ע"א 2234-23 ע"א 2234-23

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ח' ברנר, ס"נ) אשר ניתן ביום 18.1.2023 בחדל"ת 10469-02-20, במסגרתו ניתן צו הצהרתי לפיו המערערת – ניר אביב חברה לבנין בע"מ – חבה בתשלום פיצויים מוסכמים בגין איחור במסירת דירות.

2.ואלו העובדות הדרושות לענייננו: בשנת 2016 החלו עבודות להקמת מגדל מגורים בעיר נתניה (להלן: הפרויקט). העבודות לא הושלמו בשל קריסתה הכלכלית של החברה שהייתה אמונה על הפרויקט באותה עת. בשנת 2020 מונה כונס נכסים לפרויקט (להלן: הכונס) אשר ביקש להתקשר עם קבלנים, יועצים וספקים לצורך השלמת הפרויקט ומסירת הדירות לרוכשיהן. ביום 9.8.2020 אישר בית משפט קמא לכונס להתקשר עם המערערת ועם המשיבה 33 – חברת לוגי לבנין ופיתוח 2018 בע"מ (להלן: חברת לוגי, וביחד: הקבלן הראשי) כקבלן המקדם את הפרויקט. כן אושר לכונס להתקשר עם שורה של קבלני משנה, ספקים ויועצים. במסגרת המתווה שאושר להשלמת עבודות הבנייה (להלן: הסכם השלמת הבנייה), התחייב הקבלן הראשי להשלים את העבודות תוך 11 חודשים ממתן צו תחילת העבודות, אשר ניתן ביום 23.8.2020 – קרי: עד ליום 23.7.2021. כמו כן ניתנה לקבלן הראשי, במסגרת ההסכם, ארכה – תקופת "גרייס" – בת חודשיים להשלמת הטיפול הנחוץ מול העירייה לקבלת טופס 4 לצורך מסירת הדירות לרוכשים, קרי: עד ליום 23.9.2021. חרף האמור, הדירות לא נמסרו לרוכשים בזמן. מסירת הדירות החלה רק ביום 15.8.2022, ומרבית הדירות נמסרו לרוכשיהן במחצית השנייה של שנת 2022.

3.משאיחר הקבלן הראשי במסירת הדירות, הגישו חלק מרוכשי הדירות בקשה לבית משפט קמא למתן הוראות לכונס, במסגרתה ביקשו כי בית המשפט יקבע כי המערערת, חברת לוגי ומשיבה 34 – חברת כמיל דאוד בע"מ – הפרו את התחייבויותיהן לפי ההסכמים שנכרתו עמהן בכל הנוגע למועד מסירת הדירות. בית משפט קמא קבע בפסק דינו (שהוכתר כ"החלטה") כי המערערת וחברת לוגי הפרו את התחייבותן מכוח הסכם השלמת הבנייה. על בסיס קביעה זו, הוציא מלפניו בית המשפט צו הצהרתי לפיו חברות אלה חבות בתשלום פיצויים מוסכמים לרוכשים בגין איחור במסירת הדירות.

4.נגד פסק דין זה הגישה המערערת את ערעורה הנוכחי. בד-בבד, הגישה המערערת את הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי.

5.בבקשה לעיכוב ביצוע טוענת המערערת כי סיכויי הערעור שלה טובים למדי וכי מאזן הנוחות אף הוא נוטה לטובתה. לעניין מאזן הנוחות נטען כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין מושא הערעור, ייגרם למערערת נזק בלתי הפיך: שכן, היא תידרש לשלם מאות אלפי שקלים לכל דיירי הפרויקט, אשר מונה 100 דירות, בסכום כולל אותו היא מעריכה בכ-15,000,000 ש"ח. עוד נטען כי ייגרם למערערת נזק בלתי הפיך בשל כך שהיא תיאלץ לנהל מספר רב של הליכים משפטיים, במסגרתם תוציא הוצאות רבות, שאותן היא תחסוך מעצמה אם יתקבל הערעור. לעניין סיכויי הערעור נטען כי שגה בית משפט קמא בכך שדן בבקשת הרוכשים במסגרת הליכי חדלות פירעון, שכן, לטענת המערערת, מדובר בהליך שראוי להתברר באופן עצמאי בערכאות אזרחיות רגילות – מה גם שבירור הבקשה במסגרתו של הליך חדלות פירעון נוגד את ההסכם עליו חתמה המערערת עם הכונס. כן נטען כי שגה בית המשפט גם בכך שנתן סעד הצהרתי לתביעה שמהותה כספית, ואגב זאת טעה במסקנתו שהאשמה באיחור במסירת הדירות לרוכשים רובצת לפתחה של המערערת.

6.בתשובתם לבקשה לעיכוב ביצוע התנגדו המשיבים 4-1, 7, 12-9, 15, 19-17, 21, 23, 30-25 ו-34 לבקשה. בהתנגדויות אלה הועלו טענות הפוכות לטענותיה של המערערת הן בהיבט של סיכויי הערעור והן באשר למאזן הנוחות. יתר המשיבים נמנעו מהגשת תגובותיהם.

7.לאחר עיון בכתובים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

8.כידוע, אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין מושא הערעור (ראו: תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018)). על מבקשו של עיכוב ביצוע להוכיח את התקיימותם של שני תנאים מצטברים שביניהם מתקיים קשר של "מקבילית כוחות": (1) כי סיכויי הערעור להתקבל הינם טובים; וכן (2) כי מאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה, שכן, ככל שלא יעוכב ביצועו של פסק הדין והערעור יתקבל לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ראו, מיני רבים: ע"א 109/20 מנורה מבטחים – חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 11 (12.3.2020)).

9.בענייננו, מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת רוכשי הדירות שכן לא צפוי להיגרם למערערת שום נזק בלתי הפיך אף אם ההליכים, אותם היא מבקשת לעצור, יולידו, בסופם, חיוב כספי שימומש – קל וחומר, כאשר פסק הדין מושא הבקשה והערעור הוא פסק דין הצהרתי גרידא, אשר מהווה שלב ביניים בהליכים שמטרתם להבטיח סעד כספי לרוכשי הדירות בפרויקט. הלכה היא עמנו כי מימוש חיוב כספי פסוק אינו צפוי, ככלל, לגרום למערער על פסק הדין בו נפסק החיוב נזק לאו-בר-תיקון (ראו: ע"א 3714/20 אזריה נ' מנהל מע"מ נצרת, פסקה 9 (25.11.2021)). הנטל להוכיח כי מדובר במקרה חריג אשר בו קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה לגבות את הכספים שישולמו בחזרה, או כי מימוש פסק הדין יביא להתמוטטותו הכלכלית של המערער, רובץ על שכמו של המערער, מבקש-עיכוב-הביצוע; וטענותיו בכגון דא צריכות להיות מגובות בראיות מוצקות ומשכנעות (ראו: ע"א 2641/22 מיקוד ישראל אבטחה שירותים וכח אדם בע"מ, פסקה 7 (4.4.2023); ע"א 2256/19 מקורות חברת מים בע"מ נ' פלוני, פסקה 7 5.5.2019)).

10.בענייננו-שלנו, מלבד ציון סכום התביעות הצפוי והצורך לנהל הליכים משפטיים נגד הרוכשים, המערערת לא פירטה – ומן הסתם לא הוכיחה – את הנזק הבלתי הפיך שלשיטתה היא עלולה לספוג באם לא אעכב את ביצועו של פסק הדין מושא הערעור. המערערת לא עמדה אפוא בנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. בהקשר זה, כבר הזדמן לי להעיר ולהדגיש כי על-מנת לבסס טענה לנזק כספי בלתי הפיך "אין די בהצהרות בעלמא, אלא יש "להיכנס למספרים, לפרט באופן קונקרטי את הנזק הצפוי ולהוכיח זאת באסמכתאות אמינות" (ראו: ע"א 4603/22 הפועל ניר רמת השרון נ' פקיד שומה כפר סבא, פסקה 10 (10.7.2022)).

11.זאת ועוד. במלוא הזהירות המתבקשת ומבלי לקבוע מסמרות, אוסיף ואציין כי איני מעריך את סיכויי הערעור שהגישה המערערת כטובים למדי – זאת, בשים לב לכך שפסק הדין מושא הערעור מבוסס בעיקרו על ממצאי עובדה וכן לכך ששיקול הדעת המצוי בידי בית המשפט של חדלות פירעון הוא רחב-ידיים ועל-פי רוב חסין מהתערבותנו כערכאות ערעור (ראו: ע"א 2586/23 אלוף נ' הראל, פסקה 14 (30.3.2023)).

12.סוף דבר – הבקשה נדחית. המערערת תישא בהוצאות המשיבים כדלקמן: 2,000 ש"ח ישולמו למשיבים 4-1, 7, 12-9, 15, 19-17, 21, 23, 29-25 במאוחד; 2,000 ש"ח ישולמו למשיבים 30; ו-2,000 ש"ח נוספים ישולמו למשיבה 34 (בסך הכול 6,000 ש"ח).