ע"א 1513/99חיים דטיאשוילי נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

השופט א' ריבלין :

הרקע

1.המערער ובנו רכשו, בשנת 1987, חנות בירושלים (להלן: החנות). הבן, שנזקק לכספים לצורך מימון הרכישה, נטל מן המשיב (להלן: הבנק) הלוואה. להבטחת הלוואה זו נרשמה, ביום 26.10.87, לזכות הבנק, משכנתא על החנות, ללא הגבלת סכום.

ביום 17.4.88 חתם המערער, לבנק המלווה, על כתב ערבות מתמדת, גם הוא ללא הגבלה בסכום, לסילוק חובותיו של בנו (להלן: כתב הערבות). המערערת שהיא אשת המערער, ואם בנו, הוסיפה את חתימתה על כתב הערבות ביום 7.1.89.

במועד מאוחר יותר שעבדו המערער ובנו, את החנות, במשכנתא נוספת.

הבן, הוסיף ונטל מן הבנק הלוואות נוספות, ובהן הלוואה בסכום של 200,000 ש"ח, לצורך רכישת קרנות נאמנות, והלוואה נוספת, בסכום של כ800,000- ש"ח, לצורך רכישת מניות. לאחר שספג הפסדים בעת שסחר בניירות הערך בבורסה, נדרש להשיב לבנק את ההלוואות שנטל. המערערים נדרשו, אף הם, על ידי הבנק, לעמוד בהתחייבותם ולפרוע את חובות בנם.

על מנת לקדם פני תביעה מצד הבנק פנו המערערים, לבית המשפט המחוזי בירושלים, בתובענה למתן הצהרה, לפיה כתב הערבות, עליו חתמו, וכך גם שתי המשכנתאות שהוטלו על החנות, בטלים. לחלופין, ביקשו המערערים להצהיר "מהו הסכום [שהמערערים] חייבים לבנק".

כתב הערבות והסכמי המשכון, כך טענו בבית המשפט המחוזי, בטלים מחמת מרמה והטעיה מצד הבנק. לחלופין, הם ביקשו כי בית המשפט יקצוב את סכום חובם לבנק, בגין הערבות שנתנו, וזאת בהתאם להוראות חוק הערבות (תיקון), התשנ"ב1992- (להלן: תיקון תשנ"ב).

2.בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם של המערערים, על שני ראשיה. לעניין תוקפו של כתב הערבות, קבע בית המשפט, כי אין לקבל את טענת המערערים לפיה "לא נעשה דבר" ( NON EST FACTUM ). המערערים, כך פסק, הבינו את תוכנו, ואת מהותו, של המסמך עליו חתמו, ואין כל בסיס לטענתם לפיה הוטעו על ידי הבנק. אף הטענות כנגד תוקפם של הסכמי המשכנתאות נדחו. הסכמים אלה, כך קבע בית המשפט המחוזי, נחתמו לצורך הבטחת הלוואות שנטל הבן, לשם ההפעלה השוטפת של עסקו, ולשם רכישת מניות וקרנות נאמנות. אין כל עילה, כך פסק, לפסול את תוקפן.

בית המשפט המחוזי לא מצא גם לראוי לקבל את טענות המערערים לעניין נפקות תחולתו של תיקון תשנ"ב לחוק הערבות בעניינם. המערערים סמכו בעניין זה על הוראת המעבר שבסעיף 5(ד) לתיקון, המגבילה את חבותו של "ערב יחיד", שהתחייב לפני תחילתו של התיקון, לערוב לסכום בלתי מוגבל, ומצמצמת אותה לסכום הנקוב באותה הוראה. בית משפט קמא סבר כי המערערים אינם באים בגדרו של "ערב יחיד", כהגדרתו בתיקון תשנ"ב, וממילא, אין הוראת המעבר הזו חלה בעניינם. עוד פסק, כי המערער היה שותף לבנו, בעסק שהתנהל בחנות, ואף מטעם זה לא חלה עליו הגדרת "ערב יחיד". התוצאה היתה שתובענתם של המערערים נדחתה. כנגד קביעות אלה מופנה הערעור.

תוקפו של כתב הערבות

3.המערערים שבים טוענים היום כי הבנק פעל כלפיהם במרמה, בהחתימו אותם על כתב ערבות ללא הגבלת סכום. לטענתם, כיוון שעלו ארצה בשנת 1972, לא ידעו, במועד בו ערבו לבנם, קרוא וכתוב בשפה העברית, ומכל מקום נעדרו בה שליטה, במידה שאפשרה להם להבין את נפקות חתימתם על כתב הערבות, ולרדת לסוף הכתוב בו.

בית המשפט המחוזי דחה את הטענה. המערער, כך ציין, זנח בפועל את טענתו, כאילו הוא אינו שולט בשפה העברית, זאת, בין השאר, לאור בחירתו להעיד, בהליך קודם שנתקיים בבית המשפט, בלא סיוע מצד מתורגמן.

גם באשר למערערת, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי אין ליתן אמון בטענתה כאילו אינה שולטת בשפה העברית. טענה זו נתמכה, לכאורה, בעובדה שנדרשה למתורגמן, במהלך מסירת עדותה במשפט, אלא שהיא נסתרה, כך קבע בית המשפט, מניה וביה, בעת שבחקירתה הנגדית, השיבה על שאלות שנשאלה בשפה העברית. אילו אכן ידיעותיה הלשוניות היו דלות, כטענתה, כך קבע בית המשפט, לא היתה חותמת על מסמך, שאינה מבינה את תוכנו, מבלי שתבקש להסתייע, לצורך קבלת הסברים, בבן משפחה או בידיד. המערערת, כך נקבע, שלטה בשפה העברית, במידה הדרושה לחתימה על כתב הערבות, ולא ראתה כל צורך להשהות את חתימתה על המסמך, על מנת לברר את פשרו. בית המשפט המחוזי מצא, איפוא, כי בנסיבות העניין אין מקום לקבוע כי נתקיימה הטעיה מצד הבנק.

במסקנה זו של בית המשפט קמא אין להתערב. "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (הנשיא י' זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור , פ"ד יט(2) 113, בעמ' 117). על המבקש לסתור את החזקה האמורה להוכיח את גירסתו בראיות פוזטיביות כאפשרות קרובה (השופטת ד' דורנר בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו (טרם פורסם), פסקה 10).

הממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי מלמדים כי לא עלה בידי המערערים לסתור את החזקה האמורה; גרסתם נדחתה כגרסה בלתי מהימנה ובלתי סבירה. קביעות אלה מבוססות על התרשמותו הבלתי-אמצעית, של בית משפט קמא, מעדויות המערערים שהופיעו בפניו, ואין מקום לשנות מהם.

כתב הערבות וחוק הערבות

4.לחילופין, טוענים המערערים כי אפילו תקפה חתימתם על כתב הערבות, ראוי היה לקצוב את ערבותם על פי השעורים הקבועים בסעיף 5(ד) לתיקון תשנ"ב בשל היות, כל אחד מהם, "ערב יחיד", כמובנו בחוק. טענה זו נסמכת על השינוי שהוכנס בחוק הערבות בשנת 1992, ואשר עמד בתוקפו עד תחילתו של תיקון תשנ"ח.

התיקון מיום 22.4.92 - תיקון תשנ"ב - הוסיף על סעיפי החוק פרק נוסף, הלא הוא פרק ב', שכותרתו: "ערבות של ערב יחיד". הוראות הפרק באו להעניק ל"ערב יחיד", כהגדרתו שם, הגנה מפני תוצאות מסויימות הצפויות לו בשל חתימתו על כתב ערבות. הרקע לתיקון היה חברתי וכלכלי. "בשנים האחרונות" - כך הובהר בדברי ההסבר להצעת החוק - "התפתחה תופעה חמורה של פגיעה קשה בערבים החותמים על ערבות לעמיתים לעבודה, לידידים או לבני משפחתם. (דברי ההסבר, הצעות חוק 2072, תשנ"א, עמ' 331. וראו גם: ר' בר-קהן דיני הגנת הערב (ירושלים, 1998) עמ' 187-195). התיקון נועד, על פי המבואר בדברי ההסבר להצעת החוק, "להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות ומפני ערבות בלתי מוגבלת" ( שם , עמ' 331).

ביום 4.11.97 אושר בכנסת תיקון נוסף לחוק הערבות: חוק הערבות (תיקון מס' 2) (ערבויות מוגנות), התשנ"ח1997- (להלן: תיקון תשנ"ח). החוק המתוקן בא להחליף את הוראות פרק ב' והרחיב את מעגל הערבים, הזכאים להגנה, תוך יצירת אבחנה בין שלוש כתות של ערבים: ערב "רגיל", "ערב יחיד" ו"ערב מוגן".

כפועל יוצא, משני התיקונים הללו, משתנה הדין החל על חבותו של ערב, בהתאם למועד בו ניתנה הערבות; ניתנה הערבות לפני כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ב יחול הדין הקבוע בחוק הערבות, בכפוף להוראות המעבר הקבועות בתיקון; ניתנה הערבות בפרק הזמן שבין תחילתו של תיקון תשנ"ב לבין תחילתו של תיקון תשנ"ח יחולו הוראות תיקון תשנ"ב; ואילו על ערבות, שניתנה לאחר כניסתו של תיקון תשנ"ח לתוקף, יחולו ההוראות הקבועות בתיקון אחרון זה.

5.כתב הערבות, נשוא ערעור זה, נחתם, כאמור, על ידי המערער ביום 17.4.88, ואילו המערערת נתחייבה בו ביום 7.1.89. המערערים שניהם חתמו, איפוא, על כתב הערבות לפני תחילתו של תיקון תשנ"ב, ואולם, התובענה מטעמם הוגשה לבית המשפט ביום 31.7.96, לאחר תחילתו של התיקון. מכאן שחלות במקרה זה הוראות חוק הערבות, כפי שסוייגו בהוראות המעבר הקבועות בתיקון תשנ"ב. שאלת נפקותן של הוראות המעבר בעניינם של המערערים עומדת ביסוד הערעור הזה והיא כרוכה בשאלה אחרת, היא שאלת הגדרתו של ה"ערב היחיד" כמשמעותו בתיקון תשנ"ב.

"ערב יחיד" - מיהו?

6.המערערים סבורים כי יש לראות בכל אחד מהם, "ערב יחיד", כמשמעותו בחוק וכי חלה עליהם לפיכך, הוראת המעבר, הקבועה בסעיף 5(ד) לתיקון, שזו לשונה:

"ערב יחיד שהתחייב, לפני תחילתו של חוק זה, בערבות בסכום שאינו נקוב יהיה ערב רק לסכומים או להתחייבויות בסכום נקוב שניתנו לחייב עד ששים ימים אחרי תחילתו של חוק זה".

בית המשפט המחוזי מצא כי המערערים אינם יכולים להבנות מהוראת המעבר האמורה, כיוון שאינם באים בגדר "ערב יחיד" כמובנו שם. המונח "ערב יחיד", המופיע בסעיף 5(ד) לתיקון תשנ"ב, כך קבע, זהה במשמעותו להגדרת "ערב יחיד" כמובנו בפרק ב' שהוסף לחוק באותו תיקון. הגדרה זו עצמה יש לקרוא, כך קבע, יחד עם הוראת סעיף 17א(א) לחוק, כנוסחו אז, אשר על פיה יחולו ההוראות הדנות בערבותו של ערב יחיד "על ערבות לחיוב שנתן ערב יחיד לנושה" (ההדגשה הוספה).

"חיוב" הוגדר בסעיף 17א(ב) כחיוב בו הסכום המרבי של הקרן אינו עולה על 250,000 ש"ח, כשהחיוב נועד לרכישת דירת מגורים, או כחיוב שאינו עולה על 40,000 ש"ח, במקרים אחרים. על פי הגדרתו של סעיף 17א(ב), ה"חיוב" יהא איפוא, תמיד קצוב. כיוון שהמערערים דכאן לא ערבו ל"חיוב", כך סבר בית המשפט קמא, לא ניתן לראות בכל אחד מן המערערים "ערב יחיד". לפיכך קבע:

"לענייננו לא ניתן לראות את התובעים בגדר 'ערב יחיד', שכן החוק מגביל את סכומי הערבות עד לתקרה של 40,000 ש"ח. אולם מבדיקת חובו של הבן עולה, כי ביום בו נרשמה המשכנתא עמד חובו של הבן על סכום של 69,000 ש"ח, ואילו ביום חתימת הערבות עמד החוב על 87,000 ש"ח".

במילים אחרות: בית המשפט המחוזי סבר כי המערערים אינם באים בגדר "ערב יחיד" כמשמעותו בפרק ב' ואף לא בגדר "ערב יחיד" כמשמעותו בהוראת המעבר שבסעיף 5(ד) לתיקון תשנ"ב. ממילא, כך קבע, אין לקצוב את ערבותם.

מסקנה זו אין לקבל ככל שהיא נוגעת למערערת.

7.הוראות פרק ב', לחוק הערבות, שהוספו, כאמור, בתיקון תשנ"ב, אכן באו להעניק הגנה ל"ערב היחיד" ובלבד שערב ל"חיוב" לאמור, לסכום קצוב כקבוע בסעיף 17(א)(ב). ערב זה, כך נקבע, בין השאר, בפרק ב', יהא "חב רק לסכום הנקוב בחוזה הערבות".

אלא ש"ערב יחיד" אינו רק מי שערב ל"חיוב".

ההגדרה שהציע המחוקק ל"ערב יחיד", בתיקון תשנ"ב, היא הגדרה "מבדלת":

"'ערב יחיד' - למעט בן זוגו של החייב ולמעט שותף של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה; היה החייב תאגיד, לא יחשב כערב יחיד, גם מי שהוא בעל עניין בתאגיד, כהגדרתו בחוק ניירות ערך, התשכ"ח1968-".

ההגדרה, כשהיא לבדה ולעצמה, אינה כוללת, איפוא, את יסוד ה"חיוב", כמשמעותו בסעיף 17א(ב) לחוק. "ערב יחיד" כהגדרתו בפרק ב' אינו דווקא מי שערב "לחיוב".

בהצעת החוק שקדמה לתיקון תשנ"ב, לא הותנתה כלל ההגנה הנתונה בפרק ב' ל"ערב יחיד", בכך שערב ל"חיוב" לאמור, לסכומים הקצובים הנקובים בסעיף 17א(ב) דאז (ה"ח 2072 התשנ"א, 331). סייג זה הוסף בחוק המתקן עצמו. כיוון שכך, ונוכח הוראת סעיף 17א(א) לתיקון תשנ"ב, כי "הוראות פרק זה [פרק ב] יחולו על ערבות לחיוב שנתן ערב יחיד לנושה...". התוצאה היא ש"ערב יחיד", שערב לסכומים העולים על סכומי ה"חיוב", כהגדרתו שם, אינו זוכה להגנות הקבועות בפרק ב'.

8.ומה דינו של מי שערב, לאחר תחילתו של תיקון תשנ"ב, לחוב בסכום בלתי מוגבל . האם נשללת ממנו הגנת פרק ב'? או שמא פטור הוא כליל מערבותו? ודוק: יש שוני בין מי שערב לסכום קצוב ואפילו הוא עולה על סכום "החיוב" ונטל בכך על עצמו, במודע, ערבות לחוב ששעורו ידוע מראש, לבין מי שערב לחוב בשעור בלתי מוגבל, בלא יכולת לצפות את תוצאות חתימתו.

לשון החוק תומכת לכאורה באפשרות הראשונה, לפיה "ערב יחיד" שחתם על ערבות בלתי מוגבלת, אינו חוסה תחת ההגנות הקבועות בפרק ב'. כיוון שלא ערב ל"חיוב", לאמור לסכום כסף קצוב, בשעורים הנקובים בסעיף 17א(ב), לתיקון תשנ"ב, אינו בא, לכאורה, בגדרן של הוראות פרק ב' שהרי "הוראות פרק זה יחולו על ערבות לחיוב שנתן ערב יחיד לנושה" (סעיף 17א(א)).

לעומת זאת, ניתן למצוא תימוכין לאפשרות השניה, לפיה "ערב יחיד" שחתם על ערבות בלתי מוגבלת, מופטר לחלוטין מערבותו, בתכלית העומדת ביסודו של תיקון תשנ"ב. מטרת התיקון היתה, כלשון דברי ההסבר להצעת החוק, "להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות ומפני ערבות בלתי מוגבלת". "בעיה קשה במיוחד" - כך צויין בדברי ההסבר - "קיימת בקשר לערבות בלתי מוגבלת בסכום, שהביאה לתוצאות בלתי נסבלות מאחר שאנשים חתמו על ערבות מתוך חוסר הבנה לתוצאות מעשיהם, ובלא שיוסבר להם טיב התחייבותם".

הפרשנות לפיה ההגנה ל"ערב יחיד" מותנית בכך שערב לסכום שאינו עולה על התקרה הקבועה בהגדרת ה"חיוב", ואינה ניתנת לו מקום בו ערב לסכום בלתי מוגבל, אינה מתיישבת עם התכלית שעמדה ביסוד החקיקה. על פי הפרשנות הזו נשללת מן הערב ההגנה מפני תוצאות החתימה על ערבות שאינה מוגבלת בסכום - אותה הגנה ממש שהתכוון המחוקק להעניק לו.

9.גם התיקון שהוכנס בחוק הערבות בשנת תשנ"ח, תומך, לכאורה, בפרשנות המיטיבה עם הערב הזה. תיקון תשנ"ח מציע הגדרה דומה בעיקרה לזו שהוצעה למונח "ערב יחיד" בתיקון תשנ"ב:

"מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוגו של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה; היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד...".

גם יסוד ה"חיוב", שסכומו קצוב, אומץ בתיקון תשנ"ח. "ערב מוגן", כהגדרתו בסעיף 19 בתיקון תשנ"ח, הוא ערב שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה צויין סכום שאינו עולה על הסכומים הנקובים בסעיף זה. הדמיון בין ההסדר דהיום, לבין ההסדר שנקבע בתיקון תשנ"ב, עשוי לייחס חשיבות לבחינת ההוראה המצויה, כיום, בחוק, לעניין ערבות בלתי מוגבלת

בסכום. סעיף 21(ב) לתיקון תשנ"ח מורה מפורשות:

"לא נקוב בחוזה הערבות סכום קצוב - פטור ערב יחיד מערבותו".

יצויין, בהקשר זה, כי לעניין הוראה אחרת בחוק הערבות, הביע בית משפט זה דעתו, כי תיקון תשנ"ח לחוק הערבות "מצביע על המדיניות שנראתה למחוקק כראויה, ויש בכך כדי לחזק את המסקנה המכירה בכוחה של מדיניות זו גם לעניין הדין הקודם" (דברי הנשיא א' ברק ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פסקה 19 (טרם פורסם)).

על שתי דרכי הפרוש האלה, יש המוסיפים שלישית, דרך ביניים, שלפיה יראו ערבות בלתי מוגבלת בסכום, שניתנה לאחר תחילת תיקון תשנ"ב, וטרם תחילת תיקון תשנ"ח - כערבות המוגבלת בשיעור החוב שנותר בפועל ביום נתינתה (כך מציע ר' בר-קהן במאמרו "ערבות בלתי מוגבלת בסכום - תוקפה וערכה כבטחה לאור התיקונים לחוק הערבות", "הפרקליט", כרך מד עמ' 574).

10.בענייננו אין צורך להכריע בין דרכי הפרוש האלה בכל הנוגע להוראות פרק ב'. די יהיה לקבוע, כי הוראות המעבר, שבתיקון תשנ"ב, חלות על הערבות נשוא הערעור, זאת לאור לשונו המפורשת של סעיף 5(ד) לתיקון:

"ערב יחיד שהתחייב, לפני תחילתו של חוק זה, בערבות בסכום שאינו נקוב יהיה ערב רק לסכומים או להתחייבויות בסכום נקוב שניתנו לחייב עד ששים ימים אחרי תחילתו של חוק זה".

"ערב יחיד" נאמר; "ערב יחיד" שערב ל"חיוב" - לא נאמר. במובן זה מתיישבת הוראת המעבר עם נוסחו של פרק ב' עצמו, שהוסף בתיקון תשנ"ב. כאמור גם לעניין הוראת פרק ב', מי שערב לסכום בלתי מוגבל, בא בגדר "ערב יחיד". התנאי הנוסף כי הערבות ניתנה ל"חיוב", כלומר לסכום כסף קצוב, נדרש אמנם לשם החלת ההגנות הקבועות בפרק ב', אך אין בו תנאי להחלת הוראת המעבר.

רוצה לומר: בעוד ההגנות הקבועות בפרק ב', בתיקון תשנ"ב, נתונות מן העת ההיא, ועד תחילתו של תיקון תשנ"ח, אך ורק ל"ערב יחיד", שערב לסכום נקוב בשעורים הקבועים בהגדרת "החיוב", יהנה "הערב היחיד", שערבותו ניתנה לפני תחילתו של תיקון תשנ"ב, מקציבה חלקית של סכום ערבותו, כאמור בסעיף 5(ד), אף אם לא ערב ל"חיוב", בשל שערבותו לא היתה מוגבלת בסכום.

מן הכלל אל הפרט

11.משבאנו לכלל המסקנה האמורה לא נותר לנו אלא לבחון האם בא המערער, והאם באה המערערת, בגדרו של "ערב יחיד", כמובנו בתיקון תשנ"ב - בפרק ב' ובהוראות המעבר.

אשר למערער - קבע בית המשפט המחוזי, על פי העדויות שהובאו בפניו, כי המערער היה שותף לבנו בעסק שהתנהל בחנות. ממצא עובדתי זה מעוגן בחומר הראיות ואין מקום להתערב בו.

שותפו של החייב יוצא מגדר "ערב יחיד" "בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה". לפיכך, בדין קבע בית משפט קמא כי המערער אינו "ערב יחיד". מסקנה זו מייתרת את הדיון בטענת המערערים בדבר תחולתו של חוק הערבות על ערבות מובטחת במשכנתא, שכן המערער לבדו חתום על המשכנתאות והוא, כאמור, אינו "ערב יחיד". לפיכך, אפילו קמה תחולה לחוק, במקום בו ההלוואה מובטחת במשכנתא - וזאת אין אנו קובעים - אין המערער יכול לחסות בצלו.

12.אשר למערערת - לאור מסקנתנו האמורה, ומשלא באה, מטעם הבנק, כל טענה שיש בה כדי להוציא את המערערת מכלל "הערבים היחידים", תחול בעניינה הוראת סעיף 5(ד) לתיקון תשנ"ב. סכום ערבותה יקצב, לפיכך, בשעורים הקבועים בהוראה זו. במובן זה דין הערעור להתקבל. ממילא, שב ומתעורר הצורך לדון בסעד החלופי, שהתבקש בבית המשט המחוזי - קציבת סכום החוב לו ערבה המערערת.

הייתי מציע, איפוא, לקבל את הערעור בחלקו, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ככל שהוא נוגע למערערת, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בשאלת שיעור חובה של המערערת. משזו התוצאה לא הייתי עושה צו להוצאת חיוב המערער בהוצאות.

ש ו פ ט

השופט ת' אור :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.