ע"א 3019/10 עיריית טירה נ. יזיד סמארה

1.

במסגרת הליך משפטי כלשהו הושג הסדר פשרה בין המבקשות לבין המשיבים. ההסדר קיבל תוקף של פסק דין. על פי ההסדר התחייבו המבקשות לבצע עבודות עפר וניקוז מסוימות ולהתקין שלטי אזהרה בשטח הסמוך לבית המגורים של המשיבים. המבקשות לא ביצעו את שהתחייבו. המשיבים עתרו בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. ביום 21.11.04 ניתנה החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (כבוד השופטת צ' ברון) בבקשה. נקבע בהחלטה כי יש להפעיל הליכי בזיון נגד המבקשות (להלן – ההחלטה). שני גופים אלה חוייבו בהחלטה לשלם ביחד ולחוד למשיבים סכום של 1,000 ש"ח בשל כל יום של הפרה עד לביצוע פסק הדין. המשיבים פתחו בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשות לעניין החיוב הכספי. המבקשות העלו שם טענת "פרעתי". אותם הליכים בהוצאה לפועל עדיין נמשכים. בשנת 2009 הגישה המבקשת 1 תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בה היא טענה כי ההחלטה בטלה מעיקרה, כי יש לסגור את תיק ההוצאה לפועל שנפתח וכי היא מילאה אחר פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את התובענה. בפסק הדין נקבע כי נפלה שגגה בהחלטה, שכן החיוב הכספי של 1,000 ש"ח לכל יום של הפרה היה אמור להיות מופנה לזכות אוצר המדינה ולא לזכותם של המשיבים. עם זאת, מאחר שלא הוגש ערעור, הרי ההחלטה עומדת על כנה אף שנפלה בה טעות ואין המקרה בא בגדר המקרים בהם קיימת הצדקה לחרוג מן הכלל בדבר סופיות הדיון. בעקבות פסק הדין עתרה המבקשת בפני בית המשפט המחוזי לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בערעור. בקשה זו נדחתה. המבקשות הגישו ערעור לבית משפט זה ועתרו בד בבד לעיכובם של הליכי ההוצאה לפועל. זו הבקשה שבפניי. למעשה מעוניינות המבקשות בסעד זמני בגדרו של הערעור שהוגש. יוער, כי לא ברור כיצד זה מבקשת 2 הינה צד לערעור ולבקשה דנא, שעה שלא הייתה בעלת דין בערכאה דלמטה.

2.

דינה של הבקשה להידחות. אכן, אין ספק שבית המשפט המחוזי שגה כאשר ציווה לשלם למשיבים את סכום הכסף היומי בו חוייבו המבקשות בשל בזיון בית המשפט. חיוב כספי על פי פקודת בזיון בית משפט הוא בגדר קנס שיש לשלמו לאוצר המדינה ולא לאדם או לגוף שנקט הליך לפי הפקודה (למשל ע"פ 10288/09 רכס פרוייקטים חינוכיים בע"מ נ' קבלי (לא פורסם, 17.5.2010)). אולם, המבקשות לא הגישו ערעור על ההחלטה, והרי זו הדרך הטבעית והמתבקשת להשיג עליה. המבקשת 1 חיכתה מספר שנים עד שהגישה את התובענה. איני רואה מקום להביע עמדה בשאלה האם דרך התקיפה בה נקטה המבקשת 1 הינה דרך אפשרית. המצב כיום הוא שעל המבקשות הושת חיוב כספי בהחלטה. חיובים כאלה יש לקיים, ורק במקרה חריג יורה בית המשפט לעכב את ביצועם עד להכרעה בערעור. המבקשות לא העלו טענה מבוררת ומבוססת כי המשיבים יתקשו להחזיר את הכספים היה והערעור יתקבל. זאת ועוד, אילו הגישו המבקשות ערעור במועד, ייתכן שערכאת הערעור הייתה מתקנת את השגגה בהחלטה באופן שהייתה מורה כי יש לשלם את הקנס לאוצר המדינה ולא למשיבים (כפי שאומנם נעשה בע"פ 10288/09 הנ"ל). אילו כך קרה, ממילא החיוב הכספי היה נותר בעינו ורק זהותו של מקבל התשלום הייתה משתנה. בנסיבות שצויינו, איני סבור שיש הצדקה להורות על עיכוב ביצועם של הליכי ההוצאה לפועל.

3.

הבקשה נדחית. המבקשות יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח.