ע"א 1990/17 קייס מוחמד סלים נ. עותמאן אחמד זיאדאת

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ופסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט א' קולה ) מיום 6.7.2016 ומיום 12.2.2017 בת"א 43163-07-14, בגדרם התקבלה תביעתם של המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) לאכיפת הסכר מכר מקרקעין.

2.

בין הצדדים נתגלע סכסוך באשר לתוקפו של הסכם מכר מקרקעין, שנחתם בשנת 1999 בין המשיבים לבין המשיב 3. ביום 22.7.2014 הגישו המשיבים תביעה לאכיפת הסכם המכר, וביום 6.7.2016 ניתן פסק דין במסגרתו התקבלה התביעה, ונקבע כי כל אחד מן המשיבים זכאי להרשם כבעלים של 500 מ"ר נטו במקרקעין, בהתאם להסכם. יחד עם זאת, בשל תכנית איחוד וחלוקה של המקרקעין שבוצעה בשנת 2012, במסגרתה שונה יעודם של המקרקעין מייעוד חקלאי לבניין, אשר גרר שינוי בשטחם של המגרשים, התעוררה שאלה באשר לאופן יישומו של פסק הדין. לצדדים ניתנה אפוא שהות של 60 יום, "על מנת לנסות ולהגיע ביניהם להסכמות אודות זהות שני המגרשים אותם יש ליתן לשני התובעים [המשיבים – נ' ס'] ... ככל שיהיה צורך בתשלומי איזון, יעשו כן הצדדים. במידה והצדדים לא יצליחו להגיע לידי הבנות, ימונה מודד מומחה מטעם בית המשפט על מנת שזה יזהה ויסמן את המקרקעין אותם רכשו התובעים בהתאם לתשריט שצורף להסכם המכר ובהתאם לתשריט שלאחר תכנית האיחוד והחלוקה" (פסקה 67 לפסק הדין).

3.

משלא באו הצדדים לידי הסכמה, מינה בית המשפט המחוזי מודד מומחה לשם זיהוי המקרקעין שרכשו המשיבים. ביום 3.1.2017 הגיש המומחה את מסקנותיו לבית המשפט המחוזי, והציג שתי אפשרויות ליישום פסק הדין. ביום 12.2.2017 ניתן פסק דין משלים בגדרו אימץ בית המשפט המחוזי (בשינוי מסויים) אחת מן האפשרויות שהציג המומחה, וקבע כי לכל אחד מן המשיבים יוקצה מגרש מסויים במקרקעין, ללא תשלום או קבלה של דמי איזון. ביום 15.2.2017 הגיש המבקש – בנו של המשיב 3 – בקשה לעיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין עד להגשת ערעור. ביום 20.2.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה מחמת סיכוייו הנמוכים של הערעור להתקבל, לנוכח תצהיר שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי לאחר מתן פסק הדין החלקי, במסגרתו הודה בזכותם של המשיבים לקבל זכויות בשני מגרשים, "כשהמחלוקת נעוצה למעשה אך ורק בזיהויים של המקרקעין" (פסקה 14 להחלטה). כמו כן קבע בית המשפט המחוזי, כי אף אם ישנה מחלוקת לעניין תשלומי האיזון או באשר לשאלה איזה מן המגרשים זכאים המשיבים לקבל, אין בביצוע פסק הדין כדי לגרום נזק בלתי-הפיך למבקש.

4.

ביום 2.3.2017 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין (החלקי והמשלים), בד בבד עם בקשה 'בהולה' לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 7.3.2017 ביקשתי את תגובתם של המשיבים לבקשה, וביום 22.3.2017 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין עד להחלטה אחרת. לטענת המבקש, סיכויי הערעור להתקבל טובים המה, ואי-עיכוב ביצוע פסק הדין יגרום לו נזק בלתי-הפיך, שכן המשיבים כבר החלו בעבודות בנייה במגרשים שהוקצו להם. המשיבים מצדם טוענים כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים, מאזן הנוחות נוטה לטובתם ואין אפוא עילה לעכב את ביצוע פסק הדין.

5.

לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. כידוע, "הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן ההחלטה המזכה" (בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה , פ"ד נד(4) 319, 326 (2000)), והוראה על עיכוב ביצועו של פסק דין תינתן אפוא רק בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, סיכויי הערעור להתקבל בנדון דידן אינם מן המשופרים לנוכח תצהירו של המבקש מיום 8.9.2016, המהווה על פני הדברים הודאת בעל דין ביחס לזכויותיהם של המשיבים, "כאשר... בקשר למגרש 109 יש הודאת בעל דין מלאה, וביחס למגרש b 102 הודאת בעל דין 'מספק'" (פסקה 17 להחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע). גם מאזן הנוחות בין הצדדים אינו מצדיק להעתר לבקשה. המבקש טוען לנזק בלתי-הפיך שעלול להיגרם לו כתוצאה מביצוע פסק הדין, הגדול 'עשרות מונים' מזה שיגרם למשיבים אם יוותר המצב על כנו. טענה זו נטענה בעלמא, מבלי לפרט מהם הנזקים ומדוע לא ניתן יהיה לרפאם ככל שאמנם יתקבל ערעורו (הן על דרך של פיצוי כספי, הן בכל דרך אחרת).

6.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע – נדחית; הצו הארעי שניתן ביום 22.3.2017 – מבוטל.

המבקש ישא בהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסך של 8,000 ₪.