ע"א 2946/05 נאות מזרחי בע"מ נ. אבי רוזן

א.זו בקשה לעיכוב ביצועו – בגדרי ערעור – של החלק הכספי בפסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 9.2.05 (השופטת לבהר שרון), בגדרו הושתו על המבקשת הוצאות בסך 15,000 ₪; בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע קבע בית המשפט המחוזי כי חלקו האופרטיבי העיקרי של פסק דינו, שעניינו תניית בוררות ותחולתה, ובו נדחתה בקשת המבקשת להצהיר כי אין לקיים הליכי בוררות בין הצדדים ולפיכך נקבע כי על הסכסוך ביניהם להיות מוכרע בבוררות – יעוכב עד להרשעה בערעור שהגישה המבקשת בבית משפט זה.

ב.הבקשה היא כי אף גביית ההוצאות תעוכב. היא מנומקת, ראשית, בסיכויים טובים לזכייה בערעור.

ג.עוד נטען, כי מצבם הכלכלי של המשיבים "לוט בערפל", ולכן אם תזכה בערעור, לא יהא בידי המבקשת לגבות חזרה את ששילמה. המבקשת אף מביעה נכונות להפקדת ערבות בנקאית בקופת בית המשפט באשר לסכום ההוצאות.

ד.המשיבה – שלא נתבקשה לכך – הגיבה, ראשית, בטענה משפטית כי תקיפתה של החלטת בית המשפט המחוזי בעניין עיכוב הביצוע צריכה היתה להיעשות בגדרי בקשת רשות ערעור, לפי תקנה 511(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולא בבקשה לעיכוב ביצוע, שכן אין המדובר בסירוב (חלקי) לעיכוב ביצוע לפי תקנה 468 לתקנות. שנית, נטען כי לא הובאו כל ראיות באשר למצבם הכלכלי של המשיבים המצדיקות עיכוב.

ה.באשר לטענה הראשונה, זו אינה מקובלת עלי. משסירב בית המשפט קמא לעכב ביצועו של חלק מפסק דינו, קרי, ענין ההוצאות, בשונה מן התוצאה האופרטיבית העיקרית של פסק הדין – קיום הליך הבוררות – שאת ביצועה עיכב, באים הדברים בגדרי עיכוב ביצוע. איני רואה בכך שוני של ממש מן הסיטואציה שתוארה בע"א 3976/02 אריה נ' גונן (טרם פורסם) (השופט גרוניס), שאליו נדרש בא כוח המשיבים בטענתו. תקנה 511(ד) שהזכיר, קובעת כדלקמן: "ניתן צו להוצאות בהליך פלוני, לא ייפגע הצו על-ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך של ערעור על הצו הראשון". תקנה זו עניינה ייחודה של פסיקת ההוצאות בכך שההוצאות שנפסקו עומדות כחיוב לעצמן, ואם אין מערערים עליהן, הנה תהא אשר תהא תוצאתו של הליך אחר – למעט ביטולה כל כולה של אותה תוצאה, פסק דין או החלטה, שבגדרה ניתן הצו להוצאות, ושעמה בטל גם הוא - עומד חיוב ההוצאות בעינו. כך, למשל, ייתכנו הוצאות בהליכי ביניים בהקשרים שונים, כגון בקשר למחדלים בסדרי דין ובהתנהגות של צד, ואלה – אם לא היה הליך ערעורי שכלל אותן והכניס בהן שינוי - יעמדו בעינן. דבר זה אינו שייך לענייננו. כאן המדובר בעיכוב ביצוען - גבייתן - של ההוצאות שנפסקו, כך בפירוש, והריהו איפוא בגדרי עיכוב ביצוע. אעיר, כי בענייננו ניתן היה לכאורה לומר, כי משנדחתה התובענה, לכאורה אין עיכוב ביצוע כי "אין מה לעכב" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מה' 7 בעריכת ש' לוין, סעיף 668א עמ' 864); אך גם לכך חריג כמו גביית הוצאות (שם), ובענייננו העיכוב המהותי קיים, ומשמעו אי הפעלת תניית הבוררות שעל תחולתה נסבה המחלוקת - עד להכרעה בערעור; ואם כן, בפועל "יש מה לעכב".

ו.ואולם, בבואנו לגופה של הבקשה, סבורני כי אין מקום להיעתר לה. אשר לסיכויי הערעור, לא אקבע מסמרות בקשר לכך. כשלעצמי סברתי, למקרא הדברים, כי קשה להלום טענה מצד המבקשת באשר לאופן ההתדיינות, בשעה שהיא זו שחתמה על תניית הבוררות, היא זו שבנתה והיא זו שנגדה נטענים הליקויים. עם זאת הוצגה פסיקה המצביעה כנטען על כיוונים שונים בקשר לדיני התכנון והבניה הקוגנטיים אל מול סעיף 3 לחוק הבוררות תשכ"ח-1968, שלפיו אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול להיות נושא להסכם. דברים אלה אותיר לערעור לגופו. ואולם, כידוע, ככל שהמדובר בחיוב כספי, אין מעכבים דרך כלל את הביצוע אלא אם הראה מבקש העיכוב, כי אם יזכה בערעור, לא יוכל לגבות את אשר ישלם שישלם (זוסמן שם , סעיף 666 עמ' 860; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מה' 8, 621; ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה פ"ד נח(2) 301, 305-304 (השופט טירקל)). במקרה דנן לא הוצגו, מעבר לאמירה המעורפלת מצד המבקשת כי מצבם הכלכלי של המשיבים "לוט בערפל", כל ראיות לכך שאכן לא יוכלו המשיבים להשיב את הכסף שישולם ככל שיפסידו בערעור. אין על כן מקום לעיכוב ביצוע. איני עושה צו להוצאות בבקשה זו.