ע"א 2008/07 נירה לוטן נ. דוד ירמייב

1.

בשנת 1984 ריכזה מבקשת 1, עורכת-דין במקצועה, את הטיפול המשפטי בעסקת מכר שנקשרה בין המשיבים לבין צד שלישי, במסגרתה התחייב הלה למכור למשיבים את דירתו. את התמורה גייסו המשיבים באמצעות נטילתה של משכנתא ממוסד בנקאי, ומבקשת 1 הייתה אמונה מטעמם גם על הפן המשפטי של ענין זה.

2.

משהתברר למשיבים כי יתקשו לפרוע את חובם לבנק, גמלה בלבם החלטה למכור את הדירה. אלא שאז התברר, כי זו כלל אינה רשומה על שמם וכי בנוסף למשכנתא שנרשמה לטובת הבנק, רובצת על הנכס משכנתא קודמת – שרשם בשעתו הצד השלישי. "כדור השלג" המשפטי שהחל מתגלגל מאז, הביא לכך כי בחלוף כשני עשורים, ואף לאחר שהדירה מומשה בהליכי כינוס, נותרו המשיבים שקועים עד צווארם בחוב לבנק, ששיעורו האמיר עד לסכום של כ-700 אלף ש"ח.

3.

בהליכים משפטיים שונים, שננקטו במהלכה של הפרשה המתוארת היה מעורב גם מבקש 2, בעלה של מבקשת 1, שאף הוא עורך-דין במקצועו. כל שהניבו הליכים אלה, שבמהלכם אף זכו המבקשים בתביעה שהגישו נגד הצד השלישי, היה כיסוי שכר טרחתם של המבקשים וההוצאות שהוציאו בטיפול במשיבים. אולם, כל צעד ממשי לא ננקט בידי המבקשים כדי לכפר על התרשלותה של מבקשת 1 וכדי לצמצם את החוב לבנק, שהלך ותפח.

4.

בשנת 1996 תבעו המשיבים את המבקשים בבית-המשפט המחוזי בחיפה, בגין מכלול הנזקים – הממוניים והלא-ממוניים כאחד – שסבלו לטענתם כתוצאה מהשתלשלות האירועים שתוארה. בית-המשפט המחוזי ( כבוד סגנית-הנשיא ש' וסרקרוג ), בפסק-דינו מיום 22.10.2006, קיבל את תביעתם וקבע כי המבקשים התרשלו – לפרקים התרשלות חמורה – במילוי שליחותם למשיבים. הם חויבו, אפוא, לפצות את המשיבים בסכום של למעלה ממיליון ש"ח וכן לשאת בכל יתרת חוב שנותר כלפי הבנק.

5.

על כך ערערו המבקשים לבית-משפט זה, ועוד קודם שהוגש הערעור הונחה לפתחי בקשתם לעיכוב ביצועו של פסק-הדין. זאת, לאחר שבית-משפט קמא הסכים לעכב רק את תשלומו של כשליש מן הסכום שנפסק. את עתירתם תמכו המבקשים בטענה כי גבוהים סיכויי ערעורם להתקבל, וכי מצבם הכלכלי הרעוע של המשיבים לא יאפשר להשיב את הדברים לקדמתם אם ייצאו המבקשים מן ההליך העיקרי וידם על העליונה. המשיבים, מצדם, הטעימו את החשש מפני עיכוב נוסף בסיומה של פרשה מצערת זו, הנמשכת כבר שנים רבות.

6.

עיינתי בהודעות הצדדים, ומסקנתי היא כי אין להיעתר לבקשה. לא ראיתי מה עילה היא לסטייה במקרה זה מן הכלל, הקובע כי פסק-דין יש לקיים עם שניתן. אין זה צודק, להשקפתי, כי המשיבים הם שישלמו את מחירה של התמשכות ההליכים, כשברי לכל שיסודה של הפרשה, ואפשר כי גם המשכה, במחדליהם של המבקשים. יתרה מכך, חלק לא מבוטל מן הטענות שמעלים המבקשים הן בבקשה והן בהליך העיקרי – חרף הלבוש המשפטי שניתן להן – נוגע לממצאי-עובדה שנקבעו בבית-המשפט המחוזי ובאלה, כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב.

מטעמים אלה החלטתי לדחות את הבקשה. כמו מאליו ברור, כי החלטתי זו נוגעת אך ליתרת הסכום שנפסק, ואין בה כדי לחייב את המבקשים בתשלום אותו חלק מן הסכום שעוכב בידי בית-המשפט המחוזי, ועיכובו נותר על כנו. הצו הארעי שניתן – בטל אפוא, והמבקשים ישלמו למשיבים את שכר טרחת בא-כוחם בבקשה זו, בסך 3,000 ש"ח.