ע"א 3197/98 יורשי המנוחה שרה ברזל ז"ל נ. כונס הנכסים הרשמי, בתפקידו כמפר

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.לפנינו בקשות לתיקון טעות בפסק דין שניתן על ידינו ולהארכת מועד לצורך כך.

הרקע לבקשות הוא כדלקמן:

המשיב 1 (להלן - "הכונס הרשמי") הפועל כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) (להלן - "הבנק") הגיש תביעה כספית נגד משיב 2 (להלן - עו"ד ברזל) ונגד אחרים בת.א. 400/89 בעילות של מעשי מרמה, הפרת אימונים, הפרת חובה חקוקה ורשלנות כלפי הבנק. במסגרת תביעה זו, שהינה תלויה ועומדת, הוטל ביום 25.3.90 עיקול על נכס מקרקעין הרשום בחלקו על שם עו"ד ברזל. בהמשך לכך פנתה אשתו של עו"ד ברזל (להלן - שרה ברזל) בה.פ. 2171/95 ותבעה סעד הצהרתי לפיו היא בעלת מחצית מהזכויות בנכס הרשומות על שם בעלה ולפיכך העיקול הזמני שנרשם לגבי מחצית מזכויות עו"ד ברזל בנכס בטל. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט קלינג) קבע בחלקו האופרטיבי של פסק הדין כי מכח הלכת השיתוף בין בני זוג, עזבון שרה ברזל, שבינתיים נפטרה, הינו בעל מחצית הזכויות בחלק הנכס הרשום על שם עו"ד ברזל. עם זאת, לא נעתר לבקשה להצהיר כי העיקול הזמני שהוטל על מחצית הזכויות הללו הינו בטל. כן קבע בית המשפט כי החיובים הנטענים כלפי עו"ד ברזל בת.א. 400/89 בגינם הוטל העיקול הזמני הינם, על פניהם, חיובים שנוצרו במסגרת פעילותו המקצועית בעריכת דין ואינם פרי פעילות בעלת אופי אישי, שעשויים היו, עקב כך, להימצא מחוץ למסגרת השיתוף בחובות בין בני הזוג. עוד נקבע כי גם אם החיובים נשוא אותה תביעה קשורים לביצוע עבירות פליליות על ידי עו"ד ברזל, הרי כל עוד הם נובעים מפעילותו העסקית והמקצועית שמפירותיה נהנית האשה מכח חזקת השיתוף, עליה לשאת בנטל של מחציתם, בחינת שותפות לא רק ל"דבש" אלא גם "לעוקץ". לאור דברים אלה, קבע בית משפט קמא כי ראוי שהעיקול הזמני על חלקה של שרה ברזל ישאר על כנו בשלב זה.

2.יורשי שרה ברזל ערערו על פסק דינו של בית משפט קמא ובחלקה האופרטיבי של הודעת הערעור עתרו כי ייקבע שהעיקול הזמני שהוטל על חלקה של מורישתם בנכס במסגרת ת.א. 400/89 הינו בטל. (סעיף 36 לכתב הערעור). בגוף נימוקי הערעור ישנה התייחסות גם להיבטים הנוגעים לסוגיית השיתוף בחובות.

ביום 17.7.00 התקיים דיון בפנינו במעמד הצדדים, וזאת לאחר שהגישו סיכומי טענות בכתב. בהסכמתם, ניתן על ידנו באותו מעמד פסק דין בזו הלשון:

"בהסכמת הצדדים, אנו מבטלים אותו חלק בפסק הדין הקובע כי העיקול עומד בעינו. עיקול זה יבוטל בתוך 4 חודשים ממתן פסק דיננו זה. הצהרת בית המשפט בענין שיתוף הנכסים בעינה עומדת."

3.ב6.12.00-, קרוב ל5- חודשים לאחר מתן פסק דין זה, הגיש ב"כ המערערים בקשה לתיקון פסק דין זה בטענה כי נפלה בו טעות. על פי דבריו, הטעות נעוצה בכך כי נוסח פסק הדין אינו משקף את הסכמת הצדדים לביטול אותו חלק בפסק בית משפט קמא הנוגע לשיתוף האשה בחובות. אי לכך, נתבקשנו על ידו להוסיף לנוסח פסק הדין שנתנו קביעה ברוח זו. הטעם לאיחור בהגשת בקשת התיקון מוסבר על רקע העובדה כי הכונס הרשמי פתח ביום 19.11.00 בהליך המרצת פתיחה נגד יורשי שרה ברזל ונגד עו"ד ברזל ובו הוא מבקש סעד הצהרתי לפיו אחראים יורשי שרה ברזל למחצית מחיובי עו"ד ברזל הנטענים בת.א. 400/89 ומסתמך בין היתר, על קביעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו, המהוות לטענתו מעשה בית דין והשתק פלוגתא בין הצדדים, למעט בענין העיקול על חלקה של שרה ברזל, שבוטל בפסק דיננו בהסכמה. לדברי בא כוח המערערים, טענת מעשה בית דין מהווה ניצול לרעה של השמטה מיקרית בפסק הדין שבעטייה לא ניתן ביטוי להסכמת הצדדים לבטל את קביעת בית המשפט המחוזי בענין שיתוף האשה בחיובי בעלה בהקשר הנדון. בא כוח המשיבים מתנגד הן לבקשת התיקון לגופה והן לבקשה להארכת מועד, ודעתי היא כי התנגדותו בדין יסודה.

4.סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב)

התשמ"ד1984- קובע את התנאים לתיקון טעות בפסק הדין, מקום שאין הסכמה בין הצדדים על הצורך בכך. זו לשונו:

"מצא בית המשפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מיקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".

מעבר לעניינים האמורים בהוראה זו, אין בית המשפט אמור לתקן או לשנות פסק דין שיצא מתחת ידיו, שאם לא כן היה נפגע עקרון "גמר המלאכה" שהוא חיוני לסופיותן של הכרעות שיפוטיות ומהותי לתקינותו של ההליך השיפוטי. אכן, סמכות התיקון הקיימת אינה מיועדת לאפשר תיקונים המהווים מסווה לכתיבת פסק דין חדש. גם באותם עניינים המנויים בסעיף 81(א) הנזכר שומה על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה בבואו לעשות תיקון בפסק דין, משבעשותו כן, עלול הוא לגרוע מסופיות פסק הדין (זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ' 906). משנטען כי חלה השמטה מקרית בפסק דין, שומה על בית המשפט לשאול את עצמו האם מדובר באמת בענין שבית המשפט רצה לכלול בהחלטתו אך הדבר נשמט מתשומת לבו באורח מקרי, וברי כי אין מדובר בהשמטה מקרית מקום שענין מסוים לא צויין בפסק הדין שלא על דרך המקרה ולא בהיסח הדעת. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בענין זה בע.א. 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב , פד"י לב(1) עמ' 667, עמ' 670 (מפי הנשיא שמגר), אף שהם מתייחסים לנוסח תקנה קודמת בענין זה שבינתיים בוטלה:

"מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית המשפט רצה לכלול בהחלטתו כאשר נתן אותה, אך הדבר נשמט מתשומת לבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים תשומת לבו לשאלה, מתברר בעליל כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לקיים פרט זה או אחר בהחלטה בעת שהיא ניתנה אך לא עשה כן בשל אחת הסיבות שנמנו לעיל...

תקנה 486 אינה דנה בתקלות שהן ביטוי של שכחה שבעטייה לא התייחס בית המשפט להיבט זה או אחר של המחלוקת, אלא דנה בנושאים אשר בית המשפט היה ער להם בעת הדיון אך כאשר תרגם מחשבתו לכתובים פסח עליהם בהיסח הדעת...".

5.בענייננו לא חלה השמטה מקרית בפסק הדין כפי שנוסח, לא חסר בו דבר אשר בית המשפט התכוון לכוללו והדבר נשמט בשגגה מן הכתב, ולשונו מבטאה באופן מלא את הסכמת הצדדים כפי שהשתקפה ממהלך הדיון שהתקיים וממכלול נסיבות הענין כפי שארעו. לשונו של הפסק מבטאת את הסכמת הצדדים לפיה העיקול הזמני על חלקה של שרה ברזל שנותר על כנו בפסק בית משפט קמא יבוטל בתוך 4 חודשים ממועד מתן פסק דיננו, ואילו הצהרת בית משפט קמא בענין שיתוף הנכסים בין בני הזוג תעמוד בעינה. העדר ההתייחסות לשאר חלקי פסק הדין של בית משפט קמא, ולהיבט השיתוף בין בני הזוג בחובות בכלל זה, פירושו כי הם עומדים בעינם, כפי משמעותם והשלכותיהם על פי אותו פסק.

מסקנה זו נובעת, בראש וראשונה, מנוסחו של הפסק שניתן על ידנו, המדבר בעד עצמו. שנית, המעיין בפרוטוקול הדיון בבית המשפט העליון יבחין על נקלה כי מוקד הדיון סבב על סוגיית העיקול הזמני ואילו נושא השיתוף בחובות לא שימש סלע מחלוקת. הטענה המרכזית שעלתה לדיון נגעה לקושי המשפטי הנילווה להשארת עיקול זמני בתוקפו על חלקה של האשה בנכס במסגרת ההליך בת.א. 400/89 בהינתן העובדה שבהליך זה היא, ולאחר מכן יורשיה, כלל לא צורפו כבעלי דין ולא הוגשה כל תביעה כנגדם. לענין זה הושגה בפנינו הסכמת הצדדים כי העיקול הזה יבוטל בשלב זה (תוך עיכוב פועלו של הביטול לפסק-זמן) וכי השאלות הנוגעות לאפשרות המשפטית לצרף את יורשי שרה ברזל להליך בת.א. 400/89 יידונו, במידת הצורך, במסגרת אותו הליך. התמקדות הצדדים בסוגיית העיקול הזמני, ובו בלבד, במסגרת הדיון שלפנינו היתה ברורה על פניה: יורשי האשה נקטו בעמדה כי לא ניתן כלל לצרפם לתביעה בת.א. 400/89 ולו מטעמי התיישנות, וכך אומר בא כוחם, עו"ד בנקל בטיעוניו בפנינו, כפי שנרשם בפרוטוקול:

"האשה היא בעלת 50% בנכס. את האשה אי אפשר לצרף. זו תביעה שהוגשה ב1988- על עילות שקמו ב1984-. האשה נפטרה לפני שנתיים. זה נטל הוכחה נגד עזבון. זו התיישנות. לא יתנו לצרף... מי שחושב שיכול להגיש נגדי תביעה שיעשה מה שהוא חושב לעשות. דבר חסר סיכוי ובמסגרת הזאת יבקש עיקול. ירים את הנטל המוטל עליו... יש פסק דין חי וקיים. הנכס הוא שלי, אין נגדי תביעה, הנכס לא בר-עיקול. נסכים לשלושה-ארבעה חודשים שיתארגן."

הצדדים הניחו, איפוא, כי לאחר ביטול העיקול הזמני בפסק דין בהסכמה שינתן על ידנו, עשויה להתעורר מחלוקת מחודשת ביניהם במסגרת ההליך המקביל באשר לאפשרות לצרף את יורשי האשה לתביעה האזרחית שהגיש הכונס הרשמי כנגד עו"ד ברזל וזאת כדי לאפשר, בין היתר, הטלת עיקול גם על חלקה של האשה בנכס. טענות שונות כגון התיישנות, עמדו לנגד עיני המערערים כאשר צפו מחלוקת עתידית זו, ודברי בית משפט קמא אודות שיתוף האשה בחיובי עו"ד ברזל, נשוא ההליך המקביל, לא שמשו גורם מרכזי בהסכמתם הדיונית. מכאן, שלא עמדו בהליך שבפנינו על ביטול הדברים הללו, ולא במקרה. הנחתם המשתמעת היתה כי דברים אלה אינם מהווים חלק מההכרעה האופרטיבית החלה על הצדדים מכח פסק הדין קמא וניתן יהיה לבחון את נפקותם המשפטית ולהעלות טענות ביחס אליהם בהליכים האחרים המתנהלים בין הצדדים, במידה ויידרש.

6.ואמנם, נוסחו של הסעד ההצהרתי שניתן על ידי בית משפט קמא אינו כולל בחובו התייחסות לנושא השיתוף בחובות בין בני הזוג אלא לענין זכויות האשה לנכס בלבד, ולענין המשך תוקפו של העיקול הזמני. כתב הערעור של המערערים מבקש כסעד אופרטיבי לבטל את העיקול הזמני ואינו מבקש לבטל את חלק פסק הדין הנוגע לשיתוף בחובות. בא כוח המערערים גם לא פירש את דברי בית משפט קמא ביחס לשיתוף האשה בחובות כקביעה נחרצת אלא כאפשרות גרידא, כדבריו בסעיף 2 לסיכומיו בפנינו:

"יחד עם זאת ציין בית משפט קמא הנכבד כי המנוחה עלולה להיות שותפה בחובו הנטען של ברזל נשוא התביעה... וסירב לבטל את העיקול הזמני כבקשת המנוחה." (הדגשה שלי - א.פ.)

(ראה גם סעיף 16 לסיכומים). הוא עצמו מפרש את דברי בית משפט קמא בענין זה באומרו כי אין ללמוד מדברי בית המשפט על כונה להחיל בנסיבות המקרה את חזקת השיתוף בחובות במישור החיצוני וליצור בסיס לחיוב האשה בחוב הנטען כלפי הבנק. לחילופין בלבד נטען כי קביעות בית משפט קמא בענין זה שגויות. (שם, סעיף 25). באותה רוח, פירש בא כוח המערערים את קביעות בית משפט קמא בסעיף 1 לסיכומי תגובתו מיום 9.5.2000 באומרו:

" תוכנו המדוייק של פסק הדין

בסעיף 7 לסיכומיו טוען המשיב 1 כי בפסק הדין נקבע שהמנוחה נושאת בחובות הנובעים מהפרות פעילותו של ברזל ולא היא. חלקו האופרטיבי של פסק הדין אינו כולל קביעה כאמור. אשר לעיקול הזמני, כל שנקבע הוא שיש להותירו על כנו בשלב זה בלבד. מכאן שבפסק הדין לא הוכרעה פוזיטיבית שאלת השיתוף בחוב הנטען ולא נקבע דבר לענין נפקותו של העיקול הזמני . על כך לא הוגש ערעור על ידי המשיב 1 (אשר אף נמנע מלהגיש לבית משפט קמא תביעה שכנגד לקבלת הצהרה בדבר שיתוף המנוחה בחוב הנטען)". (הדגשה שלי - א.פ.).

ניתן להבין כי לאור התייחסות המערערים עצמם לשאלת הנפקות המשפטית של דברי בית המשפט המחוזי באשר להיבט השיתוף בחובות, הם הניחו כי השאלה, באם תעלה בהמשך בהליכים אחרים ביניהם, היא תידון ותתברר במסגרתם, ואין בקיומה כדי לשמש אבן נגף להשגת הסדר מוסכם בערעור שלפנינו ביחס לביטול העיקול הזמני בלבד.

7.שאלת הנפקות המשפטית של קביעת בית משפט קמא בסוגיית השיתוף בחובות בבחינת מעשה בית דין או השתק פלוגתא העסיקה גם את בא כוח הכונס הרשמי, כאשר הגיש את המרצת הפתיחה 1583/00 לקבלת סעד הצהרתי בנדון. הוא השתית את תביעתו לסעד על שתי טענות חילופיות: מעשה בית דין והשתק פלוגתא, ולחילופין: טענות בדבר שיתוף בני הזוג בחובות לגופם של דברים. סביר, איפוא, להניח כי במסגרת אותו הליך תידון בין הצדדים השאלה מה משקלם המחייב של הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט המחוזי ביחס לשיתוף האשה בחובות בעלה, וזאת בהנחה כי דברים אלה נותרו עומדים בעינם גם לאחר מתן פסק הדין בהסכמה על ידנו.

8.השתלשלות הדברים המתוארת שופכת אור גם על עיתוייה של בקשת תיקון הטעות שהוגשה לפנינו. מדובר בבקשה שהוגשה באיחור רב, לאחר מספר חודשים מאז ניתן פסק הדין על ידנו וכתגובה ישירה לתובענת הכונס הרשמי לסעד הצהרתי בה.פ. 1583/00 בה ביקש הצהרה על שותפות האשה בחובות בעלה. גם בעובדת עיתוי מאוחר זה יש כדי לחזק את המסקנה כי נוסח פסק הדין שניתן כאן לא לקה בהשמטת מרכיב שהוסכם עליו בין בעלי הדין. הוא מחזק את הרושם כי בקשת התיקון נועדה לשמש תחליף לתשובה עניינית לטענות הכונס הרשמי בתביעתו לסעד הצהרתי המושתתת, בין היתר, על טענת מעשה בית דין בסוגייה זו. אלא שבמקום להשיב לגופה של טענה זו במסגרת כתב טענות כמקובל, הוגשה בקשה זו. ככזו, מבקשת בקשת התיקון לשמש מסווה לבקשה למתן פסק דין חדש ושונה מכפי שניתן. למותר לומר כי אין לכך מקום הן לגופם של דברים והן באשר לעיתוי העלאת הבקשה ומכאן שדין הבקשה לגופה ולהארכת מועד להגשתה, להידחות. אין בכך כדי לפגוע בזכותם הדיונית של הצדדים לבחון את פועלם של הדברים שנאמרו בפסק בסוגית השיתוף בחובות מבחינת היותם מעשה בית דין או פלוגתא פסוקה בהליכים אחרים המתנהלים ביניהם, ונראה כי הצורך בבחינה זו מהווה אחת המטרות שלשמה הגיש הכונס הרשמי את התובענה לסעד הצהרתי בענין שיתוף המנוחה שרה ברזל בחובות בעלה.

9.הצעתי היא, איפוא, לדחות את הבקשות לתיקון טעות בפסק הדין ולהארכת מועד לצורך כך, ולהטיל על המבקשים לשלם לכונס הרשמי את הוצאות הבקשות בסכום של 20,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

הנשיא א' ברק:

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

מסכימה אני עם חברתי השופטת א' פרוקצ'יה, כי אין פסק-הדין שניתן על ידינו ביום 17.7.00 לוקה בטעות כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, וכי דין הבקשה להידחות.

כאשר ניתן פסק-דין בהסכמה ומי מהצדדים מבקש לבטלו, ניתן לעשות כן בשני מסלולים: האחד, לפנות לבית המשפט שנתן את פסק-הדין ולבקש לבטלו בטענה כי נפל פגם בהליך השיפוטי המאשר את ההסכם בין הצדדים; השני, לפנות לבית משפט אזרחי בתביעה לביטול ההסכם מחמת שנפל בו פגם (ראו דברי ברע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח', פ"ד נג(3), 337, סעיף 4 ו5- לפסק-הדין).

בענייננו, נשוא הדיון היה הסרת העיקול על חלקה של אישה בנכס משותף שלה ושל בעלה. נתגלעה מחלוקת בדבר חבותה של האישה (ובנעליה העיזבון) בחובות בעלה, שנקבעו בפסק-דין שלא היתה צד לו. על פסק-הדין הוגש הערעור בו ניתן פסק-דיננו, אותו מתבקשים אנו לתקן. הצדדים לערעור הסכימו להסרת העיקול. הסכמה זו באה, ככל הנראה, לאור הליכים אחרים המתנהלים בבית המשפט המחוזי בשאלת חבות האישה לחובות בעלה. בית משפט זה לא דן בשאלות אלה ולא נתבקש לעשות כן. הוא הורה על הסרת העיקול בהסכמה, בזו הלשון:

"בהסכמת הצדדים, אנו מבטלים אותו חלק בפסק-הדין הקובע כי העיקול עומד בעינו. עיקול זה יבוטל בתוך 4 חודשים ממתן פסק דיננו זה. הצהרת בית המשפט בענין שיתוף הנכסים בעינה עומדת".

לאור המוסכם בין הצדדים לא עלו לדיון בפנינו וממילא לא הוכרע על ידינו דבר מעבר למה שנכתב בפסק-הדין. שאלות בדבר משמעותו השלכותיו והיקף פריסתו של פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בשאלת חבות האישה לחובות בעלה, צריכות להתברר בבית משפט אחר, אם יש בכלל מקום לבררן.

ש ו פ ט ת

לפיכך הוחלט כאמור בהחלטתה של השופטת א. פרוקצ'יה.