ע"א 1623/17 המועצה להסדר ההימורים בספורט נ. אלדד צרשניה

1.

לפניי בקשה שהגיש המשיב לדחייה ולחלופין למחיקה של הערעור על הסף. המשיב הצביע בבקשתו על כך שהערעור נסב על פסקי דין (חלקי ומשלים) אשר המועד להשיג עליהם חלף.

עיון בהודעת הערעור מלמד כי זו מופנית כלפי ארבע החלטות: (א) החלטה מיום 14.2.2013 בה התקבלה בקשה שהגיש המשיב לאשר כייצוגית תובענה אשר עניינה בכך שהמערערת סימנה במשחק המקוון "ווינר" ברירת מחדל שאינה הסכום הנמוך ביותר האפשרי להשתתפות במשחק; (ב) החלטה מיום 5.5.2016 (אשר כותרתה "פסק דין") בה נקבע כי המערערת פעלה שלא כדין וכי גרמה לנזק לקבוצה ועוד נקבע כי הסכום אותו עליה להשיב הוא סך של 3.2 מיליון ש"ח. לעניין אופן ההשבה התבקשו הצדדים להגיש טיעונים מטעמם. כן נקבעו סכום ההוצאות, הגמול ושכר הטרחה, אך הובהר כי הסכומים ישולמו לאחר שתינתן החלטה משלימה "בדבר הפניית התשלומים"; (ג) החלטה מיום 12.7.2016 (אשר כותרתה "פסק דין משלים") בה נקבעה דרך ההשבה

- העברת סכום ההשבה לעמותות המטפלות בנפגעי הימורים, בחלקים שווים בין העמותות שתיבחרנה; (ד) החלטה מיום 4.1.2017 המאשרת את תשלום הסכום לשלוש עמותות, והקובעת כי תשלום שכר הטרחה והגמול בהתאם לפסק הדין מאושר.

2.

המערערת מתנגדת לבקשה. לטענתה "פסק הדין" ניתן ביום 4.1.2017, ועל כן רק ממועד זה יש למנות את הימים הנתונים להשגה עליו ועל כל ההחלטות ש"נבלעו" בו. המערערות מדגישות כי סיווגה של החלטה אינו נגזר מכותרתה, אלא מתוכנה, ולדבריה ההחלטות מיום 5.5.2016 ומיום 12.7.2016 אינן בבחינת "פסק דין". בעניין זה נטען כי בשתי ההחלטות לא ניתן סעד ולא נסגרה "יחידה דיונית" - בהחלטה מיום 5.5.2016 לא נקבע למי ולאיזו מטרה ישולם הסכום הכספי שנפסק; ובהחלטה מיום 12.7.2016 נקבעה המטרה אך לא נקבע למי ישולם הכסף. לעומת זאת בהחלטה מיום 4.1.2017 נקבע כי הסכום הפסוק ישולם לשלוש עמותות. רק בהחלטה זו הוטלה חובה קונקרטית על המערערת והתיק נסגר. המערערת מוסיפה כי שיקולי יעילות תומכים אף הם במסקנתה (שכן אחרת היה עליה להגיש שלושה ערעורים, ואולי חלקם היה מתייתר נוכח ההכרעה המאוחרת).

לחלופין וככל ששגתה בניתוח זה מבקשת המערערת כי תינתן לה ארכה להגשת ערעור. לטענתה מדובר במצב דברים מורכב, בהתחשב בכך שמדובר בהליך של תובענה ייצוגית, ובפרט במקרה כמו המקרה דנן בו הסכום הפסוק אינו משולם לחברי הקבוצה. עוד מוסיפה המערערת כי סמוך לאחר מתן ההחלטה מיום 5.5.2016 הודיעה היא לבית המשפט ולמשיב כי בכוונתה לערער על ההחלטה וכי בית המשפט שגה בסיווג החלטתו זו כ"פסק דין", כך שבכל מקרה לא התגבשה הסתמכות המשיב על החלטה זו.

3.

בתשובה שהגיש המשיב מתנגד הוא לטענות המערערת. לדבריו ההחלטה מיום 4.1.2017 היא במהות הדברים מעין "פסיקתה משקפת", שכן עוד קודם להחלטה זו הוכרעו סכום ההשבה וזהות מקבלי התשלום, וכי גם אם היה בה להוסיף אין בכך כדי לאפשר השגה על החלטות קודמות. כן מתנגד המשיב לבקשה (החלופית) למתן ארכה, בציינו כי לא ניתן להגיש בקשה כאמור במסגרת תגובה לבקשה אחרת.

4.

הבקשה מעוררת את שאלת סיווגן של ההחלטות אשר ניתנו במסגרת ההליך הייצוגי שבמוקד ההליך.

ההחלטה האחת היא החלטה המאשרת את התובענה כייצוגית. החלטה זו היא "החלטה אחרת", ועל כך אין חולק (ובמאמר מוסגר יצוין כי המערערת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו, והבקשה נדחתה תוך ש"טענות בעלי הדין שמורות להם" (רע"א 2123/13 החלטה מיום 29.9.2013)). השאלה בענייננו היא איזו החלטה מבין שלוש ההחלטות - ההחלטה מיום 5.5.2016; ההחלטה מיום 12.7.2016; או ההחלטה מיום 4.1.2017 היא היא "פסק הדין" שניתן בתובענה.

לאחר עיון בהחלטות כולן ובחומר שלפניי סבורה אני כי ההחלטה מיום 5.5.2016 היא "פסק דין חלקי", וההחלטה מיום 4.1.2017 היא "פסק דין משלים".

המבחן אשר נקבע בפסיקה לזיהויו של "פסק דין חלקי" - אותו רשאי בית המשפט להעניק

מכוח הוראת תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - להבדיל מהחלטת ביניים, הוא "מבחן הסעד". בהתאם למבחן זה יש לבחון האם "בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע או נשלל ממנו הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו" (ראו: ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 363 (1997). כן ראו בש"א 1977/13 מזאוי נ' מזאוי , פסקה 5 (12.5.2013)).

בענייננו בהחלטה מיום 5.5.2016, אשר הוכתרה על ידי בית המשפט כ"פסק דין", קבע בית המשפט למעשה כי התובענה הייצוגית מתקבלת והעמיד את סכום ההשבה על סך של 3.2 מיליון ש"ח. עוד קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין כספי ההשבה יופנו "לנושא קרוב" והורה לצדדים להגיש הצעות מתאימות לפי הקווים שהתווה. לבסוף הורה בית המשפט על סכום ההוצאות בו תישא המערערת, וכן על סכום הגמול וסכום שכר הטרחה, אך קבע כי אלו ישולמו לאחר שתינתן החלטה משלימה בדבר "הפניית התשלומים". בית המשפט אכן לא השלים מלאכתו עד תום בהחלטה זו, שהרי לא קבע בה למי ולאיזו מטרה יועברו כספי ההשבה שנקבעו ואיפשר לצדדים לטעון בעניין. אולם הגם שהמלאכה לא תמה לא ניתן להתעלם מכך שבגדר החלטה זו התקבל הסעד שהתבקש בתובענה והוא השבה של סכומים אשר נגבו שלא כדין, אותם כימת בית המשפט לסך של 3.2 מיליון ש"ח; וכן ניתן סעד סופי של גמול לתובע הייצוגי בסך של 40,000 ש"ח ושכר טרחה לבאי כוחו בסך של 300,000 ש"ח. ההשלמה הדרושה בדמות מיהות הגוף אשר אליו יועברו סכום ההשבה והשהיית התשלומים בגין גמול ושכר טרחה, אינם גורעים לדעתי מכך שבאותה החלטה ניתן סעד, ועל כן מדובר ב"פסק דין חלקי".

יצוין בהקשר זה כי שיקולי היעילות עליהם עמדה המערערת בתגובתה, גם אם יש בהם ממש, אינם יכולים לשנות סיווג של החלטה בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה (השוו: עע"ם 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל, מדור תשלומים , פסקאות 10-11 (1.11.2010)), ולכל היותר יכולים היו הם להצדיק בענייננו הגשתה וקבלתה של בקשה למתן ארכה להגשת ערעור עד לאחר מתן פסק דין סופי-משלים.

בהמשך לפסק הדין החלקי ניתנו שתי החלטות, ודומה בעיני כי ההחלטה בה נכון לראות "פסק דין משלים" - המביא את התובענה לכלל סיום - היא ההחלטה מיום 4.1.2017 בה נקבע כי התשלום ייעשה לשלוש העמותות שנזכרו בהחלטה מיום 12.7.2016 בחלקים שווים וכי תשלום שכר הטרחה והגמול מאושרים. אעיר כי ההחלטה מיום 12.7.2016, בה נקבע כי הסכום יועבר לעמותות המטפלות בנפגעי הימורים, ונזכרו שלוש העמותות שהציע המשיב אך אלו טרם אושרו, ""נבלעת" לטעמי בהחלטה מיום 4.1.2017 המאשרת כי הסכומים יועברו לעמותות אלו (לעמדתי לא ניתן לראות בהחלטה מיום 4.1.2017 "פסיקתה משקפת", כטענת המשיב, שהרי בהחלטה מיום 12.7.2016 הובהר כי נדרשת בדיקה מהותית של העמותות טרם אישורן, וגם אם ההחלטה מיום 12.7.2016 היא החלטה משמעותית והקביעה בה היתה בסיס להחלטה המסיימת את ההליך, הרי שבסופו של דבר הסתיימה התובענה בהחלטה המאשרת את התשלום לעמותות לאחר שנסתיימה הבדיקה בעניין).

מסקנתי היא אפוא כי במועד בו הוגש הערעור חלף המועד להשיג על פסק הדין (החלקי) מיום 5.5.2016.

5.

כאמור המערערת עתרה לחלופין למתן ארכה, בדיעבד, להגשת הערעור, בעומדה על מורכבות הדברים ועוד טוענת היא כי נוכח הודעה שהגישה בעניין בבית המשפט קמא לא נפגע אינטרס ההסתמכות או הציפיה של המשיב.

המשיב מתנגד לבקשה זו בתשובה שהגיש, בעיקר על יסוד הטענה כי אין מקום להידרש לבקשה המוגשת במסגרת תגובה. לטעמי טעם זה לבדו אינו מצדיק דחיה של הבקשה החלופית למתן ארכה. כאשר מתעוררת שאלה של איחור בהגשתו של הליך תלוי ועומד לא אחת עותר יוזם ההליך למתן ארכה להגשת ההליך בדיעבד, ואם ניתנת למשיב להליך הזדמנות להשיב לאותה בקשה חלופית אין מניעה להידרש לבקשה לגופה, וכך נעשה בבית משפט זה פעמים רבות.

בענייננו המשיב ביקש להשיב לתגובה והדבר התאפשר לו, ולכן ניתן לבחון האם לגופם של דברים ראוי ליתן למערערת את הארכה המבוקשת בדיעבד, כך שבאופן מעשי הערעור לא יימחק.

כפי שעולה מניתוח הדברים דלעיל לטעמי המערערת טעתה טעות שבדין כאשר לא הגישה ערעור סמוך לאחר מתן פסק הדין מיום 5.5.2016. באותה נקודת זמן יכולה היתה המערערת לפחות לעתור למתן ארכה להגשת ערעור עד למתן פסק דין סופי - וזו לטעמי הדרך בה ראוי היה כי תנקוט - אך היא לא עשתה כן. יש לתמוה על כך שהמערערת לא הגישה ולוּ בקשת ארכה כאמור, כיוון שנראה כי גם בליבה התעורר ולוּ ספק מסוים בהתייחס לסיווגה הנכון של ההחלטה מיום 5.5.2016. על ספק זה ניתן ללמוד מן ההערה שהוסיפה לתגובה שהגישה בהמשך לפסק הדין (עליה אעמוד להלן), ומשהתעורר זה בליבה נכון היה להגיש בקשת ארכה, ולוּ למען הזהירות. התנהלות זו של המערערת שוקלת לחובתה.

מן הצד השני, הפיצול של פסק הדין, הנובע בעיקרו מן הסיטואציה הייחודיות בתובענה ייצוגית זו נוכח הקביעה כי אין מקום להשיב את סכום ההשבה לקבוצה כי אם "להפנות את הכספים לנושא קרוב" אכן יצרה מורכבות לעניין סיווג ההחלטות. כמו כן, ולכך נתתי משקל ממשי המטה את הכף, המערערת הודיעה במסגרת תגובה אותה הגישה ביום 7.6.2016 - דהיינו "בזמן אמת" וטרם שהמועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 5.5.2016 חלף - על כוונתה לערער על פסק הדין ועל עמדתה לעניין סיווגה הנכון של ההחלטה. כך ציינה היא כי בהיעדר קביעה סופית למי יחולק סכום הכסף הפסוק אין מדובר ב"פסק דין" וכי הדבר מתחייב גם משיקולי יעילות והוסיפה "מכיוון שבדעת המועצה להגיש ערעור על הסכום הפסוק - אין כל טעם לפצל את הערעור, למקרה שהיא תסבור שגם חלקו השני של פסק הדין - קביעת יעד סכום ההשבה - הוא שגוי. מכל מקום, ולמניעת ספקות, ככל שהתובע חולק על הכתוב בהערת שוליים זו - מן הראוי שיאמר זו [כך במקור] כעת, בטרם חלף המועד להגשת הערעור; שאם לא כן - נראה כי הוא יהיה מושתק מלעשות כן לעתיד לבוא". איני סבורה כי המשיב מושתק מלעלות טענה בעניין נוכח הערה זו של המערערת במסגרת התגובה שגישה, אך הערה זו מלמדת על שניים: ראשית על כך שטעותה של המערערת היא טעות בתום לב, וכי אין מדובר באמתלה בה מבקשת היא להיאחז בדיעבד; ושנית, המשיב ידע כי המערערת אינה משלימה עם פסק הדין וכי בכוונתה להשיג עליו, וכן ידע כי לשיטתה המועד להשגה לא חלף וכי יש למנות את הימים למן מועד פסק הדין המשלים שיינתן.

לשני נתונים אלו יש כאמור ליתן משקל משמעותי, ואליהם מצטרפת העובדה שעניין לנו בערעור בזכות וכן המשמעות הכספית של פסק הדין, ובסופו של יום סבורה אני כי משקלם המצטבר של שיקולים אלו מטה את הכף לקבלת הבקשה החלופית למתן ארכה. עם זאת בנסיבות העניין ונוכח התנהלותה של המערערת סבורה אני כי יש להתנות את מתן הארכה בתשלום הוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח.

המערערת תציג אישור על תשלום הוצאות המשיב עד ליום 28.1.2018, ובכפוף לכך יוסיף הערעור להתנהל כסדרו.

המזכירות תמציא החלטה זו באמצעות הפקסימיליה, ותתייק את ההחלטה בתיקי השופטים.