רע"א 7719-23 רע"א 7719-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ע' עאסי) מיום 21.8.2023 בפש"ר 21287-12-18, בה נדחתה בקשת המבקש להורות על עיכוב הליכי מימוש דירת המגורים בה הוא מתגורר.

רקע והשתלשלות העניינים

1.כנגד המבקש מתנהל הליך פשיטת רגל, שנפתח על פי בקשתו ביום 10.12.2018. ברקע הדברים יצוין כי אביו של המבקש נפטר בשנת 2017; ובצוואתו הורה כי המבקש ואחותו (היא המשיבה 2 לבקשה דנן, להלן: האחות) ירשו בחלקים שווים את זכויותיו בנכס הידוע כגוש 7154 חלקה 176 תת-חלקה 6, המצוי בעיר בת-ים (להלן: דירת המגורים). המבקש הסתלק מעיזבון אביו ביום 17.12.2017 לטובת האחות. בראשיתו של הליך פשיטת הרגל, דירת המגורים הייתה רשומה עדיין על-שם הוריו המנוחים של המבקש, וטרם נרשם צו קיום הצוואה בלשכת רישום המקרקעין. המבקש מתגורר בדירת המגורים החל משנת 2019 (ראו: הודעת המבקש לבית משפט קמא מיום 20.11.2022).

כפי שיפורט להלן, במסגרת ההליך, פעל הנאמן (הוא המשיב 1 לבקשה דנן) על מנת שניתן יהיה לממש את חלקו של המבקש בדירת המגורים. כך, ביום 10.6.2020 הגיש הנאמן בקשה במעמד צד אחד, בה התבקש בית המשפט להורות על צו איסור דיספוזיציה עד לסיום בירור זכויותיו של המבקש בדירת המגורים, בקשה שהתקבלה על ידי בית המשפט. בבקשה נטען כי המבקש הסתלק מהעיזבון שעה שהוא מצוי בחובות מאז שנת 1989. בשל כך, ומאחר שחלף פרק זמן של פחות משנתיים מאז הסתלק מהעיזבון ועד להכרזה על המבקש כפושט רגל – הנאמן טען כי הסתלקות המבקש מהעיזבון מהווה הענקה פסולה. על פי דו"ח שהגיש הנאמן לבית המשפט ביום 7.4.2021, שווי דירת המגורים הוערך בכ-1,400,000 ₪, והנאמן ציין כי שווי זה יכול להביא לפירעון מלוא חובות המבקש.

לאור האמור, הגיש הנאמן ביום 24.5.2021 בקשה לביטול הענקת זכויותיו של המבקש בעיזבון אביו לאחות. לאחר שהמבקש והאחות לא התייצבו לדיון שנקבע ליום 12.9.2021 ואף לא הגיבו לבקשה בכתב, קבע בית המשפט כי בהתאם לתשתית העובדתית יש לבטל את הסתלקותו של המבקש מהעיזבון. בהמשך ובהתאם לבקשת הנאמן, נרשם המבקש כבעלים של מחצית מהזכויות בדירת המגורים.

2.ביום 16.3.2022 עדכן הנאמן כי בעיצומם של הליכי מימוש דירת המגורים, פנה אליו המבקש וטען כי יש ביכולתו לפרוע את חובותיו ללא צורך במימוש הדירה. פגישה שהתקיימה כדי לנסות לקדם אפשרות זו לא עלתה יפה, והנאמן עדכן כי משום כך בכוונתו להמשיך בהליכי המימוש.

בהמשך, ביום 29.9.2022, הודיע הנאמן כי רישום הזכויות בדירה עודכן – כך שהמבקש נרשם כבעלים של מחציתה ואחותו נרשמה כבעלים של המחצית השנייה. הנאמן ביקש כי בית המשפט יורה על פירוק השיתוף בדירת המגורים בדרך של מכירתה כפנויה (להלן: הבקשה לפירוק שיתוף). זאת מאחר שבמועד מתן צו הכינוס לא היו למי מהצדדים זכויות בעלות רשומות בדירת המגורים – שהייתה רשומה אז כזכור עדיין על שם הוריהם המנוחים. בתגובה מיום 20.11.2022 מסר המבקש כי אינו מתנגד לבקשה לפירוק שיתוף, ובלבד שדירת המגורים תימכר כתפוסה וכי תהיה לו זכות להמשיך ולהחזיק בה עד סוף ימי חייו. ביום 5.2.2023 התקיים דיון בבקשה לפירוק שיתוף בנוכחות המבקש, בסופו מונה הנאמן ככונס הנכסים על זכויות המבקש בדירה. כן נקבע כי בהעדר פתרון שאינו כרוך בפירוק השיתוף ומכירת דירת המגורים – תינתן למבקש הזדמנות לטעון ביחס לאפשרות מכירת הדירה כפנויה.

3.ההחלטה על פירוק שיתוף ומכירת הדירה כפנויה – ביום 19.2.2023 הודיע הנאמן לבית משפט קמא כי מאמציו למציאת פתרון חלופי לא צלחו וביקש לכן שתינתן החלטה ביחס לאפשרות מכירת הדירה כפנויה. המבקש חזר וטען כי יש למכור את דירת המגורים כתפוסה ולאפשר לו להחזיק בה כדייר מוגן.

בהחלטה מיום 9.3.2023 הורה בית משפט קמא על מכירת דירת המגורים כפנויה (להלן: ההחלטה מיום 9.3.2023). זאת, בהתאם לעמדת המשיבים ובניגוד לעמדת המבקש. בית המשפט נימק את החלטתו בשלושה טעמים: ראשית, המבקש הסתלק מעיזבון אביו, ורק בזכות הליך פשיטת הרגל בוטלה הסתלקותו וזכויותיו בדירת המגורים הוקנו לנאמן. משכך, נקבע כי המבקש מושתק כעת מלטעון לזכות לדיירות מוגנת, כאשר טען קודם לכן כי כלל אין לו זכויות בדירה עקב הסתלקותו. שנית, מכירת הדירה כתפוסה תפגע בזכויות האחות, שמצבה היה טוב יותר לפני ההליך בשל הסתלקותו של המבקש מהעיזבון. שלישית, בשים לב לגובה חובותיו של המבקש (כ-300,000 ₪) ושווי חלקו של המבקש בדירת המגורים אם תימכר כפנויה (כ-700,000 ₪) – מכירת הדירה כפנויה תשאיר בידי המבקש סכום שיש בו כדי לספק דיור חלופי, אף מעבר למקובל. יצוין כי המבקש לא השיג על החלטה זו בדרך של בקשת רשות לערער עליה.

4.בהמשך להחלטה מיום 9.3.2023 וכחלק מהליכי המימוש, נערכה שמאות עדכנית שהעריכה את שווי דירת המגורים ב-1,670,000 ₪ בערכים של מימוש מקונה מרצון למוכר מרצון; או ב-1,420,000 ₪ במימוש מהיר (ראו: בקשת הנאמן מיום 28.5.2023). בנוסף, הנאמן ביקש צו לפינוי המבקש מהדירה לצורך מכירתה כפנויה. ביום 13.6.2023 נעתר בית משפט קמא לבקשת הנאמן והוציא צו לפינוי המבקש מהדירה בו נקבע כי ככל שהמבקש לא יפנה את הדירה באופן עצמאי, יוכל הנאמן להסתייע בשירותיה של משטרת ישראל.

בקשות המבקש לעיכוב הליך המכר

5.כעבור למעלה משלושה חודשים מאז ניתנה ההחלטה מיום 9.3.2023, הגיש המבקש מספר בקשות לבית משפט קמא על מנת למנוע את פינויו מדירת המגורים ולעכב את הליך המכר – בקשות שלהן התנגדו האחות והנאמן. יוער כי שתי הבקשות הראשונות הוגשו על-ידי המבקש בעצמו לאחר שבא-כוחו הקודם של המבקש ביקש ביום 5.6.2023 לשחררו מייצוג, בטענה כי המבקש אינו משתף עימו פעולה.

6.הבקשה הראשונה – ביום 22.6.2023 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פינויו מדירת המגורים, אשר על פי צו הפינוי אמור היה להתבצע עד יום 20.7.2023, על מנת לתת לו שהות להסדיר את ייצוגו. בהחלטה מיום 30.6.2023 הורה בית המשפט לנאמן לשקול "להתחיל הליך המכר וחתימת הסכם כולל קבלת חלק מהתמורה על חשבון התמורה, כדי לשלם [למבקש] סכום על חשבון חלקו או דיור חלוף כמוצע, בטרם יפונה מהנכס".

בהודעה מיום 13.7.2023 עדכן הנאמן כי המבקש הסכים למתווה מכירת דירת המגורים, לפיו הוא ימשיך לגור בדירה עד לאחר קבלת התשלום הראשון על חשבון התמורה. המבקש אף הודיע לנאמן כי הוא עושה מאמצים למכור את דירת המגורים בעצמו. בנסיבות אלה, הנאמן ביקש מבית המשפט להשהות את צו הפינוי כל עוד המבקש משתף פעולה עם הליך המכר.

7.הבקשה השנייה – ביום 19.7.2023 הגיש המבקש בקשה נוספת לבית המשפט להורות על הקפאת הליך המכר (להלן: הבקשה השנייה לעיכוב המכר). על פי האמור בבקשה, המבקש פנה לנאמן והביע את רצונו לשלם את חובותיו; אך הנאמן השיב כי אף אם ישלם המבקש את קרן החוב, יש להמשיך בהליכי מימוש דירת המגורים, בין היתר משום שהאחות עומדת על מכירת הדירה כפנויה. בהחלטה מיום 20.7.2023 נקבע כי "כבר ניתנו החלטות בעניין המכר" (להלן: ההחלטה מיום 20.7.2023).

8.הבקשה השלישית – ביום 8.8.2023, לאחר שהחליף המבקש את בא-כוחו, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע מימוש דירת המגורים וקביעת מועד דיון (להלן: הבקשה השלישית לעיכוב המכר). בבקשה נטען כי ביכולתו של המבקש לפדות את כל חובותיו; וכי הנאמן הטעה את בית המשפט כאשר עדכן שהמבקש הסכים לשתף פעולה עם הליך המכר. עוד נטען כי הליך פירוק השיתוף בדירת המגורים טרם החל, ועל כן אין מקום להמשיך בהליך המכר רק בשל עמדת האחות, וכאשר המבקש מצליח לגייס את מלוא סכום חובותיו.

בתגובתו עמד הנאמן על כך שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. זאת למרות שהמבקש היה מודע לכל המתרחש עוד מחודש פברואר 2023, ולאחר שבקשה קודמת שלו נדחתה. הנאמן טען כי המבקש אף הודיע שישתף פעולה עם הליך המכר, ותואמו מולו ביקורים בדירת המגורים לצורך זה. הנאמן ציין עוד כי הליך המכר מצוי בשלבים מתקדמים ביותר – נערכה שמאות עדכנית לדירת המגורים; נערכה חוברת הזמנה להציע הצעות; פורסמה הזמנה להציע הצעות בעיתונות; נפסקו למבקש דמי דיור חלוף; מעת לעת מגיעים מתעניינים לדירה; ובידי הנאמן מצויות כבר שתי הצעות, כאשר המועד האחרון להציע הצעות נקבע ליום 24.8.2023. עוד הבהיר הנאמן כי גם בבקשותיו הקודמות הצהיר המבקש שהוא יכול לשלם את קרן החוב, אך בפועל הוא לא שילם כמעט דבר לקופת הכינוס מאז ניתן צו הכינוס (למעט סכום זניח של 1,000 ₪).

ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור

9.ביום 21.8.2023 דחה בית משפט קמא את הבקשה השלישית לעיכוב המכר (להלן: ההחלטה מיום 21.8.2023); וזאת לנוכח ההחלטות שכבר ניתנו בהליך לעניין זה ובפרט ההחלטה מיום 9.3.2023. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי ההליך מתנהל מזה שנים רבות, ובמהלכו המבקש לא מצא לנכון לשלם את חובו, כאשר בשל כך הוחלט לממש את דירת המגורים לאחר פירוק השיתוף בה.

עוד הוסיף בית המשפט כי כאמור בהחלטה מיום 9.3.2023, זכויותיו של המבקש בדירת המגורים נובעות מהליך פשיטת הרגל, ומשכך אינטרס ההסתמכות שלו אינו עדיף על זכותם של הנושים. בית המשפט ציין כי נדמה שהמבקש ניסה תחילה להבריח את זכויותיו בדירת המגורים מהנושים, וכעת הוא מבקש לנצל את ההליך כדי להתחמק מזכויות האחות ולהשתלט על החזקה בדירת המגורים לבדו. על כך יש להוסיף כי לאחות יש זכות לפירוק השיתוף, והיא עומדת על מימוש זכותה. כמו כן, מימוש דירת המגורים ישרת את אינטרס הנושים ואת אינטרס המבקש כאחד.

לבסוף, נקבע כי הליכי הפירוק והמימוש כבר החלו ואין הצדקה לעכבם רק מן הטעם שההליך כרוך בהוצאות – שקיימות בכל הליך כזה בכל ערכאה אחרת.

על החלטה זו הוגשה ביום 25.10.2023 בקשת רשות הערעור שלפניי וביום 17.11.2023 הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטה שניתנה על-ידי ביום 20.11.2023 ניתן צו ארעי לעיכוב הליך פינוי דירת המגורים.

10.למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 12.9.2023, וקודם להגשת בקשת רשות הערעור דנן, אישר בית משפט קמא את מכירת דירת המגורים בהתאם לבקשת הנאמן, בתמורה ל-1,580,000 ₪. כמו כן, ביום 7.11.2023 אישר גם בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (תיק 40928-09-23) את מכר דירת המגורים – אישור אשר היה נדרש לנוכח היותה של האחות חסויה.

טענות הצדדים

11.בבקשתו טען המבקש כי הוא לא היה מודע להליך פירוק שיתוף שהתקיים בבית משפט קמא, כאשר הסמכות לעניין זה נתונה לבית משפט לענייני משפחה ולא לבית משפט של פשיטת רגל. משנודע הדבר למבקש, הוא פעל להשיג מצד שלישי את מלוא סכום חובותיו (שלגישתו עומדים על סך של כ-250,000 ₪). חרף זאת, הנאמן (ובעקבותיו בית המשפט) עמד על המשך מימוש דירת המגורים. הוא ציין כי הציע לשלם "סכום ראוי" לנאמן על ניהול ההליכים, וטען כנגד שכר הטרחה אותו צפוי הנאמן לקבל בגין העסקה. עוד טען המבקש כי בשל פגם שנפל בייצוגו, הוא לא היה מודע להחלטה מיום 9.3.2023. בנוסף, לטענתו שגה בית המשפט כאשר לא קבע דיון בבקשה השלישית לעיכוב המכר, וכתוצאה מכך הוא לא קיבל את יומו בבית המשפט.

לאור האמור, עותר המבקש כי יתאפשר לו לשלם את מלוא חובותיו (על סך 250,000 ₪) כנגד ביטול הליך המכר.

12.הנאמן טען בתשובתו כי ההחלטה מיום 21.8.2023 היא החלטה המצויה בלב שיקול דעתו של בית משפט קמא שכן היא נוגעת לפרוצדורה של הליך המכר. הנאמן הפנה להחלטות חלוטות קודמות לעניין הליך פירוק השיתוף ומכירת דירת המגורים כפנויה. הוא הדגיש כי תכליתו העיקרית של הליך פירוק השיתוף הוא פירוק השיתוף בדירת המגורים, ואילו פירעון חובותיו של המבקש הוא התכלית המשנית. ממילא, למבקש אין זכות קנויה לפדות את זכויותיו בסכום חובותיו, אלא רק בשווי הדירה כפי שהוא הושג בשוק החופשי. המבקש לא הצביע על כל מקור חוקי מכוחו הוא זכאי לשלם את קרן החוב בלבד, תוך שהוא משית על נושיו את הוצאות ההליך; ומצד שני – מותיר אותו עם זכויות בנכס מקרקעין ששוויו עולה על חובותיו.

הנאמן טען כי המבקש לא דייק באשר לגובה חובותיו – העומדים על סך של 307,000 ₪. לסכום זה, לגישתו, יש להוסיף את הוצאות ההליך. כך, שפירעון "נטו" של חובות המבקש עומד על סכום של לפחות 400,000 ₪. המבקש טועה לחשוב כי הוא יכול לשלם את חובו "נטו" ללא הוצאות, כפי שהבהיר בית משפט קמא בהחלטתו. עוד ציין הנאמן כי על אף הצהרות קודמות של המבקש לפיהן יש בידיו סכום שיביא לפירעון חובותיו – הוא לא שילם דבר לקופת הכינוס.

לטענת הנאמן, אין ממש בטענות המבקש לפיהן הוא לא היה מודע להליך פירוק השיתוף. כך, בין היתר, הדיון שהתקיים ביום 5.2.2023 בבקשה לפירוק שיתוף נערך בנוכחותו. כמו כן, ציין הנאמן את העובדה שהמבקש הגיש לא פחות משלוש בקשות לעניין פינויו מדירת המגורים, והגיש תשובות מטעמו לבקשות שהוגשו בהליך קמא. למעשה, כך נטען, הבקשה דנן מופנית כנגד החלטות חלוטות – מימים 5.2.2023 ו-9.3.2023; כאשר בקשת המבקש לעיכוב ביצוע הוגשה לבית המשפט העליון בשיהוי רב – ביום 17.11.2023. הנאמן טען עוד כי הליך המכר נמצא בעיצומו, כאשר בשלב זה התקבלו בקופת הכינוס 800,000 ₪ על חשבון מכר דירת המגורים.

עוד הדגיש הנאמן כי המבקש השמיט פרטים מהותיים מהבקשה בחוסר תום לב. בין היתר הוא לא ציין את העובדה כי מכירת דירת המגורים נעשתה במסגרת הליך פירוק שיתוף בינו לבין האחות, העומדת על פירוק השיתוף בדרך של מכירה לצד ג'; העובדה כי בית משפט קמא פסק לו דמי דיור חלוף נדיבים בסך של 260,000 ₪ כנגד פינוי הדירה; העובדה כי זכויותיו בדירת המגורים, שהן מחצית ממנה, מספיקות לכיסוי חובותיו וכיסוי הוצאות ההליך, ואף ייוותר לו עודף, מעבר למקובל; העובדה כי ההחלטות מימים 5.2.2023 ו-9.3.2023 הן חלוטות; וכן את העובדה כי במשך ארבע שנים המבקש אינו משלם לקופת הכינוס דבר.

13.הכנ"ר סבור אף הוא כי יש לדחות את הבקשה. ראשית הוא טען כי בקשת רשות הערעור הוגשה על ההחלטה מיום 21.8.2023, בעוד שההחלטות על פירוק השיתוף ועל כך שבית משפט של פשיטת רגל הוא זה שידון בהליך פירוק השיתוף הן החלטות חלוטות. באשר לסמכותו של בית משפט של חדלות פירעון, נטען כי יש לו סמכות רחבה המשתרעת על כלל המחלוקות הנוגעות למסת נכסי המבקש המצוי בהליך חדלות פירעון. בכלל זה יש לבית המשפט סמכות לדון בשאלות הנתונות ברגיל לסמכותו של בית משפט לענייני משפחה, אם הן עולות בעניין פשיטת הרגל שלפניו.

לגופו של עניין, הבהיר הכנ"ר כי הליך המכר שהמבקש עותר לביטולו, נובע בין היתר מהליך פירוק השיתוף ולא רק מחובותיו של המבקש. עוד הוא טען כי אין למבקש זכות לשלם 100 אחוז דיבידנד באופן המתעלם מהעלויות הנלוות להליך פשיטת הרגל.

14.האחות (באמצעות בתה האפוטרופסית) התנגדה אף היא לבקשת רשות הערעור. היא הדגישה כי היא עומדת על מכירת דירת המגורים ופירוק השיתוף עם המבקש ללא קשר לחובותיו. הוסבר כי המבקש אינו משלם לאחות דמי שכירות עבור חלקה בדירה, ובשל הקושי הכלכלי בו היא מצויה – היא דורשת את מכירת הדירה ופינויו של המבקש.

דיון והכרעה

15.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובות המשיבים על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

16.הלכה היא כי לבית משפט של חדלות פירעון מוקנה שיקול דעת רחב, לאור מומחיותו הייחודית בתחומו והיכרותו הישירה עם ההליך על מכלול נסיבותיו. בשל כך, התערבות ערכאת הערעור בהחלטותיו שמורה למקרים חריגים בלבד (ראו, מיני רבים: רע"א 7759/22 בן משה נ' הכונס הרשמי, פסקה 8 (29.11.2022); רע"א 2933/23 פלאח נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (22.6.2023); רע"א 4444/23 שינקר נ' כהן אוליבצקי, פסקה 9 (2.8.2023)). אכן, הבקשה שלפניי נוגעת לשאלת האפשרות של פינוי המבקש מדירת המגורים שהוא גר בה – נושא שיש להתייחס אליו בזהירות ורגישות. יחד עם זאת, אינני סבורה כי המבקש עמד בנטל להוכיח כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים להתערב בהחלטת בית משפט קמא.

17.ראשית, יש להדגיש כי ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור היא ההחלטה מיום 21.8.2023, בה נדחתה הבקשה השלישית לעיכוב המכר ובכלל זה בקשת המבקש לפדות את חובותיו חלף מכירת הדירה. זוהי לכן ההחלטה היחידה אותה יש לבחון במסגרת הבקשה דנן.

הבקשה השלישית לעיכוב המכר היא למעשה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 20.7.2023 – שניתנה בבקשה השנייה לעיכוב המכר. כזכור, גם בבקשה השנייה לעיכוב המכר טען המבקש כי יש לאפשר לו לשלם את קרן החוב חלף הליך מימוש דירת המגורים. בקשה זו של המבקש נדחתה בהחלטה מיום 20.7.2023. אלא שהמבקש, שלא השלים עם התוצאה, שב ופנה לבית משפט קמא בחלוף כשלושה שבועות, ועתר פעם נוספת כי יתאפשר לו לפדות את חובותיו חלף מימוש דירת המגורים.

אמנם, לבית משפט של פשיטת רגל נתונה הסמכות לשוב ולעיין בהחלטות ובצווים שניתנו על ידיו (ראו: סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל), החלה בעניינו של המבקש). ככלל, ישנן שתי עילות עיקריות שהוכרו כמצדיקות עיון חוזר כזה – שינוי נסיבות מהותי או טעות טכנית ברורה (ראו, למשל: רע"א 7235/22 בן עטר נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 13 וההפניות שם (1.12.2022)). ואולם, המבקש לא הצביע על שינוי נסיבות או טעות כאמור, ועל כן די היה בכך כדי לדחות את הבקשה.

יתרה מכך, קבלת בקשת רשות הערעור ומתן אפשרות למבקש לפדות את החוב חלף מימוש הדירה, תביא הלכה למעשה לביטולן של ההחלטות מימים 5.2.2023 ו-9.3.2023 שאישרו את הליך הפירוק בדרך של מכירת דירת המגורים כפנויה ואשר עליהן לא השיג המבקש במועד (ראו והשוו: רע"א 8498/22 שיינקר נ' עו"ד פריצקי, פסקה 23 (19.2.2023) (להלן: עניין שיינקר); רע"א 9166/12 בריסק נ' עו"ד בן איון, פסקה 4 (14.7.2013)). בהקשר זה יש לדחות את טענות המבקש לפיהן לא היה מודע להליך פירוק השיתוף. זאת מאחר שכעולה מהשתלשלות העניינים שפורטה לעיל, המבקש נכח בדיון מיום 5.2.2023 שעסק בסוגיה זו, השיב לבקשה לפירוק שיתוף ואף הביע את הסכמתו לפירוק השיתוף בדרך של מימוש הדירה בתשובתו מיום 20.11.2022.

אף לגופו של עניין, אינני סבורה כי יש להתערב בהחלטת בית משפט קמא. בפסיקה נקבע זה מכבר כי הגם שבנסיבות המתאימות יש מקום לאפשר לחייב לפדות את זכויותיו בבית המגורים שלו, אין לחייב זכות קנויה שאכן יתאפשר לו לעשות כן (ראו למשל: ע"א 2000/01 בן בסט נ' הנאמנה בפשיטת רגל על נכסי דוד והדסה בן בסט, פ"ד נט(1) 481, 494 (2004); עניין שיינקר, בפסקה 23).

אינני סבורה כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות לאפשר למבקש, בשלב זה של ההליך, לפדות את זכויותיו בדירת המגורים. למבקש ניתנו מספר הזדמנויות לאורך ההליך להגיע להסכמות עם הנאמן לעניין פירעון החובות – הזדמנויות שלא נוצלו על ידיו (ראו: החלטת בית משפט קמא מיום 20.12.2020 והודעת הנאמן מיום 31.3.2022). המבקש אף לא שילם כמעט כל תשלום שהוא על חשבון חובו. רק כאשר "חרב הפינוי" הונחה על צווארו והליך המכר כבר "יצא לדרך" (ואף הוצעו שתי הצעות קונקרטיות לרכישת דירת המגורים), טען המבקש כי הצליח לגייס כספים על מנת לשלם את חובותיו, במסגרת הבקשה השנייה לעיכוב המכר (ראו והשוו: רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק המזרחי, פסקה 27 (20.9.2011); רע"א 1320/15 פרוכטר נ' הכונס הרשמי, פסקה 6 (14.4.2015)).

לא מן המותר לציין בהקשר זה כי בקשת רשות הערעור דנן הוגשה ביום 25.10.2023 – כמעט חודשיים לאחר שניתנה ההחלטה עליה הוא מבקש להשיג; והבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה רק ביום 17.11.2023. בפרק זמן זה הליך המכר כבר אושר על ידי בית משפט קמא, והרוכש אף שילם סכום של 800,000 ₪ על חשבון התמורה. במצב דברים זה, ביטול הסכם המכר יפגע באינטרס הציבור בעידוד רוכשים פוטנציאליים להשתתף בהליכים מעין אלה וברצון להגן על מי שרכש בתום לב נכסים במסגרת הליכי כינוס (ראו, למשל: רע"א 700/19 לוסון נ' עו"ד ניידיק, פסקה 12 (3.6.2019) (להלן: עניין לוסון); ע"א 204/20 בן ארצי נ' פלוני, פסקה 13 (26.10.2021); רע"א 5722/23 עיזבון ג'רייס ז"ל נ' הכונס הרשמי, פסקה 13 (14.12.2023)).

אכן, ישנם מקרים בהם המכר אושר ואף שולם חלק מהתמורה, ובכל זאת בית המשפט מורה על ביטול הליך המכר. אולם מדובר במקרים חריגים, למשל כאשר נפל פגם שורשי בהליך המכר; כשנרקמה קנוניה בין כונס הנכסים לבין הרוכש; או כשאישור המכירה ניתן על בסיס שומות לא עדכניות (ראו והשוו: עניין לוסון, בפסקאות 15-14). המקרה דנן אינו מעלה נסיבות כאלה, ולכן מן הראוי לתת עדיפות לסופיות הליך המכר.

18.מכל מקום, הסכום אותו מציע המבקש לשלם כדי לפדות את חובותיו עומד על סך של 250,000 ₪. זאת בעוד שמהחלטת בית המשפט מיום 9.3.2023 עולה כי הלכה למעשה, שיעור החוב ללא הוצאות ההליך עומד על כ-300,000 ₪. מכאן שהסכום אותו מציע המבקש צפוי שלא לכסות אף לא את הסכום הזה.

המבקש מודע לכך שהוא מציע לשלם סכום שאינו כולל את הוצאות ההליך, והוא טען בהקשר זה כי הוא נכון לשלם לנאמן "סכום ראוי על ניהול ההליכים" (ראו: סעיף 11 לבקשה). כן העלה המבקש טענות כנגד שכר הטרחה שצפוי הנאמן לקבל כתוצאה מהעסקה. ואולם, וכפי שציין בית משפט קמא בהחלטה מיום 21.8.2023, הליך פשיטת הרגל כרוך בהוצאות שהן הכרחיות לקיומו ושזוכות לעדיפות על פני הנושים (ראו: ע"א 3409/22 קאסם נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 15 לחוות דעתו של השופט ד' מינץ (31.7.2023). ראו גם: סעיף 77 לפקודת פשיטת הרגל – שעל פיו הוצאות ההליך קודמות לכל תשלום מתוך הסכום העומד לחלוקה; תקנה 146 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985). על החייב מוטלת החובה לשלם את ההוצאות הללו, הכוללות בין היתר את שכר הטרחה של בעלי התפקיד. הדברים יפים ביתר שאת במקרה דנן, כאשר המבקש קיבל את זכויותיו בדירת המגורים כתוצאה מפעולות הנאמן במסגרת הליך פשיטת הרגל. תוצאה שתותיר אותו עם זכויות אלה ללא תשלום מלוא הוצאות ההליך – איננה תוצאה ראויה.

המבקש מעלה טענות כנגד החלטות קודמות

19.יצוין כי במסגרת בקשת רשות הערעור, מעלה המבקש גם טענות כנגד ההחלטה לנקוט בהליך של פירוק השיתוף בדירת המגורים בדרך של מכירת הדירה כפנויה (ולא רק כנגד ההחלטה שלא לאפשר לו כיום, לאחר שהחל הליך פירוק השיתוף – לפדות את זכויותיו בדירה חלף מכירתה). מדובר כאמור בנושא שנקבע כבר במסגרת החלטות קודמות, ובפרט בהחלטה מיום 9.3.2023. המועד להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו חלף זה מכבר; ואין מקום לאפשר למבקש "לעקוף" את המועדים הקבועים בדין בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה נושא הבקשה דנן (ראו והשוו: רע"א 1534/19 רשיד נ' עו"ד שלום – המנהל המיוחד, פסקה 9 (31.3.2019); רע"א 7618/19 Weight Watchers International, Inc נ' שומרי משקל בע"מ, פסקה 11 (24.12.2019); רע"א 6301/22 איפרגן נ' עו"ד שובל, פסקה 15 (21.11.2022)).

20.יתרה מכך, אני סבורה כי יש לדחות את טענות המבקש ביחס לפירוק השיתוף בדרך של מכירת דירת המגורים גם לגופן. כזכור, המבקש טען הן כי לא היה מודע להחלטה בעניין פירוק השיתוף (טענה שיש לדחות כפי שהובהר לעיל); והן כי הסמכות לדון בהליך הפירוק נתונה לבית משפט לענייני משפחה. בהקשר אחרון זה יש להבהיר כי בית משפט של פשיטת רגל הוא בעל סמכות עניינית רחבה לדון בסוגיות משפטיות שהליך פשיטת הרגל כרוך בהן. זאת בשל מומחיותו הייחודית בתחומו ולנוכח יכולתו לשקול את האינטרסים השונים ולאזן ביניהם, וכן כדי לקדם יעילות דיונית. לכן, כפי שנקבע זה מכבר בפסיקה, הוא בעל סמכות לדון בעניינים אשר באופן רגיל דן בהם בית משפט לענייני משפחה, ככל שאלה קשורים לנושא פשיטת הרגל (ראו: סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל. ראו גם: רע"א 4258/17 מגן נ' ענבי, פסקה 9 (29.6.2017); רע"א 5156/17 קובלנץ נ' קובלנץ, פסקה 7 (24.8.2017); רע"א 2270/19 עו"ד אינסל נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 12 (24.6.2019)). הדבר נכון אף להליך פירוק שיתוף בנכס השייך למסת נכסי החייב.

במקרה דנן, הליך המכר של דירת המגורים במסגרת הליכי פשיטת הרגל של המבקש, כרוך בפירוק שיתוף בין המבקש לבין האחות, כאשר האחות עומדת על מכירת דירת המגורים כפנויה. זכויותיה של האחות פחתו כתוצאה מהליך פשיטת הרגל, בו בוטלה הסתלקות המבקש מעיזבון האב לטובתה. קבלת ההצעה של המבקש לשלם את קרן החוב חלף מכירת דירת המגורים, או מכירתה כתפוסה – תפגע בזכויותיה פעם נוספת.

באשר לבקשת המבקש למכור את הדירה כתפוסה, יש להוסיף ולהזכיר כי המועד להשיג על ההחלטות בהקשר זה חלף; וכן כי ישנו בשלב זה קונה אשר זכה בהליך ההתמחרות בו הועמדה דירת המגורים למכירה כפנויה, והוא אף שילם למעלה ממחצית מן התמורה בעד העסקה. זאת בשל השיהוי שדבק בהתנהלותו של המבקש. המבקש לא הוכיח כי בהינתן כל הנסיבות הללו, קיימת הצדקה להשיב את הגלגל לאחור ולהורות על מכירת הדירה כתפוסה על כל הכרוך בכך.

21.סוף דבר; לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 2,500 ₪, כל אחד.