ע"א 1549/13 יוסף עמדי נ. מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים

1.

לפני בקשה בהתאם לתקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות" ) לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על-ידי ועדת הערר מיסוי מקרקעין (להלן: "הועדה" ) מיום 13.1.2013 בו"ע 55640-09-11, ואשר נגדו הוגש הערעור דנן.

רקע

2.

המבקשים הם בעלי הזכויות בדירה ובמחצית מזכויות הבניה בגג בנין ברח' חזקיהו המלך בירושלים, אשר מכרו את זכויותיהם למר איתי קציר תמורת סך של 700,000 ₪. ביום 11.11.2010 הוציא המשיב שומה על-פי מיטב השפיטה בהתאם לסעיף 78 לחוק מיסוי מקרקעין, תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק" ) בה נקבע שווי העסקה על סך של 3,318,400 ₪. שומה זו תוקנה על-ידי המשיב ביום 23.2.2011 והועמדה על סך של 2,237,184 ₪. ביום 16.8.2011 קיבל המשיב באופן חלקי את השגת המבקשים והעמיד את שווי העסקה על סך של 2,000,000 ₪. בהחלטה זו התבסס המשיב על חוות דעת שמאית, ולא על השוואה עם נתוני מכירות דירות שבאותו רחוב, כפי שנעשה בשתי ההחלטות הקודמות. על החלטה זו של המשיב עררו המבקשים לוועדה.

3.

בפסק הדין (מפי כב' השופט (בדימוס) מ' רביד , שמאי המקרקעין מ' יצחקי ועו"ד ל' דוידאי ) התקבלה עמדת המשיב בדבר שווי הזכויות במקרקעין, ונדחה ערר המבקשים. בפסק הדין קבעה הוועדה כי המבקשים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי התמורה בעסקה עליה הצהירו, הנמוכה בהרבה ממחיר השוק, היא התמורה האמיתית אשר נקבעה בתום לב ובהעדר יחסים מיוחדים בין הצדדים, כנדרש לפי סעיף 1 לחוק. זאת, לאור התנהלותם בהגשת הערר, העלמת מסמכים והסתרת עובדות מהוועדה, וחוסר אמון כללי בגרסאותיהם (פסקה 27 לפסק הדין). מנגד נמתחה בפסק הדין ביקורת גם על התנהלותו של המשיב בקביעתו הראשונית על שווי המקרקעין, מבלי שהתחשב בגורמים שונים המצביעים על הפחתת השווי משווי השוק, כגון הימצאותם של המקרקעין מעל בית כנסת, מצבם התחזוקתי, השוואה לעסקאות אחרות, ועוד.

4.

על-פי השומה הסופית שהוּצאה בהתאם לפסק הדין עומדת יתרת חוב המס של המבקשים על סך של 953,534 ₪ (נכון ליום 29.9.2014), מתוכה סך של 738,656 ₪ שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, אך טרם שולם על-ידי המבקשים.

5.

על פסק דינה של הוועדה הגישו המבקשים ערעור, בגדרו נטען, בתמצית, כי טעתה הוועדה כשקיבלה את עמדת המשיב על-אף חוסר הנחת שלה מהתנהלותו, השרירותית, כלשונם. כמו כן טוענים המבקשים כי אין לתת אמון בחוות הדעת השמאית שעליה התבססה הוועדה בשל ליקויים שונים שנפלו בה, וכי הוועדה טעתה בכך שסירבה לקבל את חוות הדעת השמאית אשר הוגשה מטעם המבקשים ללא רשות, ולאחר הערות הוועדה בשלב קדם-המשפט.

הבקשה לעיכוב ביצוע

6.

בד בבד הגישו המבקשים את הבקשה דנן, להורות על עיכוב ביצוע הליכי גביית חוב המס בהם פתח המשיב נגד המבקשים בסך של 725,607 ₪. בבקשה נטען כי המבקשים הם אנשים מבוגרים, וכי המשך הליכי הגבייה בכללם עיקול חשבונות בנק, עלול להסב להם נזק כלכלי כבד, וזאת עוד בטרם מימשו את זכותם לערער על החלטת הוועדה. לעומת זאת, כך נטען, עיכוב הליכי הגבייה לא יגרום נזק כלשהו למשיב, אשר אף סמכות הגבייה שלו קלה להפעלה, מהירה ומעוגנת בחוק. אשר לסיכויי הערעור נטען כי גבוהים המה, לאור העובדה שפסק הדין ניתן מבלי שהמבקשים הורשו להגיש חוות דעת שמאית מטעמם, תוך שהוועדה עצמה סברה כי קיים בכך פגם מהותי, בשים לב גם לליקויים בהתנהלות המשיב ובחוות הדעת השמאית מטעמו. בשולי הבקשה מוסיפים המבקשים כי הם מסכימים כי עיכוב הביצוע יותנה בתשלום יתרת המס שאינו שנוי במחלוקת.

7.

המשיב מתנגד לבקשה, וטוען כי לא התגלתה כל עילה לסטייה מהכלל הרגיל בדבר ביצוע מיידי של פסק דין כספי, לאור הזכות הקיימת לזוכה בפסק דין להנות

מפרי זכייתו. לטענת המשיב, גם אם יתקבל ערעור המבקשים, לא יהיה כל קושי בהשבת מצב הדברים לקדמותו. לעומת זאת, המבקשים לא הוכיחו כי ביצוע פסק הדין בשלב זה יגרום להם נזק כלשהו, והטענות בעניין זה נטענו בעלמא ולא גובו בתצהיר ובמסמכים. עוד נטען, כי קיים חשש פן עיכוב הביצוע יביא דווקא לפגיעה במשיב ולכך שלא יוכל לגבות את חוב המס עקב שינוי במצבם הכלכלי של המבקשים. גם בנוגע לסיכויי הערעור טוען המשיב כי אֵלו נמוכים, וכי מדובר בפסק דין מנומק ומבוסס. בעניין זה הפנה המשיב לאמרותיה של הוועדה ביחס לאמינות גרסתם של המבקשים. אשר להגשת חוות הדעת השמאית טוען המשיב כי השלב הראוי בו היה על המבקשים להגישה הוא במסגרת הליך ההשגה לפני המשיב, ואולם המבקשים בחרו מטעמיהם שלא לעשות זאת, אלא להשוות את השווי לעסקאות הקודמות שנעשו באותם מקרקעין, לגביהן הוּכח כי אינן רלבנטיות. מטעמים אלו מבקש המשיב לדחות את הבקשה.

8.

בשולי הדברים אציין כי המבקשים סרבו להצעת המשיב לעיכוב הליכי הגביה בתנאי שתופקד ערבות בנקאית בגובה החוב להבטחת התשלום היה ויידחה הערעור, שכן לטענתם המצאת ערבות בנקאית כאמור כמוה כתשלום המס במלואו.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.

ככלל, כידוע, אין בהגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצועו של פסק דין (תקנה 466 לתקנות), וזאת לאור התפיסה כי מי שנקבע כזוכה על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת רשאי להנות לאלתר מפרי זכייתו, וכי אין לדחות זאת עד להכרעת ערכאת הערעור. על-פי הפסיקה המושרשת היטב במקומותינו, עיכוב ביצועו של פסק דין יֵעשה בנסיבות בלתי רגילות ובמצב של חומרה מיוחדת (ע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה ת"א 4 , פ"ד נג(1) 197, 189-90 (1999)). על מבקש העיכוב מוטל הנטל להראות כי סיכויי ערעורו להתקבל טובים המה, וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו, במובן זה שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק שאינו בר תיקון או כי יהיה קושי ממשי להשיב את מצב הדברים לקדמותו במידה והערעור יתקבל (ע"א 8150/11 חב' ש.י סימון אחזקות בע"מ נ' אגף המכס והמע"מ אשדוד (4.4.2014), פסקה 7 וההפניות שם (להלן: "עניין ש.י סימון "); בש"א 8240/96 איתן חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997) (להלן: "עניין חנני ")). הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו מדובר בפסק דין כספי, אשר ניתן להניח לגביו כי לא יהיה קושי להשיב את מצב הדברים לקדמותו באם יתקבל הערעור (ע"א 4779/09 סובחי שעבאן נ' פקיד שומה רמלה (29.7.2009), פסקה 12 וההפניות שם (להלן: "עניין שעבאן "); ע"א 8777/08 סאלח מריסאת נ' חסן מריסאת ( 8.2.2009), פסקה 7).

11.

בענייננו, לא מתקיימות הנסיבות המצדיקות את עיכוב ביצועו של פסק הדין. מדובר בפסק דין כספי בו המדינה היא הזוכה, ולפיכך לא צפוי קושי בהחזר סכומי הכסף למבקשים במידה וערעורם יתקבל, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין. אשר למצבם הכלכלי של המבקשים, ככלל מצב כלכלי של מי שהוטל עליו חיוב כספי בהחלטה שיפוטית אינו מהווה שיקול לעיכוב ביצוע פסק דין (עניין שעבאן , פסקה 14 וההפניות שם), אלא אם הראה המבקש כי הדבר עלול להוביל להתמוטטות כלכלית. בענייננו לא נטען הדבר כלל, ואף האמירות ביחס לפגיעה כלכלית במבקשים לא גובו בתשתית עובדתית מספקת ולא נתמכו בתצהיר כנדרש (השוו עניין ש.י סימון , פסקה 7, עניין חנני , 405).

12.

משכשלו המבקשים לשכנע בכך שמאזן הנוחות נוטה לטובתם, פוחת משקלו של הצורך לדון בסיכויי הערעור לגופו של עניין. באשר לכך, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אסתפק באומרי כי דומה שיהיה קשה למבקשים להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות הוועדה. זאת, לאור טיב הטענות הפרוצדוראליות שהעלו המבקשים, העובדה כי שומת המקרקעין הופחתה באופן משמעותי מספר פעמים על-ידי המשיב, וכן לאור אמירותיה של הוועדה בפסק דינה בדבר אמינות גרסתם ביחס לתמורה החוזית שנקבעה בין הצדדים.

13.

לאור האמור, החלטתי לדחות את הבקשה.

14.

אוסיף ואומר בשולי הדברים, כי לאור הסכמתם של המבקשים לתשלום סכום המס שאינו שנוי במחלוקת, דומה שאין מדובר בפערים גדולים מאד בין הצדדים. לפיכך יתכן כי יש אפשרות להגיע להסכמה, להסתפק בתשלום חלק זה ובמתן ערבות בנקאית על חלק המס שבמחלוקת כתנאי לעיכוב הביצוע. כאמור, הבקשה נדחית.