ע"א 3331/12 ניר גרוף נ. אייל פישר

1.

מונחת לפני בקשה לפי סעיף 471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, במסגרתה מתבקש בית משפט זה ליתן סעד זמני עד להכרעה בערעור אשר הגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במחוז מרכז בת"א 1576-04-09 כב' השופט ע' גרוסקופף .

2.

משיב 2, טכנאי קירור במקצועו, הגה רעיון לפיתוח מוצר אשר מאפשר, בין היתר, קבלת חיווי של כמות המים החמים בדוד המים הביתי, ו"הזמנה" של כמות מים לשעה מסויימת. יחד עם משיב 1, החלו השניים בפיתוח אב-טיפוס למוצר, אשר הושלם בסוף שנת 2007 (להלן יכונו משיבים 1 ו-2: " היזמים "). בניסיון למצוא משקיע לפיתוח המוצר, נוצר בתחילת שנת 2008 קשר בין היזמים לבין המבקש, ובין השלושה נכרת הסכם אשר קבע כי היזמים יעסקו בפיתוח האלקטרוני של המוצר,

בעוד המבקש יממן את פיתוח המוצר, ייצורו ושיווקו. נקבע כי לצורך ההסכם, תוקם חברה אשר ב-65% ממניותיה יחזיק המבקש, בעוד היזמים יחזיקו ביתר המניות בחלקים שווים. במהלך פיתוח המוצר, התקשרו הצדדים עם משיב 3, אשר כתב את התוכנה הדרושה למוצר.

בפגישה שהתקיימה בין הצדדים בחודש מרץ 2009, טען המבקש כי היקף ההשקעה לצורך שיווק המוצר צפוי להיות גבוה מששיער, ויש להוסיף למיזם משקיע חיצוני, בתמורה לדילול אחזקותיהם של היזמים. עוד ציין המבקש כי אין הוא מוכן לשאת בתשלום תמורתו של משיב 3 בגין פיתוח התוכנה, סך של 250,000 ₪ או לחילופין 10% ממניות החברה. עקב כך, נפרדו דרכיהם של השותפים. יוער, כי ביום 7.4.2009, הגיש המבקש בקשה לרישום פטנט ביחס למוצר על שמו בלבד.

בשל ביטול ההתקשרות, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיבים במסגרתה ביקש להצהיר על זכויותיו במוצר, בנוסף לתביעת נזקים כספיים שנגרמו לו בגין התנהלות המשיבים. עוד ביקש כי יינתן צו מניעה זמני, האוסר בין היתר לשווק את המוצר, וזאת בשל חשש המבקש שהמשיבים יעשו במוצר שימוש חד-צדדי שינשל אותו מזכויותיו. ביום 16.7.2009, לאחר דיון במעמד הצדדים, ניתן הצו הזמני (כב' הנשיאה ה' גרסטל ), ונקבע כי עלול להיגרם למבקש נזק בלתי הפיך במצב בו המוצר מצוי בשליטת היזמים, שכן "זכויותיו הנחזות של [ המבקש ] במוצר הן כאלה המצדיקות איסור דיספוזיציה במוצר שלא על דעתו".

3.

בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המבקש (כב' השופט ע' גרוסקופף ). נקבע כי על אף שהמבקש לקח על עצמו את תפקיד המשקיע בפרוייקט, בפועל לא הייתה לו כל כוונה לעשות כן, ובשל כך הציב דרישה לצירוף משקיע נוסף. בית המשפט ציין כי "[המבקש] הבהיר בפגישה המכרעת כי לא ישקיע במיזם כפי שהתחייב ללא צירוף משקיע נוסף. התנהלות זו עולה כדי גילוי דעת שלא יקיים את החוזה..." (פסקה 20 לפסק הדין). נקבע כי בקשתו העצמאית של המבקש לרישום פטנט מעניקה "ביסוס נוסף לטענת היזמים, כי הייתה הצדקה אובייקטיבית להתרשמותם כי אין הם יכולים לתת עוד אמון במשקיע" (פסקה 24 לפסק הדין). בהסתמך על הראיות והממצאים העובדתיים, קבע בית המשפט המחוזי כי המוצר הקיים היום הינו פרי פיתוחם של היזמים, בעוד ש"תרומתו של המשקיע לפיתוחו היא שולית, שלא לומר אפסית" (פסקה 36 לפסק הדין). נוכח האמור נקבע כי משבוטל ההסכם, אין המבקש זכאי להשבה או פיצוי כלשהו, שכן לא העלה כל תרומה לפיתוח המוצר.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, בגדרו הוגשה בקשה זו למתן סעד זמני לתקופת הערעור. לטענת המבקש, סיכוייו של הערעור להתקבל הינם גבוהים ומצדיקים את קבלת הבקשה. כך למשל נטען כי שגה בית המשפט שעה שלא ייחס משקל לכך כי עד למועד הפגישה האחרונה בין הצדדים – עמד המבקש בכל התחייבויותיו הכספיות. הוסף כי המשיב 3 הודה כי ככל שמגיעה לו תמורה, זו אמורה להשתלם רק אם יגיע המוצר לשוק – דבר שטרם ארע. עוד צוין כי שגה בית המשפט משדחה את המסקנה לפיה המבקש אפיין ופיתח את המוצר. ביחס למאזן הנוחות טוען המבקש כי באם לא יינתן הסעד הזמני, אזי ייצא המוצר מידיהם של המשיבים לשוק הצרכני, באופן שממילא ייסכל את מטרות הערעור. נטען כי "אבדן השוק בשלב זה יביא לתפיסת מקומו של המבקש בשוק על ידי מתחריו, כך שהיה וייקבע בסופו של דבר כי יש להשאיר על כנו את צו המניעה הזמני וכי למבקש זכויות במוצר הרי שהמבקש לא יוכל עוד להשיב לעצמו את אשר אבד".

לגישת המשיבים, דין הבקשה להידחות. נטען כי סיכויי הערעור הינם נמוכים ביותר, שכן כתב הערעור מתבסס על ממצאים עובדתיים שאין להתערב בהם. בנוגע למאזן הנוחות נטען כי המבקש כלל לא פירט מהו אותו נזק בלתי הפיך העלול להיגרם לו וכל טענותיו לעניין זה נטענו בעלמא. מעבר לאמור טענו המשיבים כי בפועל "המערער מציף בימים אלו את השוק הישראלי במוצר מפר ומועתק של המצאת המשיבים".

5.

בבואו להכריע בשאלת מתן סעד זמני לתקופת הערעור, על בית המשפט ליתן דעתו לסיכויי הערעור ולמאזן הנוחות שבין הצדדים. באשר לסיכויי הערעור, אינני סבור בשלב מקדמי זה כי ניתן לומר שגבוהים המה. אכן, מהחומר שלפני נדמה כי רוב טענותיו של המבקש מצויות ב-ד' אמותיו של היסוד העובדתי של פסק הדין – הערכת מהימנות העדים ובחינת הראיות. כידוע לא בנקל תיטה ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת. ככל הנוגע למאזן הנוחות שבין הצדדים, הרי שגם כאן לא מצאתי כי נוטה הוא במובהק לטובתו של המבקש. טענותיו באשר לנזק שעלול להיגרם לו נטענו ללא העמדת תשתית ראייתית מספקת. לעומת זאת, הנזק הנגרם למשיבים בהיעדר כל יכולת לשווק ולהפיץ את המוצר – התגבש לכאורה וקיים מעת שניתן צו המניעה הזמני בבית המשפט המחוזי. כפי שצוין עוד בהחלטת הנשיאה גרסטל ליתן סעד זמני:

"אבקש לציין כי דבר אחד ברור: הסכסוך בין הצדדים מביא, בפועל, לאי פיתוח המוצר לקראת ייצור ושיווק, ובכך מעמיד את בעליו בסכנה שיהפוך ללא רלוונטי, וזאת נוכח קיומם של מתחרים בשוק, העמלים, כך נטען לפניי, על פיתוח דומה. ועל כן, תקוותי שהצדדים ישכילו לסיים את הפרשה מהר ככל שאפשר, למען לא ירדו לטמיון המאמצים אשר השקיעו, בנפרד ובמשותף בקידום המוצר".

הנה כי כן, בעוד למשיבים נגרם נזק מוכח לכאורה, המבקש אינו מצליח לגלות נזק שכזה. יתר על כן, אף אם היה מצליח המשיב להוכיח כי נגרם לו נזק כאמור, הרי שהמדובר בנזק הניתן להטבה בפיצוי כספי. יחד עם זאת, בנסיבות העניין ונוכח טענת המשיבים כי: "בשלב זה אין כל תכנית למכור את הזכויות במוצר, ואין כל מניעה לסייג מכירת הזכויות ולדון בכך, אם וככל שהעניין יעלה בעתיד, הגם שלשיטת המשיבים אין כל עילה למנוע מהם גם למכור את הזכויות לצד ג' כלשהו...", סבורני כי יהא זה נכון לקבל את הבקשה רק באופן חלקי בכך שעד לבירור הערעור, יינתן צו המונע העברת הזכויות במוצר לצד שלישי. כאמור, ככל הנוגע לשיווקו של המוצר, ייצורו וכל פעולה אחרת היכולה להיגזר מהחזקה בזכויות בו – אין מקום לקבל את הבקשה.

6.

הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן בהליך אינו בתוקף, בכפוף לכך שהמשיבים לא יעבירו את הזכויות במוצר עד להכרעה בערעור. ההתחייבות העצמית וההפקדה בסך 50,000 ₪ שהוטלו על המבקש במסגרת ההחלטה למתן צו ארעי יהיו בתוקף ביחס לצו הביניים שניתן במסגרת החלטה זו. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪.