ע"א 2059/10 תמר מסיקה נ. פקיד שומה אשקלון

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י' אלון), לפיו התקבל בחלקו ערעורה של המבקשת על השומות שהוצאו לה על-ידי המשיב ביחס לשנים 2002-2005.

2.

מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי ברשות המבקשת מספר עסקים הכוללים: חנות מיני מרקט, גלידריה, תחנת הימורים של לוטו וטוטו, חברת הסעות, וכן היא משכירה חנויות במבנה שבבעלותה. בשומות שהוצאו למבקשת לשנים 2002-2005 נקבעה תוספת הכנסה עקב גידול הון, בלתי מוסבר לעמדת המשיב, העולה מהצהרות ההון שהגישה המבקשת במועדים: 31.12.1996, 21.12.2002, 31.12.2005. על-פי המפורט בנימוקי השומה הפרשי ההון הבלתי מוסברים בין ההצהרות מסתכמים בסך 1,149,149 ש"ח, אשר אותם הוסיף המשיב להכנסות המבקשת לשנות המס שבנידון. בנוסף הוספו להכנסות המבקשת סכומים בגין תיאום הוצאות רכב והכנסה מהגרלות לוטו.

המבקשת הגישה ערעור על שומות אלו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית המשפט קמא קיבל את הערעור לעניין זקיפת הכנסה מזכייה בפיס ולעניין תיאום הוצאות הרכב. יחד עם זאת, במסגרת פסק-דינו דחה בית המשפט את מרבית טענות המבקשת ביחס לגידול ההון, בפרט את הטענה לפיה גידול ההון נובע מהלוואות שקיבלה מבניה אשר היא חבה בפירעונן. נקבע כי המבקשת נמנעה להביא ראיות התומכות בעמדתה זו, וכי טענת ההלוואה הנטענת בתצהיריהם של בניה אינה סבירה. המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין לבית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה. בית המשפט קבע כי אין חשש כי לא יהיה בידי המשיב, שהוא למעשה המדינה, להשיב את הסכומים שיועברו לידיו אם תזכה המבקשת בערעור. כמו כן, נקבע כי לא עלה בידי המבקשת להצביע על טעות גלויה העולה על פניו מפסק-הדין שבעטייה יש לעכב את ביצועו.

3.

בבקשה דנן טוענת המבקשת כי סיכויי ערעורה טובים. לשיטת המבקשת, הפרש ההון הבלתי מוסבר בין הצהרת ההון הראשונה לשנייה בסך של 753,218 ש"ח יוחס לשנת 2002 בלבד ולא לכל אורך התקופה נשואת הצהרות אלו. זאת בניגוד להלכה הפסוקה בנושא, לפיה ככל שיש ראיות המוכיחות ומצביעות על התקופה בה נוצרו הפרשי ההון, הרי יש לייחס את הפרשי ההון לכל השנים בהם נוצרו. בנוסף, עומדת המבקשת על הנזק הרב שעלול להיגרם לה ולמשפחותיהם של בניה אשר מתפרנסות מעסקיה אם לא יעוכב פסק-דינו של בית המשפט קמא.

4.

כידוע, בבוא בית המשפט לבחון בקשה כגון דא, נקודת המוצא הינה כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי ליהנות מפירות זכייתו, וכי לא בנקל יזכה בעל דין שתביעתו נדחתה בסעד זמני בערעור, שהרי דחיית התביעה מצביעה לכאורה כי זו אינה מבוססת כדבעי (בש"א 243/88 בסיליוס נ' עדילה , פ"ד מב(3) 208 (1988); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 865 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). המבקש עיכוב ביצוע של פסק הדין או מתן סעד זמני בערעור צריך לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שפעולה על פי פסק הדין טרם הכרעה בערעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו, אם יזכה המבקש בערעורו (ראו: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 11.11.2004); ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 14.4.2005)) . בענייננו גם אם אניח כי סיכויי הערעור טובים- ואיני קובעת שכך הדבר- הרי המבקשת לא הוכיחה את טענותיה כי אין בידה לשלם את שומות המס שהוצאו לחובתה, או כי תשלום זה עלול להסב נזק משמעותי לעסקיה העשוי להצדיק את מתן הסעד המבוקש עד להכרעה בערעור. המבקשת טענה בעלמא לגבי מצבה הכלכלי ולא צרפה מסמכים התומכים בעמדתה, ולכן איני רואה לנכון להיעתר לה.

משאלה פני הדברים, דין הבקשה להידחות.