רע"א 4444-23 רע"א 4444-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא, השופט ח' ברנר) מיום 2.4.2023 בפש"ר 17725-12-12, במסגרתה נדחתה בקשה המבקשים לביטול החלטת בית המשפט מיום 6.10.2022, שאישרה את מכירת דירת המגורים של המבקשים למשיבה 1. לצד בקשת רשות הערעור הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני המורה על עיכוב הליכי מכירת הדירה.

1.הרקע הצריך לעניין פורט במסגרת פסק הדין ברע"א 8498/22 שיינקר נ' עו"ד פריצקי (19.2.2023). על כן, אחזור בקצרה אך על עיקרי העובדות הרלוונטיות לבקשה דנן.

2.ביום 31.5.2011 ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים פסק דין לפיו על המבקשת 2 (להלן: המבקשת) לשלם למשיבה 1 (להלן: הנושה) סכום של 676,855 ש"ח (בתוספת ריבית והצמדה) ושכר טרחה לבא-כוחה בסך של 6,000 ש"ח. לטובת הבטחת ביצוע פסק הדין, הוטל במסגרת אותו הליך צו עיקול על דירת המגורים בה התגוררה המבקשת ביחד עם בעלה, הוא המבקש 1 (להלן: הדירה ו-המבקש, בהתאמה), וזאת לאחר שהאחרון נתן את הסכמתו לכך. יצוין כי באותה עת הייתה המבקשת רשומה כבעלת כל הזכויות בדירה.

לאחר שהמבקשת לא פרעה את החוב, נפתח נגדה הליך פשיטת רגל, והמשיב 2 – עו"ד אביב פריצקי, מונה כנאמן לנכסיה (להלן: הנאמן).

3.במקביל, ניתן בשנת 2014 פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, הקובע כי מחצית הזכויות בדירה יירשמו על שם המבקש. עם זאת, נקבע כי העיקול שהוטל לטובת הנושה יחול הן על זכויות המבקשת והן על זכויות המבקש בדירה.

בהמשך, ניתן בשנת 2016 פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים הקובע כי יש לראות בהסכמת המבקש להטלת העיקול על הדירה משום מישכון חלקו בדירה לטובת הבטחת חובה של הנושה.

4.לאחר שהמבקשת לא עמדה בתנאי צו ההפטר המותנה (שנקבעו בהסכמתה) ולא שילמה ולו תשלום אחד לקופת הכינוס, הגיש הנאמן ביום 11.4.2021 בקשה לבית משפט של פשיטת רגל למימוש הנכס היחיד שבבעלות המבקשת – הדירה. ביום 21.3.2022 קבע בית המשפט כי למבקשת עומדת הגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, ולכן יש לפעול למימוש הדירה כתפוסה.

בהמשך, ניתנה ביום 8.5.2022 חוות דעת שמאית לפיה שווי הדירה כתפוסה עומד על סך של 810,000 ש"ח. לאחר מכן, פרסם הנאמן הזמנה להציע הצעות לרכישת הזכויות בדירה כתפוסה. היחידה שהגישה הצעה הייתה הנושה, שהצעתה עמדה על סך של 1,000,000 ש"ח.

5.ביום 6.10.2022 אישר בית משפט קמא את מכר הזכויות בדירה לנושה בהתאם להצעתה, תוך שקבע כי 80% מהתמורה עבור הדירה ישולמו על ידי קיזוז חובה של המבקשת כלפי הנושה, ו-20% הנותרים ישמשו כ"כרית ביטחון" עבור תשלומים אחרים שסכומם אינו ידוע (להלן: ההחלטה המאשרת את מכירת הדירה).

ביני לביני, הגישו המבקשים לבית המשפט בקשה להורות על עריכת שמאות מעודכנת לדירה; וכן בקשה להחלפת הנאמן. בקשות אלה נדחו על ידי בית משפט קמא. בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטות אלה נדחתה אף היא ביום 19.2.2023 (רע"א 8498/22 שיינקר נ' עו"ד פריצקי (19.2.2023) (להלן: בקשת רשות הערעור הקודמת)). כן נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע הליכי מכר הדירה.

6.בסמוך לאחר דחיית בקשת רשות הערעור הקודמת והבקשה לעיכוב ביצוע הליכי מכירת הדירה, הגישו המבקשים ביום 20.2.2023 בקשה לביטול ההחלטה המאשרת את מכירת הדירה, וזאת – כלשונם – "בעקבות חשיפת תרמית והונאה בסדר גודל עצום והטעייה חמורה כלפי בית משפט נכבד זה". לטענת המבקשים, ההחלטה על מכירת הדירה בסכום של 1,000,000 ש"ח נסמכה על מצג כוזב שהציגו הנושה והנאמן בפני בית המשפט כאילו חוב הנושה עומד על למעלה מ-1.8 מיליון ש"ח. זאת, בעוד שבטרם הגשת הבקשה למכירת הדירה הבהיר הנאמן כי תביעת החוב של הנושה אושרה בסך של 749,000 ש"ח בלבד. כן טענו המבקשים כי המבקש כלל אינו חייב לנושה מאומה, והטעם היחיד למימוש חלקו בדירה הוא הסכמתו להטלת העיקול על הדירה להבטחת חובה של המבקשת. חרף זאת, הנושה החליטה להפוך גם את המבקש לחייב, באופן שהוביל להגדלת החוב כלפיה באופן משמעותי. המבקשים הבהירו בבקשתם כי דברים אלה "המצביעים על אפשרות של קנוניה והונאה חמורה מוגשים בזהירות כחשדות תוך כדי ציון שרשרת האירועים עפ"י המסמכים המצורפים אך ללא הסקת מסקנות" (ההדגשה במקור. סעיף 10 לבקשה לביטול ההחלטה המאשרת את מכירת הדירה).

יומיים לאחר מכן הגישו המבקשים בקשה להורות על עיכוב הליכי מכירת הדירה עד להכרעה בבקשתם.

7.לאחר שהוגשו תגובות הצדדים, ניתנה ביום 2.4.2023 החלטה הדוחה את הבקשה. בהחלטתו המפורטת והמנומקת, קבע בית משפט קמא כי המבקשים לא הציגו כל בסיס לטענותיהם הקשות והנחרצות. כך, נקבע כי אין ממש בטענת המבקשים כאילו חובם כלפי הנושה עומד על 749,000 ש"ח בלבד; וכי ממילא לא ניתן לייתר את מימוש הדירה שכן רק המימוש יקטין את החוב כלפי הנושה. כן ציין בית המשפט כי המבקשים מנסים להיכנס "בדלת האחורית" כדי להמשיך ולסכל את מימוש הדירה חרף דחיית בקשת רשות הערעור הקודמת, וזאת על ידי העלאת טענות חדשות הנעדרות כל בסיס עובדתי או משפטי.

בנמקו קביעות אלה, ציין בית המשפט ראשית כי המבקשים מסתמכים בבקשתם על ההחלטות שניתנו וכתבי הטענות שהוגשו בהליך פשיטת הרגל, בבקשת רשות הערעור הקודמת ובהליכים שהתקיימו בבית המשפט לענייני משפחה – אשר כולם היו מצויים ברשותם הרבה קודם להגשת הבקשה לביטול ההחלטה. עוד צוין כי מהבקשה עולה כי ההאשמות הקשות והחמורות המועלות על ידי המבקשים מתבססות רק על "תחושת בטן" על סמך חומרים משפטיים קודמים שהיו מצויים בידיהם זמן רב עובר לבקשה. על רקע זה, מצא בית המשפט כי הבקשה אינה מבוססת על ממצאים חדשים ומכריעים שהגיעו לידיהם כעת אלא על מחשבות והרהורים שנטענו בעלמא ללא תשתית ראייתית; והיא נועדה אך ורק להמשיך ולעכב את הליכי המכירה.

לגופו של עניין, ציין בית המשפט כי אין ממש בטענת המבקשים כי החוב כלפי הנושה עומד על הסכום הנומינלי שנקבע בהכרעת החוב של הנאמן. הוא הבהיר כי דיני פשיטת הרגל אינם מחסנים את החייב באופן מלא מפני שערוך חובותיו גם לאחר שאושרו תביעות החוב על ידי בעל התפקיד. כך, בהתאם לדיני פשיטת הרגל, ככל שלאחר סילוק החובות הנומינליים לנושים נותרת בקופת הכינוס יתרה, יש לשערך את חובות הנושים ולצרף אליהם הפרשי הצמדה וריבית כהגדרתם בפקודה, וכן את הוצאות ההליך. רק לאחר מכן, אם עדיין נותרת יתרה – היא מוחזרת לחייב. בענייננו, קבע בית המשפט כי שערוך חובה של הנושה בדרך זו מסתכם נכון לאותו מועד בסך של 1,052,840 ש"ח לפי תחשיב הנושה – שלא נסתר, או בסך של 914,879 ש"ח לפי תחשיב הנאמן. עוד הוסיף בית המשפט כי המבקשת מחזיקה רק במחצית מזכויות הבעלות בדירה, כך ששווי זכויותיה בהתאם להצעת הנושה עומד על 500,000 ש"ח בלבד. משכך, לאחר סילוק חובה של הנושה ותשלום הוצאות ההליך לא צפויה להיוותר בקופת הכינוס יתרה כלשהי (וזאת בין אם לפי תחשיב הנושה ובין אם לפי תחשיב הנאמן).

מעבר לכך, ציין בית המשפט כי לא מצא ממש גם בטענת המבקשים כי חובו של המבקש כלפי הנושה מוגבל לסכום הכרעת החוב שנתן הנאמן. הוא הבהיר לעניין זה כי כאשר מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, דינו כדין החייב העיקרי לכל דבר ועניין. כן צוין כי בהתאם לסעיף 4(ב) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, הערב חב גם בריבית, בהוצאות ובדמי נזק שחייב בהם החייב העיקרי בשל החיוב הנערב.

בית המשפט הדגיש כי במסגרת ההליך הנוכחי אין צורך לקבוע מסמרות ביחס לגובה החוב של המבקש כלפי הנושה, שכן אין עסקינן בהליך גבייה נגד המבקש אלא בהליך למימוש דירה שהמבקש שיעבד את זכויותיו בה. משכך, די בקביעה כי גובה החוב המשוערך של המבקש עולה על שווי זכויותיו בדירה. בית המשפט ציין כי לפי תחשיב הנושה – שלא נסתר – מדובר בחוב בסך של 1,842,703 ש"ח. זאת שכן בשונה מהמבקשת, המבקש לא נהנה מההגנות שקיימות בדיני פשיטת הרגל לעניין אופן שערוך החוב. בנסיבות אלה, נקבע כי גובה החוב המשוערך עולה לאין שיעור על שווי זכויותיו של המבקש בדירה (העומד על 500,000 ש"ח), ודי בכך כדי לדחות את ניסיונו לסכל את מימושה.

בשולי הדברים, הוסיף בית המשפט כי מבקשותיהם החוזרות ונשנות של המבקשים ניכר דפוס פעולה של ניסיונות להכשיל את מימוש הדירה – כאשר הבקשה דנן היא נדבך נוסף בהתנהלות זו. לגישתו, נראה כי בכך עושים המבקשים שימוש לרעה בהליכי משפט. מטעם זה, הטיל בית משפט קמא על המבקשים הוצאות בסך כולל של 15,000 ש"ח.

8.מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. יוער כי הבקשה הוגשה בתחילה על ידי המבקשים כערעור בזכות, ולצידה הוגשה בקשה למתן סעד זמני לעיכוב הליכי מכירת הדירה. ביום 13.6.2023 ניתן צו ארעי המעכב את הליכי מימוש הדירה. בהמשך, ניתנה ביום 31.7.2023 החלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי המורה על סיווג ההליך כבקשת רשות ערעור.

בבקשת רשות הערעור חוזרים המבקשים על טענותיהם כי היה מקום להורות על ביטול ההחלטה המאשרת את מכירת הדירה, הואיל ובניגוד לטענות הנאמן והנושה, החוב כלפי הנושה עומד על 749,000 ש"ח בלבד.

דיון והכרעה

9.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף ללא צורך בתשובות המשיבים.

הלכה היא כי לבית משפט של חדלות פירעון מוקנה שיקול דעת רחב, וזאת לאור מומחיותו הייחודית בתחום והיכרותו הישירה עם בעלי הדין ועל מכלול הנסיבות. משכך, התערבות ערכאת הערעור בהחלטותיו שמורה למקרים חריגים בלבד (ראו, מיני רבים: רע"א 2933/23 פלאח נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (22.6.2023); רע"א 7759/22 בן משה נ' הכונס הרשמי, פסקה 8 (29.11.2022); רע"א 4145/21 אדטו נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (7.10.2021)). המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

10.אכן, יש להתייחס בזהירות וברגישות למקרים בהם מדובר במכירה של דירת מגורים. יחד עם זאת, וכפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו, בקשתם של המבקשים לביטול ההחלטה המאשרת את מכירת הדירה שניתנה לפני למעלה משנה, מבוססת כל כולה על מסמכים ומידע שהיו בידיעתם הרבה לפני הגשתה. לא ברור אפוא איזו הצדקה יש להידרש לטענותיהם בשלב זה. יתרה מכך, כמו בית משפט קמא אף אני לא מצאתי בסיס של ממש לטענות החמורות שמעלים המבקשים בדבר "תרמית" לכאורה שביצעו הנאמן והנושה ביחס לגובה החוב כלפי הנושה.

עוד יצוין כי בית משפט קמא הסביר בפסק דינו בפירוט מהו חובה של המבקשת כלפי הנושה ואיך יש לחשבו; ומהו חובו של המבקש. בהתייחס למבקש, בית המשפט הסביר כי הוא מישכן את חלקו בדירה כערובה לחוב המבקשת, וכי הסכמתו מתייחסת להבטחת מלוא סכום פסק הדין כשהוא משוערך עד למועד פירעונו בפועל, וכי היא אינה מוגבלת לסכום ההיסטורי של החוב (פיסקה 47 להחלטתו של בית משפט קמא). כנגד הסכמה זו התאפשר למבקשים לעשות שימוש בכספים שעוקלו קודם לכן לזכות הנושה. עוד הבהיר בית משפט קמא כי בכל הנוגע למבקש – אין הנושה זכאית להיפרע אלא מהנכס הממושכן עצמו, כך שלאחר מימוש חלקו בדירה יהיה המבקש משוחרר מכל חוב כלפיה.

יתרה מכך – אף לו היה ממש בטענותיהם של המבקשים ביחס לגובה החוב המשוערך – הרי שעדיין לא היה בכך כדי להצדיק את ביטול מימוש הדירה. לכל היותר היה בכך כדי להצדיק בחינה – לאחר המימוש – של השאלה האם יש להשיב למבקשים יתרה כלשהי מכספי התמורה. יוזכר עוד כי למבקשת עומדת הגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, וכי משום כך הדירה ממילא תימכר כתפוסה. משכך, אין כל הצדקה להתערבות בהחלטתו המפורטת והמנומקת של בית משפט קמא.

11.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 13.6.2023 – מבוטל בזאת. חרף התנהלותם של המבקשים ובשים לב להוצאות הגבוהות שהוטלו עליהם על ידי בית משפט קמא, אינני עושה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה.