183/89 קמחי נ' קמחי , פ"ד מג(2) 95 (1989); רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן , פ"ד נא(5) 375 (1997)).
בענייננו מהחלטת בית המשפט המחוזי אף עולה כי נהג בזהירות ראויה לגבי התקדמותו בהליך. נזכיר כי לא ניתן צו למימוש זכויות החייב, ונקבע כי הצדדים יגבשו תוך 30 יום מתווה מוסכם לתכנית הפירעון. גישה זו אף מאפשרת גמישות מסוימת באופציות הדיוניות העומדות בפני בית משפט זה. בהינתן זאת, נראה כי הדרך הרצויה מבחינת בירור המחלוקת, ושיקולים מעשיים, היא בקיום דיון לגופו בהחלטת בית המשפט בבקשה לעיון חוזר. ושוב נזכיר כי יש להצטער על התנהלות המבקשת, אך עדיין סבורני כי נכון יהיה לבחון את הבקשה לנוכח התיעוד, וכל זאת מבלי להביע עמדה. על רקע זה נוסיף כי אין בהחלטה זו להידרש לטענות שונות של החייב, הנאמן והכונס הרשמי לגופו של עניין.
7.
לאור האמור, הוחלט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה. הערעור מתקבל במובן זה שבית המשפט המחוזי יעיין בחומר החדש שהגישה המבקשת, לאחר שעמדות הצדדים יוצגו בפניו, ויקבל החלטה בבקשה. לנוכח נימוקיי והתוצאה אליה הגעתי אין צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ז בכסלו התשע"ח
(4.12.2017).
ש ו פ ט