ע"א 3331/12 ניר גרוף נ. אייל פישר

1.

מונחת לפני בקשה לפסיקת הוצאות בגין מתן סעד זמני בערעור. המשיב בבקשה שלפניי הוא המערער בערעור העיקרי (להלן: המערער), ואילו המבקשים בבקשה שלפניי הם המשיבים שם (להלן: המשיבים).

2.

הצדדים היו שותפים במיזם לפיתוח מוצר. בעקבות סכסוך שפרץ ביניהם הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז. התביעה נדחתה. הוגש ערעור, ויחד אתו גם בקשה לסעד זמני. ביום 7.6.2012 הוריתי על מתן סעד זמני בערעור, האוסר על המשיבים להעביר את הזכויות במוצר השנוי במחלוקת לידי צד שלישי. בד בבד, הבהרתי כי הסעד הזמני לא יחול על "שיווקו של המוצר, ייצורו וכל פעולה אחרת היכולה להיגזר מהחזקה בזכויות בו". תחולתו של הסעד הזמני הותנתה בהפקדת 50,000 ₪ על ידי המערער. ביום 9.10.2013, לאחר דיון בעל פה בפני בית משפט זה, חזר בו המערער מערעורו. בהתאם לכך נדחה הערעור בלא צו להוצאות.

הבקשה שלפניי הוגשה לאחר דחיית הערעור. המשיבים עתרו לפסיקת הוצאות בגין הליכי הסעד הזמני. לגישתם, הסעד הזמני מנע מהם את האפשרות לגייס הון לצורך המשך פיתוח המוצר, ובמהלך תקופה זו הציף המערער את השוק במוצר מועתק. בהמשך הגישו המשיבים "הודעה", בה הוסיפו וטענו כי יש לחלט הן את הסכום שהופקד בבקשה למתן סעד זמני (50,000 ₪), והן את הסכום שהופקד במסגרת הערעור (30,000 ₪), ובסך הכול 80,000 ₪. המערער, מצידו, סבור כי בקשת החילוט איננה אלא ניסיון לכסות על ההוצאות שנגרמו למשיבים במסגרת הערעור, וזאת על אף שנקבע כאמור כי אין צו להוצאות. לגישת המערער, המשיבים לא הוכיחו את הנזק שנטען כי נגרם להם בשל הסעד הזמני. להשלמת התמונה יצוין כי המשיבים ביקשו להגיב לתשובת המערער, אך לאחר עיון בחומר לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה.

3.

דין הבקשה להידחות.

הסכום של 30,000 ₪, אשר הופקד כעירבון במסגרת הערעור, נועד להבטיח את כיסוי הוצאות המשיבים בערעור - ככל שייפסקו. כאמור, בית משפט זה קבע – כאשר דחה את הערעור - שלא ייעשה צו להוצאות. מכאן שאין מקום להורות על חילוט הסכום של 30,000 ₪.

באשר לסכום של 50,000 ₪, אשר הופקד במסגרת בקשת הסעד הזמני –ההפקדה לא נועדה לכיסוי הוצאות שייגרמו למשיבים בשל ניהול הליך הערעור העיקרי, אלא אך לכיסוי נזקים שייגרמו בשל הסעד הזמני. בהקשר זה ממקדים המשיבים את טיעוניהם בקושי לגייס משקיע חיצוני, קושי שנבע לשיטתם מהסעד הזמני שאסר על העברת הזכויות במוצר לצד ג'. אלא שמהחומר שבפניי לא עולה כי המשיבים הציגו תשתית ראייתית אשר תבסס את טענתם לגרימת נזקים כאמור. כך, למשל, לא הובהר מיהו אותו משקיע חיצוני שגיוסו נכשל, לטענת המשיבים, והאם יש לכך קשר לסעד הזמני. כמובן, בפני המשיבים פתוחה האפשרות להגיש תביעה לערכאה המתאימה בגין הנזקים שנגרמו להם לשיטתם, וזאת מבלי להביע כל עמדה באשר לסיכוייה של תובענה מעין זו.

1.

הבקשה נדחית.