רע"א 2933-23 רע"א 2933-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' פרידמן) מיום 20.3.2023 בפש"ר 37625-12-18 בה נדחתה בקשת המבקש להפחתת צו התשלומים שנקבע בעניינו.

רקע והשתלשלות העניינים

1.בעניינו של המבקש מתנהל הליך פשיטת רגל, והוגשו נגדו 10 תביעות חוב בסך כולל של כ-620,000 ₪. צו כינוס ניתן ביום 8.1.2019 ובמסגרתו נקבע למבקש צו תשלומים לפיו עליו לשלם סך של 2,500 ₪ מדי חודש, החל מיום 1.3.2019. בהמשך, בחודש מאי 2019 הגיש המבקש "בקשה להפחתת צו התשלום החודשי", בה ביקש להורות על הפחתת צו התשלום לסך של 500 ₪ כל חודש. המבקש טען כי הוא יליד שנת 1952, וכי גילו ומצבו הבריאותי אינם מאפשרים לו להשתלב בשוק העבודה למרות ניסיונותיו; וכן כי אינו יכול להמשיך לגייס כספים ממשפחתו על מנת לעמוד בצו התשלומים. ביום 30.5.2019 דחה בית משפט קמא (כב' השופטת ר' איזנברג) את הבקשה. נקבע כי בשל העובדה שהמבקש לא הצהיר על הכנסות ילדיו הבגירים, שלטענתו סמוכים על שולחנו, בזמן שהוא נושא בהוצאות שכר הלימוד האוניברסיטאי הגבוה שלהם בטרם שילם את חובותיו לנושים – אין מקום להיעתר לבקשתו.

2.ביום 19.1.2021 התקיים דיון לפני בית משפט קמא, אליו לא התייצב המבקש מפאת מחלה. במהלך הדיון הפנה המנהל המיוחד – הוא המשיב 2 (להלן: המנהל המיוחד) לדוח מיום 18.1.2021 בו עמד על מצבו הכלכלי של המבקש. הוא טען כי ההכנסה הממוצעת של משק הבית של המבקש עומדת על סך של 19,700 ₪; וכי מחישוב ההוצאות שערך בדוח מיום 18.1.2021 עולה כי קביעת צו תשלומים בסך של 6,000 ₪ יותיר למבקש ורעייתו סכום מספק למחיה. באת כוחו של המבקש טענה תחילה כי צו תשלומים של 6,000 ₪ הוא גבוה והמבקש לא יוכל לעמוד בו. אולם לאחר מכן מסרה כי "לאחר ששוחחתי עם החייב, הוא מסכים לצו תשלומים של 6,000 ₪ על חשבון תכנית הפירעון" (פרוטוקול 19.1.2021, עמוד 2, ש' 12-10).

בסופו של הדיון ניתנה החלטה בה הוכרז המבקש כפושט רגל, ונקבעה לו תכנית פירעון לפיה עליו לשלם 60 תשלומים חודשיים שוטפים בסך כל 6,000 ₪ החל מחודש ינואר 2021; וכי לאחר מכן יקבל הפטר מכל חובותיו (להלן: תכנית הפירעון).

3.לאחר שנקבעה תכנית הפירעון, הגיש המבקש בקשות שונות בהליך ובהן בקשה להורות על בדיקתן של מספר תביעות חוב מחדש; בקשה לשחרור כספים מעוכבים; וכן הצעה להסדר נושים לפיו הוא ישלם כ-30% מסך תביעות החוב במזומן, מסכום שיתקבל מעזרה כלכלית של קרובי משפחה וחברים. בקשות אלה נדחו. זאת, בין היתר, לאור כך שלא נמצא טעם לעיין מחדש בתכנית הפירעון שאושרה.

4.מהודעת עדכון מטעם המנהל המיוחד מיום 2.8.2021 עולה כי המבקש לא שילם דבר על חשבון תכנית הפירעון, וכי הוא צבר חוב פיגורים בגובה עשרות אלפי שקלים. בהמשך לכך, נכרת הסכם בין המבקש לבין המנהל המיוחד לפיו חוב הפיגורים יוסר ב-3 תשלומים של 12,660 ₪ כל אחד, וכי עד 8.9.2021 ישולם התשלום החודשי השוטף על סך של 6,000 ₪ (כפי שהוסכם בתוכנית הפירעון). הסכם זה קיבל תוקף של החלטה ביום 9.9.2021. משהמבקש לא עמד גם בהסכם זה, הורה בית משפט קמא ביום 5.12.2021 על הוצאת פקודת מאסר כנגד המבקש אשר הותנתה בתשלום 12,000 ₪ על חשבון התשלום השוטף לו התחייב המבקש – עבור חודשים אוקטובר ונובמבר. יום לאחר מכן, מששילם המבקש סכום זה, בוטלה פקודת המאסר. ואולם, גם בחודשים שלאחר מכן לא עמד המבקש בתכנית הפירעון. ביום 19.4.2022 הודיע המנהל המיוחד לבית המשפט על כוונתו לעתור פעם נוספת להוצאת פקודת מאסר.

5.ביום 28.4.2022 הגיש המבקש בקשה נוספת להפחתת צו התשלום החודשי, בה ביקש כי התשלום החודשי יופחת לסך של 3,000 ₪ (להלן: הבקשה להפחתת צו התשלומים). המבקש חזר על טענותיו לפיהן הוא אינו עובד החל מחודש אוקטובר 2019 ומתקיים מקצבאות; והוא אינו מצליח להשתלב בשוק העבודה בשל גילו ומצבו הבריאותי. עוד נטען כי הכנסותיה של רעיית המבקש אינן יכולות להיחשב חלק מהכנסותיו בהליך פשיטת הרגל, מאחר שהשניים פרודים וקיים ביניהם הסכם הפרדת רכוש וזכויות (להלן: הסכם הממון). לבקשה זו לא צורף תצהיר מטעמו.

בתשובה מיום 29.5.2022 התנגד המנהל המיוחד לבקשה. לגישתו, המבקש לא הציג טעמים חדשים או שינוי נסיבות שהתגבשו מאז אושרה בהסכמתו תכנית הפירעון, שכן הסכם הממון אליו הוא הפנה נחתם בין בני הזוג עוד בשנת 1998. מנגד טען המבקש בתשובתו מיום 13.6.2022 כי הסכם הממון הופעל רק לאחר אישור תכנית הפירעון (שניתן כזכור בחודש ינואר 2021), ולכן ישנו שינוי נסיבות המצדיק את קבלת הבקשה.

לתשובה צורף תצהיר הרעייה (שצורף גם כנספח 4 לבקשה הנוכחית), בו נטען כי משטר הפרדת הרכוש הוחל כשנתיים לפני חתימת התצהיר שנחתם ביום 3.6.2022 (קרי במחצית שנת 2020 לערך). כך, בסעיף 2 לאותו תצהיר, מציינת הרעייה כי החליטה להפעיל את ההסכם לאחר שהמבקש נקלע להסתבכות כלכלית. בסעיף 4 לתצהיר היא הוסיפה כי "מזה כשניים (כך במקור – ר.ר.), אני ובעלי חיים ביחד אולם יש הפרדה בינינו בזכויות... וכל זאת בהתאם ולפי ההסכם שנחתן (כך במקור – ר.ר.) בינינו".

6.ביום 20.10.2022 התקיים דיון לפני בית משפט קמא, בו נחקר המבקש על-ידי המנהל המיוחד. בחקירתו טען המבקש כי כלל לא נתן את הסכמתו לתכנית הפירעון בדיון מיום 19.1.2021, וכי באת כוחו שיקרה ביחס להסכמתו הנטענת. עוד טען בחקירתו כי לא התייצב לאותו דיון מבחירה ולא בשל מחלה (ראו: פרוטוקול 20.10.2022, עמוד 8, ש' 2); וכי הסכם הממון הופעל בסמוך להגשת הבקשה להפחתת צו התשלומים מיום 28.4.2022 (וזאת כאמור לעיל, בניגוד לנאמר בתצהיר הרעייה). בתום הדיון נקבע כי ייקבע מועד נוסף לשמיעת סיכומים בעל פה בבקשה להפחתת צו התשלומים. בנוסף, ביום 14.11.2022 הורה בית משפט קמא (כב' השופט י' פרידמן) על התייצבות רעיית המבקש לדיון שנקבע לצורך חקירה על תצהירה.

ביום 23.2.2023 התקיים דיון לפני בית משפט קמא אליו לא התייצבו המבקש ורעייתו. אי לכך, בית המשפט הורה על משיכת תצהיר הרעייה. נקבע כי אין הצדקה לאי התייצבות הרעייה, שתצהירה צורף כתמיכה בבקשה להפחתת צו התשלומים ואשר מתגוררת עם המבקש תחת קורת גג אחת – כך שחזקה עליה כי ידעה או היה עליה לדעת שעליה להתייצב לדיון.

7.ביום 20.3.2023 ולאחר שהתקיים דיון נוסף בעניינו, דחה בית משפט קמא את הבקשה להפחתת צו התשלומים (להלן: ההחלטה בבקשה להפחתת צו התשלומים).

בהחלטתו, עמד בית המשפט על הכנסותיו ונכסיו של המבקש כפי שהתבררו לאורך ההליך. בין היתר הוא עמד על כך כי המבקש הסתיר מהמנהל המיוחד פרטים על אודות נכסי המקרקעין שברשותו ואף הטעה ביחס אליהם; העביר חלק מן המקרקעין שקיבל בירושה לבנו ללא תמורה – כאשר לחובתו עומדים החובות האמורים; הסתיר עסק שהיה בבעלותו; והעביר ביולי 2020 את מניותיו בחברה לבנו.

לאור כל זאת, בית המשפט קבע כי המבקש אינו מפנים את חובותיו בהליך, ובה בעת חוסה תחת הגנותיו. כמו כן, נדחתה גרסת המבקש לפיה הוא לא נתן את הסכמתו לתכנית הפירעון כמו גם הטענה כי באת כוחו שיקרה. נקבע שיש לזקוף לחובת המבקש את העובדה שהפר את התכנית – שהוא עצמו הסכים לה – עוד מראשיתה. עוד הודגש כי על אף טענותיו, המבקש לא ביקש להשתחרר מייצוגה של באת כוחו; וכי המבקש נהג בחוסר שקיפות בהליך.

באשר להסכם הממון, בית המשפט עמד על כך שטענות המבקש בקשר עם הפעלתו – 24 שנים לאחר כריתתו ובחלוף 7 שנים מאז נכנס המבקש להליך פשיטת הרגל הקודם – עלו לראשונה רק לאחר שהמנהל המיוחד הודיע כי בכוונתו לעתור להוצאת פקודת מאסר פעם נוספת. ממילא אין בטענות אלה, שאף לא הוכחו, כדי להוות שינוי נסיבות מהותי המצדיק עיון מחדש בתכנית הפירעון. זאת, הן בשל ההתנהלות הדיונית של המבקש בקשר עם תצהיר הרעייה שהמבקש נושא באחריות לה כמי שאמור לדאוג לזימון עדיו; והן בשל העובדה שגם לולא היה תצהיר הרעייה נמשך, הרי שעל פי התצהיר עצמו, הפרדת הרכוש מכוח הסכם הממון החלה הלכה למעשה כשנתיים לפני הגשת התצהיר (שנחתם ביום 3.6.2022), כך שאין מדובר בנסיבות חדשות ונתון זה היה ידוע לחייב כשנתן את הסכמתו לתכנית הפירעון.

לאור כל האמור נקבע כי ככל שחוב הפיגורים לא יסולק בתוך 30 יום, יפעל המנהל המיוחד לקידום מימוש נכסי המקרקעין שברשות המבקש או יעתור לבקשות אחרות כפי שיראה לנכון.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

8.למען שלמות התמונה יצוין כי ההליך דנן הוא הליך פשיטת הרגל השני שמתנהל בעניינו של המבקש – כאשר ההליך הקודם (פש"ר 53361-04-15) בוטל ביום 23.10.2017 משום שהמבקש לא שילם את התשלומים החודשיים שהוטלו עליו ולא הגיש דוחות כנדרש.

טענות הצדדים

9.המבקש טען כי בית משפט קמא שגה כשקבע כי הוא נתן את הסכמתו לתכנית הפירעון שנקבעה בדיון מיום 19.1.2021. לטענת המבקש, הוא לא הסכים לתכנית זו משום שהכנסתו החודשית היחידה היא קצבת זקנה בסך של כ-2,200 ₪. נטען כי בשיחת הטלפון שהתקיימה בינו לבין באת כוחו במהלך הדיון, המבקש הבין שמדובר בתשלום חודשי של 3,000 ₪ (ולא 6,000 ₪) בשל טעות בהבנת הנשמע. ממילא ראוי היה שבית המשפט יוודא את הסכמת המבקש בצורה מעמיקה. מדובר בכשל בייצוג, שבשלו הוסיף המבקש בא כוח נוסף שייצגו – העושה זאת כמחווה עבור המבקש.

עוד טען המבקש כי רעייתו לא התייצבה לחקירה משום שההחלטה על התייצבותה לחקירה נגדית על תצהירה לא הובאה לידיעתה ואף לא לידיעתו שלו. גם לו ידעה על כך באת כוחו, באותם ימים היא חוותה התדרדרות במצבה הבריאותי ויתכן שזהו הטעם למחדלה. החלטת בית המשפט מיום 23.2.2023 על משיכת התצהיר ללא חקירת הרעייה פוגעת בזכות המבקש לקבל את יומו בבית המשפט על מנת להוכיח את הטענות בדבר הסכם הממון. עוד נטען כי הפעלת הסכם הממון מהווה שינוי נסיבות, משום שהסכם זה לא היה ידוע לנאמן ולבית המשפט כשנקבעה תכנית הפירעון. בהקשר זה נטען כי הזכויות במקרקעין שאליהן התייחס בית משפט קמא אמנם רשומות על שם המבקש, אך בפועל מכוח הסכם הממון אלה זכויות של הרעייה.

משום כך עותר המבקש כי בית המשפט יבטל את החלטת בית משפט קמא מיום 20.3.2023; את ההחלטה מיום 23.2.2023 למשוך את תצהיר הרעייה; ויורה לבית משפט קמא לאפשר חקירה של הרעייה.

10.המנהל המיוחד טען שיש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, שכן המבקש לא טען מדוע יש להעניק לו רשות ערעור במקרה זה. טענותיו של המבקש הן ערעוריות באופיין. משכך, יש לקבוע כי הבקשה – שהיא למעשה ערעור – הוגשה שלא כדין.

לגופו של עניין, נטען כי צדק בית משפט קמא בקבעו כי המבקש אינו אמין וכי טענותיו כבושות. מדובר בקביעה עובדתית שאין להתערב בה. לעניין הסכמת המבקש לתכנית הפירעון, טען המנהל המיוחד כי למבקש היו הזדמנויות רבות – כמי שהיה מעורב בהליך והגיש בקשות רבות במסגרתו – לטעון להיעדר הסכמתו לתוכנית.

באשר להסכם הממון, המנהל המיוחד טען כי בדין קבע בית משפט קמא שלא חל שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בתכנית הפירעון. לגישתו, ספק אם רעיית המבקש כלל קראה את התצהיר והייתה מודעת לנטען בו. בהקשר זה הוא ציין כי מספר תעודת הזהות שלה בתצהיר שגוי (במקומו מופיע מספר תעודת הזהות של המבקש); וכי חתימתה מצויה בעמוד נפרד. כמו כן, כמי שהפעילה לכאורה את ההסכם ומושפעת מהחלטת בית המשפט, היה על הרעייה עצמה להגיש בקשה לביטול ההחלטה בבקשה להפחתת צו התשלומים שכן החלטה זו ניתנה במעמד צד אחד ככל שהדבר נוגע אליה.

11.הכונס הרשמי (הוא המשיב 1, להלן: הכנ"ר) טען אף הוא כי יש לדחות את הבקשה. לגישתו, ההחלטה בבקשה להפחתת צו התשלומים ניתנה בדין, והיא החלטה מנומקת ומפורטת. ההחלטה קבעה כי לא חלים התנאים בבקשה לעיון חוזר לאחר שהתקיימו שלושה דיונים וכן הוגשו סיכומים. בהקשר זה טען הכנ"ר כי המבקש לא הציג שינוי נסיבות כלשהו. באשר לטענה לפיה זכויותיו של המבקש במקרקעין שייכות למעשה לרעייתו – טענה זו אינה יכולה לעמוד כאשר רישום המקרקעין הוא על שמו של המבקש, ורעייתו לא פעלה לשנות זאת. עוד הדגיש הכנ"ר כי התשלומים בתכנית הפירעון נקבעו חלף מימוש נכסי המבקש וביטול הענקת נכס המקרקעין שביצע המבקש לבנו.

דיון והכרעה

12.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובות המשיבים, אני סבורה כי דינה להידחות.

13.ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי שיקול הדעת המסור לבית המשפט של חדלות פירעון הוא רחב. זאת, לאור מומחיותו הייחודית, ובשל התרשמותו הבלתי אמצעית מבעלי הדין ומנסיבות ההליך. לפיכך, התערבות ערכאת הערעור שמורה למקרים חריגים בלבד (ראו, מיני רבים: רע"א 5966/22 פוליבה בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (26.10.2022) (להלן: עניין פוליבה); רע"א 7642/22 ברט נ' עו"ד אורן הראל, נאמן לנכסי החייב, פסקה 12 (10.1.2023); רע"א 8498/22 שיינקר נ' עו"ד אביב פריצקי, פסקה 20 (19.2.2023)). הדבר נכון גם באשר להחלטות שעניינן תכנית פירעון שנקבעה לחייב (ראו: עניין פוליבה, בפסקה 14. השוו: ע"א 8498/19 וייסר נ' עו"ד יקיר ניידיק, נאמן לנכסי המבקש, פסקה 6 (24.3.2020); ע"א 8013/22 עמי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקאות 11-9 (14.2.2023)). אינני סבורה כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

14.הבקשה שהגיש המבקש לבית משפט קמא ביום 28.4.2022 שכותרתה "בקשה להפחתת צו התשלום החודשי" היא למעשה בקשה לעיון חוזר בהחלטה על תכנית הפירעון.

סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (שחלה בעניינו של המבקש לאור המועד בו נפתח ההליך) קובע כי בית המשפט "רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו". בפסיקה נקבע כי בקשה לעיון מחדש (בין בבית משפט של פשיטת רגל ובין בכלל) תתקבל כאשר חל שינוי נסיבות מהותי; או לחילופין כאשר נפלה טעות טכנית חמורה בהחלטה עליה משיג המבקש. לבית משפט של פשיטת רגל יש שיקול דעת רחב בהכרעה בבקשה לעיון חוזר; אם כי שימוש בסמכות זו צריך להיעשות תוך התחשבות בעיקרון סופיות הדיון (ראו: רע"א 1826/20 פלונית נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (21.6.2020); רע"א 962/20 מוחארב נ' עו"ד שמואל מיכאל – מנהל מיוחד לנכסי החייב, פסקה 14 (8.7.2020); ע"א 7188/18 עו"ד אריק אמיר נ' חנאי, פסקה 30 (18.12.2020) (להלן: עניין אמיר)).

בהליכי חדלות פירעון נהוג להבחין בעניין זה גם בין החלטות "מתמשכות" – התלויות בנסיבות המשתנות בהליך שהוא מטבעו דינמי; לבין החלטות "מכריעות" – ה"סותמות את הגולל על מחלוקת נקודתית" או "מסמנות תפנית משמעותית בהליך". השימוש בסמכות לעיין מחדש מתאים יותר להחלטות מתמשכות, אשר חוסות תחת אמת מידה מקלה יותר, לעומת החלטות מכריעות שעיון מחדש בהן דורש הצדקה כבדת משקל הגוברת על השיקול של סופיות הדיון והסתמכות והצדדים (ראו: עניין אמיר, בפסקה 31. ראו גם: ע"א 8488/18 משקל נ' עו"ד רונן בצלאל, נאמן, פסקה 9 (17.6.2019) (להלן: עניין משקל); רע"א 1353/23 קרמנשהצ'י נ' שונפלס, פסקה 30 (1.5.2023)). כמו כן, נקבע בפסיקה כי הטלת צו תשלומים היא החלטה "מתמשכת" (ראו: עניין משקל, בפסקה 9). בהתאם לאמור, בענייננו, הבקשה להפחתת צו התשלומים היא בקשה לעיין מחדש בהחלטה "מתמשכת". אף על פי כן, וכפי שאפרט להלן, בדין קבע בית משפט קמא כי אין הצדקה להיענות לבקשת המבקש.

15.כעולה מהאמור לעיל, המבקש ביסס את הבקשה להפחתת צו התשלומים מלכתחילה על שני טעמים עיקריים: היעדר יכולת כלכלית לעמוד בצו התשלומים; וקיומו של הסכם ממון המצדיק להפחית מההכנסה שיוחסה לו ובהתאם לכך את צו התשלומים שנקבע. בהמשך, בדיון שהתקיים בבקשה, העלה המבקש טעם נוסף לפיו לא נתן הסכמתו לתכנית הפירעון שקיבלה תוקף של פסק דין. הבקשה שלפניי מתמקדת בשאלת הסכמת המבקש לתכנית הפירעון ובטענותיו לשינוי נסיבות בהתבסס על קיומו של הסכם הממון. אתייחס לטענות אלו להלן.

16.ההסכמה על תכנית הפירעון – כזכור, בהחלטה מיום 19.1.2021 התייחס בית משפט קמא להסדר שלפיו ישלם המבקש סך של 6,000 ₪ בכל חודש כהסדר מוסכם בין הצדדים. זאת לאחר שבאת כוחו של המבקש מסרה כי שוחחה עמו וכי הוא נתן את הסכמתו להסדר האמור. אינני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, שדחה את טענות המבקש וקבע כי הוא אכן נתן את הסכמתו לתכנית הפירעון (ראו: סעיף 24 להחלטה בבקשה להפחתת צו התשלומים). המדובר בקביעה עובדתית אשר בית משפט של הערעור אינו נוטה להתערב בה (ראו, למשל: עניין אמיר, בפסקה 59; רע"א 7076/20 הנמן נ' הנמן, פסקה 12 (18.12.2020); רע"א 5481/22 גלייכמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 15 (6.9.2022)).

ראוי להזכיר בהקשר זה כי למסקנה עובדתית זו הגיע בית משפט קמא לאחר שהמנהל המיוחד חקר את המבקש בעניין בדיון שהתקיים ביום 20.10.2022. על כך יש להוסיף כי טענת המבקש לפיה לא נתן את הסכמתו לתכנית הפירעון הועלתה על-ידיו בשיהוי רב – כשנתיים לאחר שנקבעה תכנית הפירעון; ואף כחצי שנה לאחר שהגיש את הבקשה להפחתת צו התשלומים. זאת, על אף שהיו למבקש הזדמנויות רבות קודם לכן להעלותה. לא זו אף זו; תחילה טען המבקש כי באת כוחו שיקרה כאשר אמרה שנתן את הסכמתו לתשלום חודשי בסך 6,000 ₪; בעוד שבבקשה שלפניי שינה המבקש את גרסתו וטען כי נתן את הסכמתו בשל טעות בהבנת הנשמע – טענה שכלל לא נטענה וממילא לא נדונה בפני בית משפט קמא. השיהוי הרב בהעלאת הטענה, הנוגעת להסכמתו שלו, והשינוי הנטען לגביה מעורר כשלעצמו ספק רב ביחס לנכונות הטענה ומצדיק לטעמי את הקביעה העובדתית אליה הגיע בית משפט קמא.

17.הפעלת הסכם הממון – כזכור, המבקש טען כי הסכם הממון בינו לבין רעייתו הופעל לאחר אישור תכנית הפירעון (שניתן כזכור בפסק הדין מיום 19.1.2021). לטענתו, בעקבות הסכם הממון, אין להתחשב עוד בהכנסותיה של רעייתו ויש לכן להפחית מצו התשלומים שנקבע לו.

ראשית, בית משפט קמא קבע כי הטענות ביחס להפעלת משטר הפרדת הרכוש מכוח הסכם הממון כלל לא הוכחו, ואינני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעה עובדתית זו. בהקשר זה יצוין כי בעוד שהמבקש טען כי הסכם הממון הופעל לאחר אישור תכנית הפירעון, הרי כפי שהובהר לעיל (בסעיף 5), מתצהיר רעייתו שצורף לתשובה לתגובת המנהל המיוחד לבקשה להפחתת צו התשלומים כתמיכה לטענות המבקש בה ושהמבקש עתר כי יצורף מחדש, משתמעת מסקנה שונה – לפיה הסכם הממון הופעל עוד קודם לאישור תכנית הפירעון.

עוד יש לציין כי בחקירתו מיום 20.10.2022, העיד המבקש כי משטר ההפרדה הרכושית הופעל בסמוך להגשת הבקשה בחודש אפריל 2022. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסת הרעייה בתצהירה בדבר הנהגת משטר זה כשנתיים עובר להגשת התצהיר. מכאן שממילא, המבקש הציג גרסאות סותרות בעניין זה בחקירה ובמסמכים שהגיש לבית המשפט.

משכך, וכפי שקבע גם בית משפט קמא, אף לו היה המבקש מוכיח את הטענה לפיה רעייתו הפעילה את הסכם הממון – לא היה מקום למסקנה לפיה מדובר בשינוי נסיבות המצדיק את שינוי תכנית התשלומים שנקבעה (וזאת גם לו היה התצהיר חלק מתיק בית המשפט כפי שהמבקש עתר). העובדה שהמבקש לא יידע את המנהל המיוחד או את בית המשפט בדבר הפעלת ההסכם לכאורה – היא מחדל שלו, ומשכך ראוי לדחות את בקשתו (ראו והשוו: רע"א 6053/17 מישאל נ' עו"ד אופיר פדר בתפקידו כנאמן על הנכסי החייב, פסקה 5 (4.12.2017)).

יתרה מכך, אף טענה זו הועלתה בשיהוי רב – למעלה משנה מאז אושרה תכנית הפירעון. לו היה סבור המבקש כי ההחלטה על תכנית הפירעון מנוגדת להסכם הממון – היו לו הזדמנויות רבות להעלות טענה זו בצירוף הוכחות כנדרש (ראו והשוו: רע"א 571/21 מלכה נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 10 (14.3.2021)).

18.סוף דבר; בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות כל אחד מהמשיבים בסך של 2,500 ₪.