ע"א 2277-24 ע"א 2277-24

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' בכר (ס"נ)), מיום 4.3.2024, בת"א 20249-12-18, בגדרו נפסקו לטובת המשיב פיצויים בסך כולל של 3,210,543 ש"ח, בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 500,000 ש"ח.

2.וזה רקע הדברים, בתמצית: ביום 6.11.2015 נפגע המשיב מרכב בתאונה חזיתית בעוצמה רבה. כתוצאה מהתאונה פונה המשיב לבית החולים קפלן, שם התברר כי הוא סובל משבר בפיקת ברך ימין, לצד פציעות נוספות. המשיב הועבר לבקשתו לבית החולים איכילוב, שם עבר ניתוח מתאים לקיבוע השבר בברך.

3.המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגע תאונות דרכים, התשל"ה-1975, כנגד המבקשת. המבקשת לא חלקה על אחריותה לפצות את המשיב, אך בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לעניין שיעור הנזק.

4.ביום 3.4.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט א' בכר (ס"נ)), במסגרתו התקבלה תביעת המשיב. בפסק דינו קבע בית המשפט, על בסיס חוות דעת של מומחים שמינה לצורך קביעת הנכות שנגרמה למשיב כתוצאה מהתאונה, כי המשיב סובל מנכות בתחום האורתופדי בשיעור של 17.35%; נכות בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 15%; נכות בתחום הראומטולוגי בשיעור של 10%; נכות בתחום הנוירולוגי בשיעור 3.5%; ונכות בתחום האורולוגי בשיעור של 10%; ובסך הכל נכות משוקללת בתחום הרפואי בשיעור של 45.96%. בהמשך לכך, ולאחר שלקח בחשבון את חומרת הפציעות מהן סבל המשיב ואת מאפייניו האישיים, העמיד בית המשפט המחוזי את נכותו התפקודית של המשיב בשיעור של 35%.

בקביעת בסיס השכר של המשיב והפסדי שכרו, קבע בית המשפט המחוזי כי במהלך החודשים אוגוסט-אוקטובר 2015 השתכר המשיב כ-9,883 ש"ח ברוטו לחודש בממוצע, כאשר השכר הממוצע במשק עמד באותה העת על 9,260 ש"ח ברוטו לחודש. על כן, נקבע כי בהצמדת שכרו של המשיב למועד מתן פסק הדין יש לקבוע את בסיס שכרו על סך של 11,021 ש"ח ברוטו לחודש, ובנוסף סכום בגין דמי שימוש במכונית מטעם העבודה לצרכיו הפרטיים. בתוך כך, ובשים לב שתקופת אי-הכושר המלאה של המשיב עומדת על 11 חודשים בתוספת טיפולים שונים להם נזקק, ובהינתן שלאחר מכן יש מקום לקביעת אי-כושר מדורג בשל מאפייני הפציעה, קבע בית המשפט כי יש להעמיד את הפסדי השכר לעבר על סך של 600,000 ש"ח.

בכל הקשור לעתיד, בית המשפט קבע כי משום שעובר לתאונה השתכר המשיב שכר העולה על השכר הממוצע במשק, ומשום שהמשיב הוכיח יכולות לימודיות ואקדמיות, יש להעמיד את שיעור השתכרותו העתידית על סכום של 14,000 ש"ח נטו לחודש, כך שבמכפלת 35% נכות תפקודית ועד לגיל 67, הפיצוי ברכיב זה עומד על סך של 1,324,095 ש"ח.

נוסף על האמור לעיל, בית המשפט פסק לטובת המשיב פיצויים בסך של 240,511 ש"ח בגין רכיב פנסיה; פיצויים בסך של 432,200 ש"ח בגין רכיב של עזרה לזולת, המתייחס לעזרה לה נזקק בעבר מהוריו והעזרה לה הוא עוד יידרש בעתיד; פיצוי בסך של 461,035 ש"ח בגין הוצאות רפואיות, המתייחסות להוצאות המשיב על קנביס רפואי, הוצאות אורולוגיות והוצאות סקסולוגיות; פיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין נסיעות וניידות; ופיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 102,902 ש"ח. כמו כן, נפסקו לטובת המשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 500,000 ש"ח, ונקבע כי על המבקשת לשלם את הסכומים האמורים בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

5.על פסק דינו של בית המשפט החוזי הגישה המבקשת ערעור, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע. בערעורה טוענת המבקשת כי נפלה שגגה תחת ידו של בית המשפט המחוזי בעניין גובה הפיצוי שנפסק למשיב. נטען כי בית המשפט המחוזי טעה שעה שהעמיד את בסיס שכרו לעתיד של המשיב על שכר העולה על השכר הממוצע במשק. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי עת שפסק למשיב פיצוי עבור שימוש בקנביס, אף שלא קיימת כל המלצה מפורשת של איש מן המומחים הרפואיים שמונו על ידו לשימוש בקנביס רפואי כתוצאה מהתאונה. כמו כן, המבקשת טוענת כי לא היה על בית המשפט המחוזי לפסוק לטובת המשיב פיצוי של עזרת הזולת ביחס ל-11 החודשים שלאחר התאונה בסך של 3,000 ש"ח לחודש, שכן לא צורפו כל אסמכתאות כי המשיב נשא בהוצאה כלשהי. בערעור המבקשת נטען כי סך הכל יש להפחית סכום של 867,220 ש"ח מהפיצוי שנפסק למשיב, ובתוספת הפחתת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ מתקבל סכום של כ-1,000,000 ש"ח.

6.במסגרת בקשתה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עותרת המבקשת לעיכוב סך של 1,000,000 ש"ח מתוך הפיצוי שנפסק לטובת המשיב, בהתאם לסכום בגינו הוגש הערעור. המבקשת טוענת כי למשיב לא יגרם נזק מעיכובו החלקי של פסק הדין, שכן הפיצוי שעיכוב ביצועו מבוקש נושא בעיקר פני עתיד והוא מתייחס בעיקר לראש הנזק של הפסדי השתכרות לעתיד, הוצאות בגין רכישת קנביס לעתיד ועזרה לזולת לעתיד. כל זאת, כאשר כבר עתה יועבר למשיב סכום משמעותי בסך של 2,710,543 ש"ח. המבקשת מוסיפה כי נוכח היותה חברת ביטוח, אין חשש שלא ניתן יהיה להיפרע ממנה את הסכום שתשלומו יעוכב, אם יידחה הערעור. מאידך גיסא, כך נטען, המבקשת עלולה לעמוד בפני שוקת שבורה היה ותזכה בערעור ולא תוכל לממש את זכותה להשבת כספים שישולמו למשיב.

7.בהחלטתי מיום 18.3.2024 הוריתי למשיב להודיע האם הוא מסכים לעיכוב הביצוע החלקי המבוקש כמתואר לעיל. כמו כן, קבעתי כי עד למתן החלטה אחרת יעוכב תשלום סך של 1,000,000 ש"ח מתוך חיובי פסק הדין קמא. בתשובתו לבקשה לעיכוב ביצוע התנגד המשיב לעיכוב הביצוע החלקי של פסק הדין קמא. המשיב הטעים כי המבקשת עותרת לעכב רק כ-27% מהסכום שנפסק, וכי: "בנסיבות אלו החשש שמא לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו במקרה של קבלת הערעור, מצומצם". המשיב הוסיף כי: "שונה היה הדבר אילו התבקש עיכוב ביצוע של מלוא הסכום, שאז טענה זו הייתה מבוססת, אולם עת מדובר על 27% מן הסכום הרי שקיימת יתרה אשר יש בה כדי לצמצם את החשש מפני היעדר היכולת להשבת המצב לקדמותו". עוד טוען המשיב כי לשיטתו דין הערעור להידחות, והרחיב בטענותיו בעניין זה לגופו של עניין. לעניין זה ציין המשיב כי הגיש ערעור מטעמו על פסק הדין (ע"א 3914/24), ופירט את טיעוניו בערעור שהגיש.

8.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

9.כידוע, נקודת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצוע החלטה (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. אשר על כן, הכלל הוא כי ביצועו של פסק דין יעוכב רק בהתקיים שני תנאים: כאשר סיכויי הערעור טובים, וכאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת מגיש הבקשה. בין שני רכיבים אלו מתקיים קשר של "מקבילית כוחות", אך ההלכה הפסוקה העניקה את משקל הבכורה למאזן הנוחות (ע"א 770/23 קרן נ' פלוטקין, פסקה 20 (27.3.2023); ע"א 3682/23 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' פלוני, פסקה 8 (26.6.2023)).

10.מבלי שאדרש לסיכויי הערעור, סבורני כי יש מקום לקבל את הבקשה דנן משום שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשת. כידוע, אף שבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי תתקבל במקרים חריגים (ראו: ע"א 6550/22 Mouly נ' Jobe, פסקה 8 והאסמכתאות שם (19.12.2022)), הלכה היא כי מקום בו מטיל פסק הדין חיוב כספי ניכר לטובתו של אדם פרטי שאיננו אמיד, יהווה הדבר שיקול משמעותי לטובת עיכוב ביצוע פסק הדין, שכן במקרים מעין אלו, יקשה על האדם מן הישוב להחזיר את הסכום שנפסק לטובתו, באם יידרש לעשות כן (ראו: ע"א 109/20 מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 14 (12.3.2020); ע"א 3344/15 אשכנזי נ' גלי, פסקה 17 (15.6.2015)). על כן, בענייננו, יש ממש בטענת המבקשת כי קיים חשש שהמשיב לא יוכל להשיב סכומים שישולמו לו.

כמו כן, יש ממש בטענת המבקשת לפיה מקום בו חלק מהסכום שנפסק לחובתה מהווה פיצוי בגין נזקים וצרכים עתידיים, יש בכך להקהות את הפגיעה במשיב באם תתקבל בקשתה (רע"א 6524/16 שירותי בריאות כללית נ' פלונית, פסקה 7 (29.9.2016)), וכן בטענתה כי בשים לב לכך שהינה חברת ביטוח, אין חשש ליכולת הפירעון שלה באם ערעורה יידחה.

בנסיבות אלו, כאמור, סבורני כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשת, כך שיש מקום לקבל את בקשתה – בפרט מקום בו עסקינן בעיכוב ביצוע חלקי בלבד.

11.סיכומו של דבר: דין הבקשה להתקבל. המבקשת תותיר בידיה סכום של 1,000,000 ש"ח עד להכרעה בערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.