ע"א 2844/17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ. הצעד השלישי בע"מ

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת״א 3168-09 שניתן על ידי הנשיא א׳ פרקש.

1.מחסן לוגיסטי ששימש להחזקת מלאי של מוצרי הנעלה וציוד נשרף ביום 27.12.2006. המשיבה 2, אבסולוט חנויות הנעלה (2003) בע״מ (שרכשה את המשיבה 1, הצעד השלישי בע״מ), הייתה השוכרת של המחסן ובעלת המלאי והציוד שאוחסנו בו. המבקשת, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע״מ, הייתה המבטחת של המחסן, בפוליסה שכללה ביטוח מבנה ותכולה וכן אובדן רווחים לתקופה של שלושה חודשים.

2.המבקשת סירבה לשלם למשיבים תגמולי ביטוח בגין השריפה, משום שטענה שהשריפה נגרמה באמצעות הצתה מכוונת וכי למשיבים היה מניע להצתה. עוד טענה להתקיימותו של חריג לפוליסה. בית המשפט המחוזי דחה את כל טענותיה של המבקשת, בקובעו כי לא עלה בידה להוכיח כי השריפה נגרמה עקב הצתה, וכן לא הוכיחה כי למשיבים היה מניע להצתה. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה להתקיימותו של חריג לפוליסה.

3.בפסק הדין החלקי מיום 13.2.2017, חייב בית המשפט המחוזי את המבקשת בסכומים (הנומינאליים) הבאים: פיצוי בגין המלאי - סך של 2,277,000 ש״ח; פיצוי בגין אבדן רווחים - סך של 174,583 ש״ח; פיצוי בגין נזק עקיף שנגרם למשיב 3 - סך של 1,352,491 ש״ח; פיצוי בגין אבדן שווי החברות - סך של 202,814 ש״ח; פיצוי בגין נזק למבנה - סך של 643,500 ש״ח; פיצוי בגין נזקים נוספים - סך של 35,000 ש״ח.

4.בפסק הדין המשלים, מיום 9.3.2017, שניתן לאחר קבלת חוות דעת משלימה של המומחה מטעם בית המשפט, נוספו לסכומים האמורים לעיל הפרשי הצמדה וריבית, כך שהסכומים הועמדו כדלקמן:

שווי המלאי

3,226,991 ש״ח

אבדן רווחים

247,421 ש״ח

נזק עקיף שנגרם למשיב 3 - הפסד תזרימי

1,916,766 ש״ח

אבדן שווי חברות

287,430 ש״ח

נזק למבנה

911,976 ש״ח

נזקים נוספים (הוצאות כיבוי אש ושכירות)

49,602 ש״ח

סה״כ

6,640,186 ש״ח

כמו כן, חייב בית המשפט המחוזי את המבקשת בשכר טרחת עורכי-דין לטובת המשיבים, בשיעור של 20%. נקבע עוד, כי לסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.3.2017 ועד ליום התשלום בפועל.

5.המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, ובו היא מערערת על הקביעות של בית המשפט המחוזי. בד בבד, היא מבקשת לעכב את ביצוע התשלום לפי פסק הדין, וזאת משום שלשיטתה מתקיימים שני התנאים לעיכוב ביצוע: סיכויי הערעור גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתה. זאת, מכיוון שלדבריה אם תזכה בערעור, לא תוכל להיפרע מהמשיבים ולהחזיר את הסכום ששולם על ידה. לטענתה, למשיבים קיימים שעבודים רבים ללא הגבלת סכום לטובת בנקים שונים. למשיבות 2-1 אין נכסים כלשהם ואין פעילות עסקית החל משנת 2009. המשיבות 2-1 לא שילמו אגרת רשם החברות מזה שנים ונותרו רשומות רק לצורך התביעה לתגמולי ביטוח. המשיבות 2-1 דאגו לרישום שעבוד ספציפי לגבי ״זכות לתגמולי ביטוח״ לטובת בני משפחותיהם ויועציהם, כך שכל סכום שיופקד בחשבון ייעלם באותו יום. נגד המשיבות 2-1 רשומים עיקולים בסך עשרות אלפי שקלים ונגד המשיב 3 רשומים עיקולים בסך של כ-3.9 מיליון ש״ח. עוד טוענת המבקשת, כי העובדה שפסק הדין לא נקב אילו סכומים ישולמו לאיזו חברה, כל תשלום למי מהן עשוי להוביל להעדפת נושים אסורה.

6.בהחלטתי מיום 29.3.2017 הוריתי למשיבים להגיב לבקשה לעיכוב ביצוע וכן החלטתי כי עד להחלטה אחרת, מעוכב ביצוע התשלום על פי פסק הדין.

7.בתגובתם לבקשה לעיכוב ביצוע עמדו המשיבים על ההלכה לפיה אין לעכב ביצועו של פסק דין כספי, אלא אם יוכח בראיות טובות ואיכותיות כי במידה שפסק הדין הכספי יבוצע, יגרום הדבר נזק בלתי הפיך למבקשים ולא ניתן יהיה להיפרע מאת הזוכה. המשיבים טוענים כי המבקשת העלתה טענות עובדתיות מבלי שצירפה תצהיר לתמיכה בהן. עוד טוענים המשיבים, כי טענות המבקשת נטענו באופן סתמי וללא תימוכין. אשר לסיכויי הערעור, טוענים המשיבים כי מדובר בערעור סרק שסיכוייו קלושים עד אפסיים, אשר הוגש מטעמים טקטיים ונוכח הערעור שהגישו המשיבים. מדובר בערעור על ממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת עדויות של עדים רבים ומומחים והתרשמות מהם. הסיכויים שערכאת הערעור תתערב בהם קלושים, כך לשיטת המשיבים. בנסיבות אלה, סבורים המשיבים כי דין הבקשה להידחות.

8.שני הצדדים עמדו על השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לבחון אם לעכב את ביצועו של פסק דין. הכלל הוא כי יש לבצע את פסק הדין אף אם הוגש ערעור, אלא אם מתקיימים שני תנאים, שמקיימים ביניהם ״מקבילית כוחות״: סיכוייו של הערעור להתקבל טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו של מבקש עיכוב הביצוע

(ע״א 8937/07 קופת חולים מאוחדת נ׳ ד״ר רון דבי , פסקה 18 (18.3.2008)). כאשר בפסק דין כספי עסקינן, גורסת הפסיקה כי לרוב לא ניתן יהיה לומר כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש, שכן ככלל לא מדובר בצעד בלתי הפיך (ע״א 4381/08 קופת חולים כללית נ׳ מוסקוביץ , פסקה 5 (29.7.2008)).

9.ומן הכלל אל הפרט: יש ממש בטענות המשיבים לפיהן הערעור שהגישה המבקשת עוסק, רובו ככולו, בממצאי עובדה שקבע בית המשפט המחוזי, אשר שמע עדים רבים, לרבות מומחים, והתרשם ממהימנותם. במובן זה, לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור הם מן המשופרים, אולם איני קובע מסמרות בדבר, שכן כמובן שלא ניתן מראש לקבוע אם בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור יראה לנכון לשנות מממצאיו של בית המשפט המחוזי אם לאו, ולו בעניינים מסוימים. משעה שמדובר בפסק דין כספי, הרי שעל המבקשת היה מוטל נטל מוגבר להראות כי הנזק שייגרם לה אם יתקבל הערעור הוא בלתי הפיך, היינו, כי לא תוכל להיפרע מן המשיבים. בהקשר זה, נכון הוא שהמבקשת לא צירפה תצהיר לבקשתה. עם זאת, לשיטתי, סכום הפיצוי הגבוה יחסית (למעלה מששה מיליוני ש״ח), העובדה שאין חולק כי למשיבות 2-1 אין עוד פעילות עסקית, וכן אינדיקציות נוספות שעליהן הצביעה המבקשת המעידות על קשיים כלכליים של המשיבים, מצריכים מציאת פתרון אשר יביא שיקולים אלה בחשבון.

בהתחשב בטענות הצדדים ובכל האמור לעיל, אני קובע כי על המבקשת יהיה להפקיד את סכום הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי בקופת בית המשפט, וזאת בתוך 30 ימים ממתן החלטה זו. זאת בחריג אחד: את הסכום שנפסק כשכר טרחה למשיבים (20% מסכום הפיצוי) תשלם המבקשת ישירות למשיבים, בתוך פרק הזמן האמור.

10.נוכח כל האמור לעיל לא ראיתי לנכון לחייב בהוצאות.